במשנה הפותחת את המסכת נאמר:

המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.[משנה ב.]

המשנה מלמדת, שעל אף שגט כשר ללא קיום, חכמים תיקנו ששליח המביא גט ממדינת הים צריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

האמוראים נחלקו בטעמה של תקנה זו:

מאי טעמא? רבה אמר: לפי שאין בקיאין לשמה. רבא אמר: לפי שאין עדים מצויין לקיימו.

[גיטין ב.-ב:]

הגמרא מקשה על שיטת רבה, שאמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' נדרשת מחשש שהגט נכתב 'שלא לשמה', מדוע אין צורך בשני עדים שיעידו על כשרות הגט, כשאר עדויות שבתורה:

ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה. [גיטין ב:]

הגמרא מציעה שדי בעד אחד הואיל ו\"עד אחד נאמן באיסורין\", והגמרא דוחה הצעה זו:

אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. [שם]

בשל כך מבארת הגמרא באופן אחר מדוע השליח נאמן:

רוב בקיאין הן, ואפילו לרבי מאיר דחייש למיעוטא, סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. [שם]

לדברי הגמרא, מעיקר הדין אין לחשוש לכשרות הגט, והחשש הוא מדרבנן בלבד, ולכן \"משום עיגונא אקילו בה רבנן\" וקבעו שדי באמירת השליח.

לפי מסקנת הגמרא ניתן לבאר את גדר נאמנות השליח בשני אופנים:

א.הואיל והנאמנות נדרשת מדרבנן בלבד, חכמים לא הצריכו עדות, אלא די בגילוי מילתא בעלמא הנעשה על ידי אמירת השליח.

ב.הואיל והנאמנות נדרשת מדרבנן בלבד, חכמים נתנו לשליח נאמנות של שני עדים.

הבנות אלו משפיעות על הבנת המשך דברי הגמרא:

האי קולא הוא, חומרא הוא. דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל מערער ופסיל ליה, חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. כיון דאמר מר, בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני ב', וחד אמר בפני ג', מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. [גיטין ג.]

לפי ההבנה הראשונה דברי הגמרא ברורים: הגמרא מקשה, שהואיל ולאמירת השליח אין תורת עדות, ערעור הבעל אמור לבטל את דברי השליח ולפסול את הגט. הגמרא מתרצת, שאמנם לדברי השליח אין תורת עדות, אך אף על פי כן דבריו נאמנים כנגד ערעור הבעל, שכן יש לדברי השליח נאמנות מיוחדת משום ש\"מעיקרא מידק דייק\". לעומת זאת, לפי ההבנה השנייה דברי הגמרא טעונים ביאור: הואיל ויש לדברי השליח תורת עדות, כיצד ערעור הבעל יכול לבטל את דברי השליח?

בעניין זה נחלקו הראשונים. רש\"י כותב בביאור קושיית הגמרא:

דאי מצרכת תרי למימר לשמה תו לא מצי בעל לערער, השתא אתי ומערער ואוקי חד לבהדי חד. [רש\"י ג. ד\"ה דאי מצרכת]

מדבריו עולה שקושיית הגמרא היא שיש בכוח טענת הבעל לבטל את דברי השליח, שכן \"אוקי חד לבהדי חד\"[1].

בביאור תירוץ הגמרא כותב רש\"י:

מעיקרא מידק דייק – השליח כשמקבלו מיד הבעל ויודע בו שברצון מגרשה ולא יבוא ויערער עוד, ואי נמי עורר אינו נאמן דודאי דק במילתא שפיר. [רש\"י שם, ד\"ה מעיקרא]

לדבריו, אמנם השליח אינו אלא עד אחד, אך יש לו נאמנות כנגד דברי הבעל – \"דודאי דק במילתא שפיר\". מכאן שרש\"י נוקט כהבנה הראשונה, שאין לדברי השליח תורת עדות.

לעומתו, תוספות מבארים את קושיית הגמרא באופן אחר:

ונראה לפרש, 'ופסיל ליה' היינו שיאמינוהו ללעז, אבל מכל מקום הגט כשר.

[תוס' שם, ד\"ה חד]

לפי שיטתם, קושיית הגמרא אינה שמן הדין בכוח ערעור הבעל לבטל את דברי השליח, שכן לדברי השליח יש נאמנות גמורה; קושיית הגמרא היא מדוע איננו חוששים שאנשים יאמינו לדברי הבעל, על אף שמצד הדין אין להם תוקף כנגד דברי השליח[2]. על כך עונה הגמרא: \"מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה\" – אנשים יודעים שהשליח נאמן בדבריו, ולכן לא יאמינו לערעור הבעל, וכן הבעל עצמו לא יבוא ויערער לאחר אמירת השליח.

מדברי תוספות עולה כהבנה השנייה, שיש לדברי השליח תורת עדות, וכן מפורש בדברי הריטב\"א:

חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה – פירוש, לאו למימרא שיהא פוסל אותו, דהא האמינוהו רבנן לשליח כבי תרי, אלא שהוא יהא סבור שהאמינוהו במקום עד אחד ואתי לערער ולהוציא עליה לעז, ושמא מתוך כך לבן של בני אדם נוקף ותמנע מלינשא.

[ריטב\"א שם, ד\"ה חד][3]

כעין דברים אלו אומרת הגמרא גם בשיטת רבא:

ולרבא, דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ליבעי תרי, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא. עד אחד נאמן באיסורין. אימר דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן, דלא איתחזק איסורא, אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות מב'. בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. האי קולא הוא, חומרא הוא. דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל מערער ופסיל ליה, חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה. כיון דאמר מר, בפני כמה נותנו לה? רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים, וחד אמר בפני ג', מעיקרא מידק דייק ולא אתי לאורועי נפשיה. [גיטין ג.]

ממהלך הגמרא, הנאמר באופן דומה לשתי השיטות, משתמע שבגדר נאמנות השליח אין הבדל בין רבה לרבא: לפי רש\"י (הנוקט כהבנה הראשונה) אין לדברי השליח תורת עדות, ואילו לפי תוספות (הנוקטים כהבנה השנייה) יש לדברי השליח תורת עדות[4]. אמנם, מצד הסברה ניתן לחלק בין השיטות: לפי רבה אמירת השליח נדרשת מדיני הגט – כדי לוודא שהגט נכתב 'לשמה'. בשל כך אמירת השליח היא בעלת משמעות איסורית, ולכן אין לה תוקף של עדות גמורה אלא היא נאמנות בעלמא (כעין דין 'עד אחד נאמן באיסורים')[5]. לעומת זאת, לפי רבא אמירת השליח נדרשת מדיני השטר – כדי להגדיר שהוא אינו מזויף. בהתאם לכך, אמירת השליח היא בעלת משמעות משפטית ויש לה תוקף של 'קיום שטרות', ולכן היא מהווה עדות גמורה[6].

הבחנה זו בגדר האמירה בין רבה לרבא מפורשת בדברי הריטב\"א ביחס לסוגיית הגמרא הדנה בפני כמה אנשים אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' צריכה להיאמר:

איתמר, בפני כמה נותנו לה, רבי יוחנן ורבי חנינא, חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה... לימא בהא קמיפלגי, דמאן דאמר בפני שנים קסבר לפי שאין בקיאין לשמה, ומאן דאמר בפני שלשה קסבר לפי שאין עדים מצויין לקיימו. [גיטין ה:]

הגמרא מביאה מחלוקת האם האמירה צריכה להיאמר בפני שניים או בפני שלושה, והגמרא מציעה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת רבה ורבא האם טעם האמירה הוא \"לפי שאין בקיאין לשמה\" או \"לפי שאין עדים מצויין לקיימו\".

הריטב\"א תמה על כך:

וכי תימא ולמאן דאמר לפי שאין בקיאין לשמה אמאי סגי בתרי טפי מלמאן דאמר דטעמא משום קיום, דהכא והתם קבלת עדות הוא, מה לי קבלת עדות מן החתימות או קבלת עדות מן הכתיבה שהיא לשמה. [ריטב\"א שם, ד\"ה לימא]

הריטב\"א מתרץ:

ויש לומר, דלמאן דאמר דטעמא משום לשמה מדינא שליח מהימן דעד אחד נאמן באיסורין אי לאו טעמא דהוי דבר שבערוה וכדאיתא לעיל, ומיהו משום עיגונא אקילו בה ועשו איסור זה כשאר איסורים דעד אחד נאמן, וכיון דטעמא משום דעד אחד נאמן באיסורין הוא אינו צריך שלשה, שלא מצינו עד המעיד על איסור שיהא צריך להעיד בפני שלשה דאינו כקבלת עדות... אבל למאן דאמר דטעמא משום קיום שליח, אינו נאמן מדין עד אחד שהוא נאמן באיסורין, אלא טעמא משום דמדינא קיום שטרות לא ליבעי, אלא דרבנן הוא דאצרוך ואקילו הכא משום עיגונא שיהא שליח נאמן כשנים, ומיהו בקבלת עדות לא הקילו והצריכו שלשה כקבלת עדות דעלמא, וזה נכון. [שם]

לדברי הריטב\"א, אמנם נאמנות השליח כעד אחד מבוססת על קולא, אך טיבה של הקולא תלוי במחלוקת רבה ורבא: לפי רבה הקולא היא שנתייחס לעדות על כשרות הגט כעדות איסורים, בה עד אחד נאמן. לעומת זאת, לפי רבא הקולא היא שהואיל ו\"קיום שטרות דרבנן\" השליח ייחשב כשני עדים. בהתאם לכך, לפי רבה אין לדברי השליח תורת עדות, ולכן אמירתו אינה צריכה להיעשות בפני שלושה. לעומת זאת, לפי רבא יש לדבריו תורת עדות גמורה, ולכן אמירתו צריכה להיעשות בפני שלושה שיקבלו את עדותו.

דברי הריטב\"א האלו מתאימים לדבריו דלעיל [ג. ד\"ה חד], מהם עולה כי לדברי השליח יש נאמנות גמורה כשני עדים. כאמור, מלשון רש\"י [שם, ד\"ה דאי מצרכת, וד\"ה מעיקרא] מדויק לא כך, ואכן מדברי רש\"י עולה הסבר אחר מדוע לפי רבא יש לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' בפני שלושה:

וכיון דלקיומי הוא בעינן תלתא, כדאמרינן בכתובות בפרק שני דקיום שטרות בשלושה.

[רש\"י ה: ד\"ה לפי שאין עדים]

רש\"י אינו מנמק את הדרישה לשלושה בכך שלאמירה זו יש דין של עדות, אלא בכך שהאמירה נאמרת לשם קיום הגט[7]. נראה שבכך הולך רש\"י לשיטתו שאין לאמירת השליח תורת עדות, אלא זו נאמנות בעלמא.

בין שיטות אלו יש נפקותא לדינא לגבי אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' בלילה: לשיטת הריטב\"א שלאמירת השליח יש תורת עדות, מסתבר שאמירה זו צריכה להיאמר דווקא ביום, הואיל ואין מקבלים עדות בלילה[8]. לעומת זאת, לשיטת רש\"י שאמירת השליח היא נאמנות בעלמא, מסתבר שאמירה זו יכולה להיאמר גם בלילה, ואכן כן פסק רש\"י להלכה:

עוד השיב: אף על גב שהשליח נותן הגט בפני שלושה משום דדמי למשפט, אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן יכול ליתנו בלילה, ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דתחילת דין הוא, אבל הכא סוף דין הוא. [שו\"ת רש\"י סי' רד; מובא בהגהות מרדכי רמז תסז]

נראה שכוונתו להבחנה דלעיל בין קיום שטרות לאמירת השליח: אמירת השליח שונה מקיום שטרות – אין לה תורת עדות, אלא היא יוצרת פסק דין על כשרות הגט בלבד. מטעם זה השליח יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' גם בלילה[9].

מדברי רש\"י והריטב\"א עולה מחלוקת בהבנת היחס בין אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' לבין דין קיום שטרות. לפי הריטב\"א תקנת 'בפני נכתב ובפני נחתם' מחדשת דרך נוספת לקיום השטר: לא על ידי עדות שני עדים, אלא על ידי אמירת השליח המקיימת את השטר. לעומת זאת, לפי רש\"י קיים הבדל עקרוני בין אמירת השליח לבין קיום שטרות: לקיום שטרות יש עדות על כשרות השטר, ואילו אמירת השליח אינה עדות אלא נאמנות בעלמא המבטלת את ערעורו של הבעל.

ההשוואה בין אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' לדין 'קיום שטרות' מפורשת בדברי הרמב\"ן המביא את קושיית הראב\"ד, מדוע חכמים לא קבעו שהשליח יצטרך לומר שהגט ניתן לו על ידי הבעל, וכך הבעל לא יוכל לטעון שהגט מזויף. הרמב\"ן מתרץ:

אלא היינו טעמא, שאי אפשר להאמינו בכל מקום לומר הבעל עשאני שליח אם הבעל מערער לומר לא עשיתיו, מידי דהוה אכל עדויות שבתורה... לפיכך חכמים צריכין להתקין לכולם דרך אחד ושלא יהא עיקר הנאמנות על השליחות שלא יאמינו אותו בכל מקום אלא עיקר העדות על החתימה תקנו לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' דנאמן משום דכל קיום שטרות דרבנן הוא, ועוד דשליש כשהגט מקויים נאמן לומר לגירושין משום דהימניה אבל אם בא ואמר מזויף הוא היאך יהא נאמן, הילכך קיימו הגט תחילה והאמינו אותו בקיומו וממילא שליח נאמן דהא הימניה. [רמב\"ן ב: ד\"ה רבא]

לדברי הרמב\"ן, אין בכוחם של חכמים לתת נאמנות גמורה לשליח על עצם השליחות[10], ולכן חכמים קבעו שהשליח יעיד על קיום הגט, והואיל ו\"קיום שטרות דרבנן\" השליח יהיה נאמן על כך כשני עדים[11].

מדברי הרמב\"ם עולה שיטה שונה:

בעל שהביא ראיה ברורה שגט זה שנאמר בו 'בפני נכתב ובפני נחתם' מזוייף הוא הרי זה בטל, שלא האמינו דבריו של אחד שאמר 'בפני נכתב ובפני נחתם' אלא לדחות ערעור הבעל שאין עמו ראיה, אבל במקום עדים שמכחישין אותו לא האמינוהו. [הל' גירושין פ\"ז ה\"ט]

מדויק בדברי הרמב\"ם שאמירת השליח אינה מהווה עדות גמורה, וכוחה הוא בדחיית ערעור הבעל בלבד[12], ואם כן לשיטתו אין לאמירת השליח דין של 'קיום שטרות'[13].

מחלוקת זו משפיעה גם על הבנת מסקנת הסוגיה. הגמרא דוחה את ההצעה דלעיל, שמחלוקת האמוראים בפני כמה אנשים אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם' צריכה להיאמר תלויה במחלוקת רבה ורבא, והיא מבארת את מחלוקת האמוראים באופן שונה:

אלא דכולי עלמא בעינן עדים מצויין לקיימו, והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי: מאן דאמר בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, ומאן דאמר בפני ג' קסבר שליח נעשה עד ואין עד נעשה דיין. [גיטין ה:]

הגמרא מקשה על כך: \"והא קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין\", והיא מבארת למסקנה:

אלא הכא בהא קמיפלגי, דמר סבר כיון דאישה כשירה להביא את הגט, זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה. ואידך, אישה מידע ידעי ולא סמכי עלה. [שם]

מדברי הגמרא עולה שמן הדין השליח יכול להיות חלק מהדיינים המקבלים את אמירתו, שכן \"קיימא לן בדרבנן דעד נעשה דיין\".

הראשונים נחלקו בהבנת דין זה, שבדרבנן עד נעשה דיין. בעל המאור טוען שדין זה מלמד שעד יכול לדון על סמך עדותו, אך הוא אינו יכול לקבל את עדות עצמו. בעל המאור מעיר שבסוגייתנו מפורש שהשליח יכול לקבל את אמירתו עצמו, והוא מיישב את סוגייתנו לפי שיטתו:

שאני התם כיון שהוא הגדה המתקיימת בעד אחד עשאוה כמי שאינה, אבל מקום שצריך הגדת שני עדים לא מצינן מפורש עד נעשה דיין בהגדת עצמו. [כתובות ח:][14]

לדבריו, אין להשוות בין אמירת השליח לקיום שטרות: קיום שטרות נעשה על ידי קבלת עדות, ולכן העדים אינם לקבל את עדות עצמם; לאמירת השליח, לעומת זאת, אין תורת עדות, ולכן השליח יכול להצטרף למניין הדיינים הדרוש לשמיעת דבריו.

הרמב\"ן חולק על דבריו:

ומה שאמר דהואיל והיא עדות המתקיימת בעד אחד עשאוה כמי שאינה, אינו, דהא קיום שטרות הוא ואם הקלו בה משום עגונה לא עשאוה כמי שאינה. והיפך האמת אמר, דכיון שהיא מתקיימת בעד אחד, היה ראוי יותר לומר דאין אותו העד לאחר שהעיד נעשה דיין.

[מלחמות, שם]

דברי הרמב\"ן מבוססים על ההבנה שלאמירת השליח יש תורת עדות, ולכן הרמב\"ן חולק על חילוקו של בעל המאור ולומד מסוגייתנו שבקיום שטרות העדים המקיימים יכולים להצטרף לדיינים המקבלים את עדותם[15].

לסיום נציין שנחלקו הראשונים בדין גט הבא ממדינת הים על ידי שליח אילם: לפי תוספות [ה. ד\"ה אילימא] אילם אינו יכול לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', ומכאן שלשיטתם גם לגבי אמירה זו נאמר דין \"מפיהם ולא מפי כתבם\". לעומת זאת, לפי חכמי ספרד [רמב\"ן ט. ד\"ה אילימא; ריטב\"א שם, ד\"ה הכא במאי; ר\"ן ג. ד\"ה כגון שנתנו] אילם יכול לכתוב 'בפני נכתב ובפני נחתם'.

נראה כי שיטת תוספות מבוססת על ההבנה שלאמירת השליח יש תורת עדות, ולכן דין \"מפיהם ולא מפי כתבם\" אמור גם לגביה[16]. ניתן היה להבין שמחלוקת תוספות וחכמי ספרד נעוצה בעניין זה: לשיטתם לאמירת השליח אין תורת עדות, ולכן דין \"מפיהם ולא מפי כתבם\" אינו אמור לגביה. אמנם, לעיל התבאר כי מדברי הרמב\"ן [גיטין ב: ד\"ה רבא; מלחמות כתובות ח:] והריטב\"א [ג. ד\"ה חד; ה: ד\"ה לימא] עולה שלאמירת השליח יש תורת עדות (והיא מהווה אופן של קיום שטרות), ואם כן יש לבאר כי לשיטתו זו קולא מיוחדת שהקלו חכמים לגבי שליח הגט – כשם שחכמים נתנו לשליח נאמנות כשני עדים, כך הם נתנו לשליח נאמנות גם בעדות בכתב[17].