בשיעורים הקודמים עסקנו בדיני העירוב והשיתוף, הרחבנו בנוגע לגדר פעולתם ובטיב היחס ביניהם. בשיעור היום נעסוק בדין ביטול רשות. כאשר אחד מבני החצר שכח ולא נתן את חלקו בעירוב, העירוב מאבד את משמעותו והחצר נותרת אסורה בטלטול. במידה ומי ששכח לתת את עירובו יבטל את רשותו, ניתן יהיה לסמוך על העירוב שנעשה ולטלטל מהבית לחצר. פרטי דין הביטול רבים, והם שזורים לאורך פרקנו, בשיעור היום ננסה בעיקר לבאר את גדרו של ביטול הרשות ומשמעותו.

את הדיון המפורש ביותר בנוגע לגדר דין ביטול רשות, נראה שניתן למצוא בביאור דברי הגמרא למחלוקת בית שמאי ובית הלל במשנה. שנינו במשנה:

מאימתי נותנין[1] רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: משחשיכה.

[סט:]

הגמרא מבארת מהו שורש המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי:

הכא בהא קמיפלגי; דבית שמאי סברי: ביטול רשות מיקנא רשותא הוא, ומיקנא רשותא בשבת - אסור. ובית הלל סברי: אסתלוקי רשותא בעלמא הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי.

[עא.]

בית שמאי ובית הלל נחלקו בשאלה עד מתי[2] ניתן לבטל רשות - האם רק בערב שבת, או שמא גם במהלך השבת עצמה. בגמרא מבואר ששורש המחלוקת הוא מהו גדר דין ביטול. לפי בית שמאי ביטול רשות הוא בעצם הקנאת רשות, וקניין בשבת אסור. בית הלל לעומת זאת חולקים וסוברים שביטול רשות הוא סילוק מהרשות, וסילוק מותר בשבת.

אך נראה שלמרות חלקותה הברורה של הגמרא בין סילוק לקניין, ניתן למצוא הדים לכך שגדר הביטול הוא קניין גם בעמדת בית הלל. רבנו יהונתן על המשנה מסביר את עמדת בית הלל כך:

דלא ילפי' בטול מעירוב דהתם הוי ביה מעשה ומשום הכי אסור לעשותו תחלה בשבת אבל בטול דאמירה בעלמא הוא מה לי מבעוד יום מה לי משחשכה ובהא לא אמרינן כיון שנאסר למקצת שבת אסור לכל השבת דהכי תניא בברייתא חוץ מן המבטל רשות.

[רבנו יהונתן על הרי"ף כא: ד"ה וב"ה]

לדברי רבנו יהונתן ההבדל המרכזי בין קניין האסור ובין ביטול רשות הוא בכך שביטול הרשות הוא בדיבור בלבד ולא מתלווה אליו מעשה כבקניין. במקום אחר רבנו יהונתן משתמש בלשון קניין ביחס לדין ביטול:

ואם ביטל את רשות חצרו להם שאומר כל רשותי קנויה לכם או מבוטלת לכם תכף נקנה להם חלק שיש לו בחצר.

[רבנו יהונתן על הרי"ף ז. ד"ה וכן]

מהתבוננות בשני המקורות הללו בדברי רבנו יהונתן עולה שלדבריו מבחינת פעולת הביטול אין מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי. בית הלל ובית שמאי מסכימים שביטל רשות מקנה לשאר בני החצר את רשות על ידי קניין. השאלה היא כיצד יש להתייחס לתוצאת קניין ללא מעשה קניין. לפי בית הלל, רק קניין שמלווה במעשה נאסר בשבת, ואילו לפי בית שמאי גם קניין בדיבור בלבד אסור בשבת[3].

לעומת זאת, מדברי הרמב"ן עולה תמונה שונה בתכלית בנוגע לעמדת בית הלל. הרמב"ן מתייחס לעמדת רבנו תם לפיה ביטול חמץ הוא למעשה הפקר:

וקשה א"כ למה הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום, ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ הפקר ולא למימר ביטול במקום הפקר בשום מקום בעולם, וכן לענין ע"ז ששנינו (ע"ז נ"ב ב') נכרי מבטל כו' ע"ז שלו ושל חבירו, אינו הפקר שאינו מפקיר דבר שאינו שלו, ועוד דפחס או שקטע ראש חוטמה בטלה, ואין כאן הפקר כלל. וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב (עירובין ס"א ב') אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים, אלא שהוא עוקר דעתו מלדור עם השותפין ביומו כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם.

[פסחים ד: ד"ה ענין ביטול]

הרמב"ן לא מוכן לקבל את עמדת רבנו תם בנוגע לפירוש מושג ביטול חמץ, ולכן הוא בוחר לפרש את המושג כפשוטו. הרמב"ן מוצא חיזוק לטענתו בכך שמושג הביטול הוא רחב יותר וקיים אף בעירובין ובעבודה זרה, אשר במקומות אלו לדעתו פרשנותו של רבנו תם בהכרח אינה סבירה. נראה שהרמב"ן חולק על עמדת רבנו יהונתן בתרתי בנוגע לגדר דין ביטול רשות:

א.מבחינת המעשה, לא מדובר בפעולה משפטית, אלא עמדה נפשית של האדם ביחס לרשותו.

ב.מבחינת התוצאה, מדובר בפעולה חד צדדית מבחינת אופיה. האדם לא מקנה את מקומו לשאר בני החצר אלא עוקר את דעתו מלדור עם השותפים.

על גדרו של דין הביטול בכלל, וביאורו של הרמב"ן בפרט, ניתן ללמוד בצורה עמוקה יותר מתוך הגבלותיו של שמואל לדין ביטול המופיעות בגמרא[4]:

דאמר שמואל: כל מקום שאוסרין ומערבין - מבטלין. מערבין ואין אוסרין, אוסרין ואין מערבין - אין מבטלין.

[סו.]

מדברי שמואל עולה שדין הביטול תלוי בכך שהמקום מוגדר כמקום בו 'אוסרין ומערבין'. נפתח בעיסוק בביאור החלק הראשון של ההגבלה של שמואל, מהי משמעות הדרישה לכך שהמקום יהיה מקום בו 'אוסרין'. בהמשך הגמרא מפרטת את החלק הזה בכלל של שמואל:

אמר שמואל: אין ביטול רשות מחצר לחצר, ואין ביטול רשות בחורבה.

[סו:]

הריטב"א ביאר את ההיגיון בהגבלתו של שמואל:

פירוש דס"ל דלא תקון רבנן ביטול אלא בחצר דשכיחי בה דיורין דאקילו רבנן התם משום דהוי עיקר תשמישייהו התם ולהיות להם הרוחה לצורך תשמישי שבת.

[ריטב"א סו: ד"ה אין]

הריטב"א סובר שלדברי שמואל אפשרות הביטול קיימת רק במצב בו יש צורך משמעותי בטלטול. כאשר אחד מבני החצר שכח לתת את עירובו, כל בני החצר אסורים להוציא את חפציהם מהבתים לחצר. צורך כזה משמעותי מספיק בכדי שחכמים יתקנו את האפשרות לבטל את רשות מי ששכח לערב, ובכך להתיר את הטלטול לחצר. לעומת זאת, במקרה בו הצורך בטלטול אינו מספיק משמעותי, בהוצאה מהבית לחורבה או מחצר אחת לחצר השנייה, חכמים לא אפשרו ליישם את דין ביטול בכדי לאפשר את הטלטול. דברי הריטב"א מחדדים את היחס בין דין הביטול ובין העירוב – הביטול הוא חלופה 'דיעבדית' לעירוב[5].

נראה שבאופן דומה ניתן להסביר את ההיגיון בחלק השני בכלל של שמואל. גם הכלל לפיו 'אין מבטלין אלא אם כן מערבין' קשור באופן הדוק ליחס ה'דיעבדי' שיש לשוות לביטול ביחס לעירוב. כך הסביר ערוך השולחן את דברי שמואל:

אין ביטול מועיל אלא במקום שהיה עירוב מועיל מבעוד יום אבל במקום שמבעוד יום לא היו יכולין לערב לא יוכלו אח"כ לבטל בשבת... שלא נתקן הביטול אלא כתקון לעירוב וכשאין עיקר העירוב לא שייך לתקנו בביטול.

[שפא י]

חז"ל בחרו להגביל את דין ביטול הרשות רק למצבים בהם ניתן היה לערב את החצר, ובכך הם מבהירים את היחס הראוי בין שני ה'פיתרונות' הללו לאיסור הטלטול. כאשר ההיתר המרכזי לאיסור הטלטול לא ניתן למימוש, אין מקום ליישם את ההיתר המשני.[6]

לפי האמור עד כה, המשותף לשתי הגבלותיו של שמואל הוא הרעיון לפיו יש ליישם את דין הביטול כהיתר 'דיעבדי' לאיסור הטלטול. אמנם, נראה שניתן להבין שההגבלות ששמואל ניסח בנוגע לדין הביטול נוגעות לאופן בו פועל מנגנון דין ביטול.

הראשונים [תוספות סד. ד"ה אם כן] נחלקו בדין ביטול רשות מבית לבית. בתוספות רבנו פרץ ביאר את דעת הסוברים שאין לבטל מבית לבית:

אומר ר"ת דאין ביטול רשות מבית לבית, משום דחלוקות תשמישתייהו זו מזו ובעל הבית זה מסולק לגמרי מבית חברו, ואפי' לר' יוחנן דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר, מ"מ מבית לבית חלוקה תשמישתייהו טפי.

[תוספות רבנו פרץ סח: ד"ה רב אשי]

מדברי רבנו פרץ עולה שיסוד ההגבלה לבטל מחצר לחצר נובע מהעובדה שאלו שני מקומות נפרדים[7]. מה ההיגיון בדרישה הזו? מדוע כדי לממש את דין הביטול המקומות צריכים להיות מחוברים?

ייתכן שהדרישה הזו קשורה לדברי הרמב"ן שעסקנו בהם בפתח הדברים. הרמב"ן כאמור סובר שהביטול באופיו דומה להסתלקות חד צדדית ולא לנתינה או הקנאה. אלא שמכמה סוגיות בגמרא נראה שלא די בכך שאדם יסתלק מרשותו כדי שיותר איסור הטלטול, אלא יש צורך ששאר בני החצר יזכו ברשותו[8].

לאור הקושי הנזכר בדברי הרמב"ן, ניתן להבין את הצורך בדרישת שמואל כפי שביאר אותה רבנו פרץ. כאשר הרשויות נפרדות זו מזו, הביטול לא מועיל בכדי להפוך אותם לרשות אחת ולהתיר את הטלטול. ברם, כאשר הרשויות מחוברות, כפי שקורה בחצר המשותפת, ניתן להבין שהסתלקותו של אחד הדיירים מרשותו גוררת את זכיית שאר הדיירים בה.

על פי ההסבר הזה בהגבלתו של שמואל, ניתן להבין שגם החלק השני של הכלל נוגע לאופן מנגנון דין ביטול. ייתכן שכוונת ערוך השולחן בדברים שציטטנו לעיל היא, שהקשר בין העירוב והביטול אינו קשר מלאכותי שמטרתו לבכר את מעמד העירוב על פני הביטול. ניתן לומר שהביטול מבחינה עקרונית הוא תיקון לעירוב, ולכן הוא יכול להתקיים רק במקום בו קיימת תשתית מתאימה לקיום עירוב.

לסיום נציין לדברי ר' יוחנן החולק על שמואל:

ורבי יוחנן אמר: יש ביטול רשות מחצר לחצר, ויש ביטול רשות בחורבה.

[סו:]

מדברי הגמרא עולה שר' יוחנן חולק על הכלל לפיו רק במקום בו 'אוסרין' ניתן לבטל. לשיטתו בכדי לאפשר את הביטול אין צורך בלעדי שהמקום יוגדר כמקום בו 'אוסרין'. למסקנת הגמרא [סז.] נראה שר' יוחנן מסתפק בקיום של אחד משתי הדרישות שציין שמואל – או 'אוסרין' או 'מערבין'[9].

את שיטת ר' יוחנן ניתן לבאר על פי האפשרויות בגדרי דין ביטול שהצגנו בתחילת הדברים. כאמור לעיל, ישנן שתי גישות עקרוניות בנוגע למנגנון דין ביטול. אפשרות אחת שביטול הוא למעשה קניין ללא דיבור, ואפשרות נוספת היא שביטול הוא סוג של הפקר והסתלקות. כדי להבין את האפשרות הזו בשיטת ר' יוחנן נציע ששני המסלולים קיימים בדין ביטול, ולכל מסלול נדרשת תשתית שונה. לכן, אם מדובר במקום בו ישנה תשתית ליישם את דין עירוב, אפשר לראות את הביטול כתחליף לעירוב, וממילא הוא יעבוד במסלול הקנייני. במקרה הנוכחי, ובניגוד למה שטענו לעיל, אין דרישה לערבוב רשויות כיוון שהביטול פועל מדין קניין ולא מדין הפקר. ר' יוחנן סובר שגם במצב בו יש 'אוסרין', אבל לא ניתן היה לערב, ניתן לבטל. במצב של 'אוסרין' יש ערבוב רשויות, התשתית ליישם את ביטול מדין הפקר קיימת, ולכן ר' יוחנן מורה שניתן לבטל. ר' יוחנן לא רואה כל פגם בעובדה שלא ניתן לערב כיוון שזו שייכת לרובד הקנייני בביטול. ר' יוחנן סובר שקיימים שני דינים בביטול, וכל אחד מהם מתקיים בהתאם לתשתיות השונות הקיימות ברשות.