רשב"א שם, ד"ה אילימא
אילימא דאוזפה ארבעה בחמשה ריבית מעליא היא. ואסיקנא דארווח לה זימנא, ואיכא למידק מ"ש ד' בה' דקא יהב לה האי טופיינא בקדושיה ומ"ש כי ארוח לה זימנא בקדושיה הכא והכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו אטו מאן דארווח זימנא ושקיל דינר מי שרי, וי"ל כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוי רבית אלא שאסור משום הערמת רבית אבל כי קצץ ד' בחמשה ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא, דהו"ל כמאן דשקיל פחות משו"פ בדמי ההוא דינר ורבית מעליא הוא דהא אחשביה איהו בדינר (עי' ב"מ ס"ה א'), כך תירץ הראב"ד.
רבנו חננאל בן שמואל, שם
אמר אביי וגו'. פירוש דאמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך, אינה מקודשת. משום דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון, כדאמרינן לעיל, דהיינו יהיב לה מידי בשעת הקידושין, והאי לא יהיב לה מידי משום דמלוה להוצאה ניתנה והן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו: אבל אם קידשה בהנאת מלוה, כדמפרש תלמודא ואזיל היכי דמי הנאת מלוה כגון דארוח לה זימנא וגו'. מפרש הרב רבינו יצחק אלפאסי ז"ל ואמר כגון דמטא זימניה וגו', והכי קא פריש תלמידו רבינו יוסף הלוי ז"ל ואמר, אבל אם קידשה בהנאת מלוה, כגון דארוח לה זימנא, שהיה לו אצלה מלוה, והגיע זמנה לפרעה לו, ואמר לה הריני מרויחך עדיין עד יום פלוני, ובההיא הנאה דמרויחנא ליך תתקדשי לי, הרי זו מקודשת. וקאמר ז"ל ואי קשיא לך השתא כי קא מחיל לה על עיקר המלוה לגמרי לא הויא מקודשת וכי קא מרוח זימנא בלחוד ולא קא מחיל לה מעיקר המלוה מידי הויא מקודשת. לא תיקשי לך, דכי מחיל לה על עיקר המלוה היינו טעמא דלא הויא מקודשת משום דכי מקדש לה במאי דליתיה בעיניה מקדש, כדקיימא לן מלוה להוצאה ניתנה. הילכך הוי ליה כמאן דקידשה בלא מידי. ומשום הכי לא הוו קידושי. אבל כי מרוח לה זימנא היינו טעמא דהוו קידושי משום דכי מקדש לה בההיא הנאה הוא דמקדש לה ולא בעיקר המלוה, וההיא הנאה הא איתה, דהא איהו הוא דעבד ניהלה השתא, דמחמתיה הוא דמטיא לה בההיא שעתא גבה דארווח דהיא עדיין קידושי. הילכך הוי ליה כמאן דיהיב לה ההיא שעתא מידי דמתהניא ביה מיניה וקידשה ביה, דהוו קידושי. ודוקא היכא דהוה (אית) ליה גבה מלוה מעיקרא וקא מרווח לה השתא בזמן. אבל אם השתא הוא דקא מוזיף לה ואמר לה בההיא הנאה דקא מוזיפנא ליך ומרווחנא עליך מתקדשת לי, הא ודאי לא הוו קידושי. מאי טעמא, דכיון דקא מתני עלה בעיקר ההלואה הויא לה רבית קצוצה דאסירא מדאורייתא, דהא אפילו דיבור בעלמא אסור ברבית, כדכתיב כל דבר אשר ישך. וכל שכן הכא דלאו דבור הוא אלא הקנאת אשה. ואם תאמר אי הכי אפילו היכא דקדימא לה מלוה וקא מרווח לה השתא בזמן אף על פי דלאו רבית קצוצה היא, דהא לא אתני עלה מעיקרא בהכי, מכל מקום נהוי כאבק רבית דאסיר מדרבנן. שתי תשובות יש בשאלה זו. חדא דכי אמרינן היכא דקידשה בדבר שהוא רבית לא הוו קידושי, הני מילי ברבית קצוצה שהיא מן התורה ויוצאה בדיינין, דלמיפק מיניה ההוא רבית קאי, אשתכח דלא קנה ולא מידי, דקניית אשה בכאן היא הרבית, והוא שמוציאין אותו ממנו. הילכך לא קנה לה מעיקרא, דהא דיניה דהאי רבית דאפילו מטא זימניה מפקי ליה מיניה. אבל אבק רבית, כיון דקיימא לן דאין מוציאין אותו בדיינין, משום הכי קני לה לההיא איתתא, דהא דיניה דהאי רבית דהיכא דמטא לידיה דמלוה לא מפקינן ליה מיניה, אלמא אית ליה קנין בגויה. ואף על גב דבאיסורא הוא קידושיה קידושי נינהו, דהא מכל מקום אית ליה קנין בגויה. ועוד דכי האי גונא אפילו אבק רבית נמי ליתיה, דאיכא למימר דכי גזור רבנן אבק רבית, הני מילי בממון, אבל בדיבור ומאי דדמי ליה כגון קניית אשה בכי הא לא גזור רבנן אלא אוקמוה אדאורייתא דלא אסיר אלא רבית דאתני בה מעיקרא דמלוה שהיא רבית קצוצה כדתנן איזהו נשך וגו' אבל רבית דלא אתני עלה ביה מעיקרא בכי הא מילתא לא גזור רבנן. ומשום הכי הוו קידושיה הכא קידושין, דהא לבתר דקדיש לה הוא דארווח לה זימנא ואמר לה תהא לי מקודשת. ודיקא נמי מדאמרינן ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית, אלמא איהו גופיה לאו רבית הוא, אלא הערמת רבית בלחוד הוא דחיישינן בה במילתא, דאיכא למיחש דילמא מעיקרא אדעתא דהכי הוא דאוזפה, ומשום דידע דרבית ניהו הערים ולא אתני עלה בהכי אלא לאחר זמן. עד כאן דבריו זצק"ל.