ואם החזירתו הרי לא נהנית - המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קדושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה, לכן בהנך הלכות שכתב בהלכה כ"א וכ"ב, דייק בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, בהנאה זו הבאה לך בגללי, ובמכר לא מועיל באומר תן דינר לפלוני ויהיו נכסי קנוין לפלוני, דדוקא גבי אשה, דרק בשביל הנאה הבאה מכסף מקנית נפשה לבעל, ולכן במקדש במלוה אף שדעת רבינו דמלוה מועיל כמו כסף גבי מכר, בכ"ז גבי קדושין אינה מקודשת, וכמו שדייק בהלכה י"ג שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים להנות בו כו' ועברה הנייתו, ויעוין בפ"ז מהלכות מכירה הלכה ד', ולכן כתב לעיל (בפ"ד הלכה י"ט) דדוקא בהנייה תלוי, לכן (בענין) [בעינן] שיהיה הדבר ראוי להתקיים עד שיגיע לאותו מקום ששוה פרוטה, ואז כיון שתוכל להנות מפרוטה, גמרה ומקדשה נפשה, אף על גב דבמכירה יכול להיות דסובר רבינו דאין זה כסף כלל, דאין לו אלא מקומו ושעתו, בכ"ז גבי קדושין עיקרו בהנייה תליא, בין לגריעותא, כמו במלוה, דאין שם הנאה מתקיימת ומחודשת, דאינה מקודשת, בין למעליותא, כמו בהלכה כ"ב, ולכך במתנה ע"מ להחזיר כיון שאם החזירתו לא נהנית בו היינו בגופו של דינר הנאה ממשית, אם לא שהיתה צריכה להתראות או כיו"ב, שזה אין הנאה מגופו של דבר, לא גמרה ומתקדשה בו, וזה שאמרו בגמרא (ג, א) דמטעם חליפין הוא טעם על שלא גמרה להקנות עצמה בו, ופשוט למסתכל היטב בשיטת רבינו.

האומר לאשה: הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי, אינה מקודשת. הגה: אבל האשה שנתנה לאחד מתנה על מנת להחזיר לה לאחר שלשים יום, כדי לקדשה בה תוך ל', ונתן לה תוך שלשים לקדושין, הוי מקודשת (תשובת הרא"ש כלל ל"ה). י"א דאם נתן לה מתנה על מנת להחזיר ואמר לה: בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן הרי את מקודשת לי, הוי קדושין (רבינו ירוחם).

ואמר לה בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן. כתב ב"ש ז"ל דהא הנאה זו אינה מחזיר לו וכן משמע מהר"ן מה שמדייק מהרמב"ם אפילו נהנית במתנה זו שו"פ קודם שהחזירה מכל מקום איהו לאו בהאי הנאה קאמר להתקדש משמע אם אמר בהאי הנאה הוי קידושין כדעת רי"ו ומשמע נמי ממ"ש הלוה לה על זמן כו' כמ"ש בסי' כ"ח סעי' ט' כרי"ו וכ"כ בסי' הנ"ל. וח"מ כתב העיטור שמביא הטור בסי' כ"ח חולק על זה ואינו נ"ל אלא שם איירי בהשאיל כלי לקדש בו והוא מקדש בגוף הכלי אז מדמה למתנה ע"מ להחזיר ולא ס"ל כהרא"ש דיכול ליתן דמים בעד הכלי אבל אם אמר בהנאה זו אני מקדש והנאה לא מהדר יש לומר דמודה עכ"ל. וז"ל הר"ן רפ"ק דקידושין (ב, ב מדפי הרי"ף) בהא דאמרו בכולהו קנו לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך הוא הגירסא בהל' הרי"ף אבל רבינו האי גאון ז"ל גורס בס' המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין והכי פי' דמתנה ע"מ להחזיר לאו חליפין ממש הוא אלא דלפי שאין האשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמי למתנה ע"מ להחזיר דהיינו חליפי סודר ואף גירסת הרי"ף כך אפשר לפרשה כו', אבל מדברי הרמב"ם פ"ה מאישות [הכ"ד] נראה שהוא מפרש דכל מתנה ע"מ להחזיר כה"ג לגבי אשה כחליפין הוא שאין האשה קונה עצמה בהם ובמתנה ע"מ להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותו לא קנתה כלל ואם מחזרת אותו הרי אינה נהנית בה ואפי' נהנית בה בשו"פ קודם שהחזירתו איהו לאו בהאי הנאה קאמר לה עכ"ל ומזה מדייק הב"ש דאם אמר לה בהאי הנאה שפיר. אמנם לענ"ד נראה דהר"ן לא כתבו אלא לשיטת הרמב"ם דטעמא דאינה מקודשת במתנה ע"מ להחזיר משום דאינה נהנית וממילא נשמע היכא דמקדשה בהנאת קישוט מקודשת שהרי נהנית, אבל לשיטת תוס' והרא"ש והוא שיטת רבינו האי גאון דאינה אלא משום גזירה דחליפין א"כ אפילו אית בי' הנאת קישוט בשו"פ נמי לא מהני ומשום דמקדש בהנאת קישוט ה"ל כשחוק לפני רקוד לפני דאינה מקודשת דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה, דלא קנה לקשוט אם אמר הנני נותן לך הנאת קישוט וכדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ"ז) ידור פ' בבית זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית לפ' וידור בו ע"ש וא"כ לא קנתה הקישוט עד שיאמר הרי לך כלי זה להנאת קשוט וזכתה תיכף בכלי להנאת קישוט ועיין בטור וש"ע ח"מ סי' רי"ג וכיון דצריך להקנות לה הכלי לקישוט והכלי עתיד לחזור למקדש אכתי אית בי' גזירה דחליפין כיון דמקדש אותה בחפץ לקישוט והחפץ מוחזר לו אח"כ אינה מקודשת דה"ל דומיא דחליפין כיון דעיקר הקידושין הי' בכלי ועתיד לחזור. ולפ"ז לדעת רב האי גאון ותוס' והרא"ש בהנאת קישוט כהאי גונא נמי אינה מקודשת דאם נותן הכלי לקישוט עתיד לחזור הכלי ואם מקדשה בקישוט בלא הכלי ה"ל כשחוק לפני כיון דלא קנה הקישוט עד אחר שתתקשט ה"ל מלוה כמו שחוק לפני וז"ב ודו"ק. וכן דברי רי"ו נראה שכתב אליבי' דהרמב"ם וז"ל רי"ו נתיב כ"ב יש מפרשים דאי נתן לה מתנה לזמן ידוע ואמר לה הרי את מקודשת בהאי הנאה שאת נהנית באותו זמן דהוי מקודשת ולא דמי לחליפין דהאי הנאה לא הדרא ויש מפרשים דאינה מקודשת וראשון נראה עיקר, פי' דמתנה ע"מ להחזיר בקידושין לא יועיל דלא נהנית שום דבר עכ"ל. ומבואר דמאי דמסכים לראשון אינו אלא משום דמפרש דמתנה ע"מ להחזיר דלא מהני בקידושין היינו משום דלא נהנית שום דבר וזה הוא כפי' הרמב"ם ואינו משום גזירה דחליפין אבל לפי שיטת תוס' והרא"ש דהוי גזירה ולא משום דאינה נהנית א"כ אפי' נהנית נמי כיון דצריך לקדשה בגוף הכלי לקשוט וכמ"ש והכלי עתיד לחזור אית בי' משום גזירה דחליפין. ומ"ש הב"ש ראי' מסי' כ"ח בהלוה לזמן כו' גם בסי' כ"ח ס"ק י"ח כתב ראיה זו ע"ש והתם בהלואה כיון דלהוצאה ניתנה ומחזיר דמים אחרים אין זה דומה למתנה ע"מ להחזיר דגוף החפץ מחזיר היכא דאיכא בעינא וכמ"ש בס"ק ג' בשם תה"ד זה דומה לחליפין ואית ביה משום גזירה דחליפין אבל בהלואה אפי' איתנהו לזוזי דהלואה בעינא אין צריך להחזיר אותן דמים דוקא וסגי לה בדמים אחרים ומש"ה אינו דומה לחליפין. ובתשובת הרא"ש כלל ל"ה שם תשובת מוהר"ר אביגדור כ"ץ ז"ל והאי דתוספתא דתני המקדש בפקדון מקודשת מיירי בפקדון שהרשהו בעליו לשמש בו וקדשה בהנאת שימוש או במעות המותרין המופקדין אצלו דמשעה שהפקידו כמי שהלוהו דמי דמקדש בטבעת ובפרה שאולה בהנאת שימוש עדיף ממקדש בתרומות ומעשרות דאיכא למ"ד טובת הנאה אינה ממון עכ"ל. והוא תשובת מוהר"ר אביגדור ע"ש אפשר דכתבו אליבי' דרמב"ם אבל לשיטת תוס' והרא"ש נראה דלא מהני בהנאת שימוש או משום דכשהלוהו בעליו לשמש בו או במעות מותרין וכשמשתמש בו אין צריך להחזיר אותן מעות אלא דמים אחרים וה"ל כמו הלואה וכמ"ש, והאי דמקדש בטבעת שאולה ובפרה שאולה כיון דהמקדש (נתון) [נותן] כל זכותו לאשה ואינו עתיד לחזור למקדש אלא לבעליו הראשונים בזה ודאי מהני כיון דאינו עתיד לחזור למקדש והמקדש נתן כל זכותו לית בי' משום דחליפין וכמ"ש בסי' כ"ח ס"ק נ"א בהאי דתשובת הרא"ש כלל ל"ה דמקודשת בשאל חפץ ע"י ד' אופנים המוזכרים שם ע"ש אבל בכלי שעתיד לחזור למקדש לא מהני בהנאת קשוט וכמ"ש ודו"ק. והיינו נמי טעמא דבעל העיטור גבי שואל חפץ דאינו יכול לקדש בו את האשה אפי' יש בו הנאת קישוט ומשום גזירה דחליפין וס"ל אפי' נתן כל זכותו נמי אית ביה משום גזירה דחליפין כיון דעתיד לחזור אפי' לבעליו הראשונים הוי כעין חליפין לדעת בעל העיטור ולדעת הרא"ש כל כה"ג שאינו עתיד לחזור למקדש. ומ"ש ב"ש דטעמא דבעל העיטור דס"ל במתנה ע"מ להחזיר לא מהני חזרת דמים ודלא כהרא"ש דמהני חזרת דמים ע"ש, ואשתמיטתי' לשון הרא"ש פ' לולב הגזול [סי' ל'] ז"ל כתב בעל העיטור אם נגנב או נאבד ממנו ולא החזירו אף על גב דחזרת דמים הוי חזרה כדאמרינן גבי איצטלא ואמר תתן לו דמי' היינו דוקא באיצטלית אמרינן מה לי היא מה לי דמיה אבל אתרוג דכי אמר החזר לי אתרוג דוקא קאמר לצאת בו ידי חובה ואם לא החזירו לא יצא עכ"ל ומבואר להדיא דס"ל לבעל העיטור במתנה ע"מ להחזיר מהני חזרת דמים. ואפשר דדוקא בנגנב או נאבד הוא דס"ל לבעל העיטור דמהני חזרת דמים אבל איתי' בעינא אף על גב דמכרו או נתנו לאחר ותו ליתי' בידו כיון דסוף סוף איתי' בעולם אין יוצא בחזרת דמים ולא ס"ל דחשיב כליתי' בעינא ולהרא"ש גם כה"ג שנתנו לאחר חשיב כליתא בעינא וכמ"ש בקצה"ח סי' רמ"א ס"ק ז' ע"ש. ויותר נראה דהעיטור מדמה שאלה למתנה ע"מ להחזיר דוקא גוף החפץ ומשום דשאלה כיון דהדרא בעינא ה"ל כמתנה ע"מ להחזיר גוף החפץ אבל סתם מתנה ע"מ להחזיר אפי' נתנו לאחר ה"ל כליתי' בעינא.