בשיעורים הקודמים עסקנו בגדרי תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': במעמד גיטין ושטרות שאינם מקוימים (מדאורייתא ומדרבנן), וביחס בין אמירת השליח לבין קיום שטרות. בשיעור זה נשלים את עיסוקנו בתקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' ונדון בדין אמירת השליח הנאמרת שלא בשעת נתינת הגט.

יסוד הדברים בסוגיית הגמרא לגבי שליח שנתן גט ולא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם':

המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה 'בפני נכתב ובפני נחתם', יוציא והולד ממזר, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: אין הולד ממזר. כיצד יעשה? יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.[גיטין ה:]

מדברי הגמרא עולה שלא די שהשליח יאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' לאחר נתינת הגט, אלא עליו ליטול את הגט מהאישה, לחזור ולתת לה את הגט בפני שניים ולומר בשעה זו 'בפני נכתב ובפני נחתם'. דין זה טעון ביאור, ומדברי הראשונים עולות הבנות שונות בביאור העניין.

המרדכי מביא את שיטת הר"מ מקינון על פיה כעיקרון אמירת השליח יכולה להיאמר גם לאחר נתינת הגט:

אומר הר"ם מקינון, דאף לאחר זמן מרובה אם ימצא עדי המסירה יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אבל לא בפני עדים אחרים שלא מן המסירה דהוי ליה חצי עדות, והכא שמצריך ליטלו כו' לפי שלא מצא עדי מסירה. [מרדכי רמז שכב]

לפי שיטה זו, הדרישה לנתינה נוספת בפני עדים נובעת מכך שעדי המסירה לא נמצאו, ולכן יש לשוב ולתת את הגט בפני עדים שיעידו גם על נתינת הגט וגם על אמירת השליח, שכן עדי מסירת הגט צריכים להעיד גם על אמירה זו, שגם בלעדיה "הוי ליה חצי עדות".

הרא"ש מביא שיטה זו וחולק עליה:

ולא נהירא, דלישנא דברייתא בסתמא קתני, דמשמע שאין תקנה אחרת. [רא"ש פ"א סי' ו]

לדבריו, לשון הגמרא מוכיחה שאין דרך אחרת לאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' מלבד האופן המצוין בדברי הברייתא. ואם כן, עולה מכך שאין תוקף לאמירת השליח הנאמרת לאחר נתינת הגט. בשיטה זו נוקטים רוב הראשונים[1], אך הם נחלקו בטעמה: מדוע אין תוקף לאמירת השליח הנאמרת לאחר נתינת הגט?

תוספות כותבים:

הא דתניא בפרק קמא... 'המביא גט ולא אמר בפני נכתב וכו' כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה'... דכיון שניתן הגט כהילכתו מן התורה, מה שהוא אומר אחר הנתינה 'בפני נכתב ובפני נחתם' לא היה מועיל כלום. ועוד, דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק. [תוס' פד: ד"ה אמר]

מהסברם הראשון של תוספות, "דכיון שניתן הגט כהלכתו מן התורה מה שהוא אומר אחר הנתינה 'בפני נכתב ובפני נחתם' לא היה מועיל כלום", עולה שזה ועיקרון פורמאלי: חכמים קבעו שאמירת השליח היא חלק ממעשה הגירושין, שנתינת השליח את הגט צריכה להיות מלווה באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ולכן חובה על האמירה להיאמר בשעת נתינת הגט. לעומת זאת, מהסברם השני, "דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה מידק דייק", עולה שהדרישה שהאמירה תיאמר בשעת נתינת הגט נובעת מסברה: דווקא בשעה זו השליח נאמן, הואיל ובשעה זו הוא 'מידק דייק'.

שיטה נוספת בעניין זה עולה מדברי הרי"ד:

זה שהצריכו ליטלו ממנה וליתנו לה פעם אחרת כדי שייראה שהוא שליח בדבר, דדוקא לשליח הימנוה רבנן כבי תרי אבל לא לאיניש אחרינא. [רי"ד שם, ד"ה תניא]

מדבריו עולה שהדרישה שהשליח ייתן את הגט פעם נוספת אינה מחמת פסול בנתינה הראשונה, אלא דרישה זו נועדה כדי לתת נאמנות לאמירת השליח: נאמנות השליח היא הלכה ייחודית הנובעת ממעמדו כשליח, ולכן כדי שהוא יהיה נאמן באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' יש לו ליטול את הגט מהאישה ולתת לה את הגט פעם נוספת בשעת אמירה זו – "כדי שייראה שהוא שליח בדבר".

ייתכן ולמחלוקת הראשונים בעניין זה יש נפקותא לדינא. תוספות מסתפקים האם אמירת השליח יכולה להיאמר קודם נתינת הגט:

מכאן משמע דצריך לומר בשעת נתינה 'בפני נכתב'... אבל לאחר כדי דיבור מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לאו, וקודם נתינה מספקא לר"י נמי אי מהני.

[תוס' שם, ד"ה יטלנו]

ספקם של תוספות נובע משיטתם העקרונית שהאמירה צריכה להיאמר דווקא בשעת הנתינה: משום שהיא חלק ממעשה הגירושין או משום שרק בשעה זו השליח 'מידק דייק'. לעומת זאת, לפי טעמו של הרי"ד נראה שהאמירה יכולה להיאמר גם קודם נתינת הגט, הואיל ובשעה בו השליח מחזיק את הגט ולכן יש לו את הנאמנות הייחודית הנובעת ממעמדו כשליח.

מדברי רש"י עולה שיטה מורכבת בעניין זה. דברי רש"י אמורים ביחס לנאמר בהמשך הסוגיה בביאור שיטת רבי מאיר:

ורבי מאיר, משום דלא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' יוציא והולד ממזר?! אין, רבי מאיר לטעמיה, דאמר רב המנונא משמיה דעולא: אומר היה רבי מאיר, כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר. [גיטין ה:]

לכאורה, קושיית הגמרא מבוססת על ההנחה שאמנם חכמים תיקנו שהשליח צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', אך אי קיום תקנה זו אינו אמור לפסול את הגירושין כל זמן שהבעל לא ערער על כשרות הגט. ואם כן, תירוץ הגמרא הוא שלרבי מאיר הגירושין אינם תקפים לא בגלל חשש אמתי לכשרות הגט, אלא משום שהם לא נעשו כתקנת חכמים. לפי הבנה זו, לשיטת רבנן החולקים על רבי מאיר, הוולד אינו ממזר גם אם השליח כלל לא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', וכן עולה מדברי תוספות [שם, ד"ה כיצד]. אמנם, רש"י כותב בביאור קושיית הגמרא:

משום דלא אמר יוציא – בתמיה, והא גט כשר הוא ובפניו נכתב, ומשום דלא אמר הוי ולד ממזר?! [רש"י שם, ד"ה משום]

הפני יהושע [שם] לומד מדבריו כי קושיית הגמרא היא רק כאשר לאחר נתינת הגט השליח אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', הואיל ובמציאות זו אנו יודעים ש"גט כשר הוא ובפניו נכתב" אלא שתקנת חכמים לומר אמירה זו בשעת נתינת הגט לא התקיימה[2]. הפני יהושע מוסיף ומבאר, כי אם השליח לא אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אין כל קושי בדינו של רבי מאיר "יוציא והוולד ממזר":

דמדינא יש לומר דהוא ממזר מדרבנן דאצרכו קיום שטרות, וכיון דהכא על כרחך בלא נתקיים מיירי... ואם כן מאי שנא מקיום שטרות דעלמא דאמרו רבנן דלא מהימן.

[פני יהושע שם, רש"י בד"ה משום]

שיטה זו מפורשת בדברי הר"ן:

יוציא והולד ממזר... דסבירא ליה לרבי מאיר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין יוציא והולד ממזר, ולפיכך אפילו העיד לאחר נתינה שבפניו נכתב ונחתם, כיון שלא אמר כן בשעת נתינה הולד ממזר. וחכמים אומרים אין הולד ממזר כיצד יעשה וכו' – פירשו בתוספות דהכי קאמר: כיצד יעשה לרבנן שתנשא לכתחילה או אם נשאת שלא תצא, אבל לולד אין צריך שיטלנו ממנה, דכל שהוא מעיד אפילו לאחר נתינה דבפני נכתב אין חוששין לו, דלית להו כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר.

[ר"ן ב. ד"ה יוציא, וד"ה וחכמים]

מבואר בדבריו כי קושיית הגמרא היא רק כאשר השליח אמר לאחר הנתינה 'בפני נכתב ובפני נחתם', ומדבריו עולה שרק במציאות זו לפי חכמים הוולד אינו ממזר.

משיטת רש"י והר"ן מתחדש חידוש גדול: תקנת חכמים לא חייבה אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלבד, אלא היא קבעה שחוששים – גם ללא ערעור הבעל – שמא הגט מזויף. בשל כך, מדרבנן אין תוקף לגט שאינו מקוים, ואנו מתייחסים לאישה שקיבלה גט כזה כאשת איש גמורה.

חידוש זה מפורש בדברי הרמב"ן המביא את תשובת הרי"ף שבכל הגיטין הפסולים מדרבנן אם נישאת תצא והוולד ספק ממזר. הרמב"ן כותב על דברי הרי"ף:

ואין דברי תשובה זו מכוונים, ושמא סופרים שיבשוה, ולא אמר רבינו כן אלא כגון אותו שבריש פרק קמא שיש לחוש לזיוף ולא נתקיים, אבל שאר הפסולין משום גזרת חכמים... בכולן הכשירו הולד ובקלין שבהם לא תצא. [רמב"ן פו. ד"ה מדאקשינן]^[3]

מבואר בדבריו שתקנת חכמים הגדירה שיש לחשוש לזיוף כל זמן שהגט לא התקיים. ואם כן לפי שיטה זו קיימים שני רבדים בדין 'בפני נכתב ובפני נחתם':

א.התקנה מגדירה שיש לחשוש לכשרות גט שאינו מקוים.

ב.התקנה קובעת חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' על ידי השליח כחלק ממעשה הגירושין.

בהתאם לכך, כאשר שליח נתן את הגט ללא אמירה ולאחר מכן אמר 'בפני נכתב ובפני נחתם', השליח נאמן בדבריו והוא מסיר את החשש לכשרות הגט. עם זאת, באופן זה לא התקיימה תקנת חכמים שנתינת הגט תהיה מלווה באמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם', ולכן על השליח ליטול את הגט מהאישה ולתת לה את הגט פעם נוספת בליווי אמירה זו.

מן האמור עולה מחלוקת עקרונית בגדר תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם': לפי תוספות גדר התקנה הוא חובת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלבד. לעומת זאת, לשיטת רש"י, הרמב"ן והר"ן, מלבד עצם החובה לומר אמירה זו, התקנה מגדירה שיש לחשוש לכשרות גט שאינו מקוים הבא ממדינת הים.

נראה כי מחלוקת הראשונים נעוצה במחלוקתם העקרונית במעמדו של שטר שאינו מקוים לאחר תקנת קיום שטרות^[4]: לפי תוספות [ב. ד"ה ואם] תקנת קיום שטרות לא הפקיעה משטר שאינו מקוים את תורת שטר, אלא היא הגדירה שניתן לטעון טענת מזויף (וגם ללא טענת ברי, אנו טענינן מזויף בעבורו). ואם כן, לשיטתם אין מקום להבין שתקנת חכמים החוששת לערעור הבעל במדינת הים מפקיעה מגט שאינו מקוים את כשרותו, אלא זו תקנה המחייבת את אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלבד. לעומת זאת, לפי הרמב"ן [ט. ד"ה אם יש] וסיעתו תקנת קיום שטרות מגדירה שלשטר שאינו מקוים אין תורת שטר אלא הוא כ'חספא בעלמא'. לפי שיטה זו, ניתן להבין שתקנת חכמים קבעה שבגט הבא ממדינת הים בידי שליח יש לחשוש לכשרות הגט, והיא מגדירה שמדרבנן יש לחשוש לכשרות גט שאינו מקוים, ולכן אישה אינה יכולה להינשא על פיו^[5].

הגדרה זו ביסוד תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' שופכת אור על דברי הר"ן לגבי אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בשליח קבלה:

וכתב רש"י ז"ל במשנתינו דשליח זה השנוי במשנה הבעל עשאו שליח להולכה. ונראה לי שכתב כן, משום דאי הוי שליח לקבלה כיון שהאשה נתגרשה בקבלתו אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם... וטעמא דמלתא דכיון דמדינא לא צריך אלא מפני חשש שמא יבא הבעל ויערער, אין לחוש לערעורו אלא כשהוא נותנו לשליח להולכה, לפי שבשעה שהגט יוצא מתחת ידו אינו גומר ומגרש עדיין ולפיכך חוששין שמא ימלך ויערער, אבל כל שהוא נותנו לידה או ליד שליח לקבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש. וכיון שאין לחוש שמא יבא ויערער, הרי האישה מותרת לינשא אף על פי שלא נתקיים הגט.

[ר"ן ב. ד"ה וכתב רש"י]

הר"ן כותב ששליח קבלה אינו צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', שכן באופן זה אין חשש שהבעל יבוא ויערער.

לכאורה ניתן היה לבאר באופן שונה מדוע בשליח קבלה לא נדרשת אמירה זו: תקנת אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' נתקנה לגבי נתינת השליח, שעליו לתת את הגט באופן שהבעל לא יכול לערער לאחר מכן על כשרות הגט. ואם כן, בשליח קבלה, הואיל והגירושין חלים מיד בשעת קבלת השליח את הגט וכלל אין מעשה נתינה של השליח, אמירה זו אינה נדרשת[6]. אמנם, מדברי הר"ן עולה לא כך: התקנה ביסודה אינה דין במעשה הגירושין אלא היא קביעה של חכמים שיש לחשוש לערעור הבעל, ולכן נזקק הר"ן לבאר מדוע בשליח קבלה אין חוששים לערעור הבעל[7].