הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בגדר תקנת עירובי חצרות:

אמר שמואל: עירוב משום קניין. ואם תאמר מפני מה אין קונין במעה, מפני שאינה מצויה בערבי שבתות... רבה אמר: עירוב משום דירה. [מט.]

הגמרא מביאה מחלוקת אמורים האם "עירוב משום קניין" או "עירוב משום דירה", והיא מציגה שלוש השלכות למחלוקת זו:

מאי בינייהו? איכא בינייהו כלי ופחות משווה פרוטה וקטן. [שם]

לשיטת שמואל "עירוב משום קניין", ולכן עירוב יכול להיעשות בכלי ולא באוכל, הוא אינו יכול להיעשות באוכל שאינו שווה פרוטה, וקטן אינו יכול לגבות את העירוב[1]. לעומת זאת, לשיטת רבה "עירוב משום דירה", ולכן עירוב צריך להיעשות דווקא באוכל, הוא יכול להיעשות גם באוכל שאינו שווה פרוטה, וגם קטן יכול לגבות את העירוב.

בפשטות, זו מחלוקת עקרונית ביסוד תקנת עירובי חצרות: האם העירוב פועל ברובד הממוני-קנייני, או שהוא כלל אינו משנה את הגדרת הבעלות, אלא הוא מגדיר את מקום דירת בני החצר בלבד.

בשיעור זה נעיין בשיטה ש"עירוב משום קניין", ונבחן האם אכן קיימת מחלוקת קוטבית בין השיטות: האם לפי שיטה זו העירוב פועל ברובד הקנייני בלבד, או שגם על פיה העירוב מגדיר את מקום דירת בני החצר.

הבנות אלו בביאור השיטה ש"עירוב משום קניין" שנויות במחלוקת הראב"ד והרשב"א. הרשב"א מביא את הראב"ד הפוסק ש"עירוב משום דירה". הרשב"א מודה לפסק זה, אלא שהוא תמה על אחת מראיותיו של הראב"ד לכך:

וכן פסק הראב"ד ז"ל, דסוגיין בכולה מכלתין דעירוב משום דירה. אלא שהביא ראיה אחת שלא עמדתי על עיקרה, שהוא ז"ל הביא ראיה מדאמרינן לעיל בסמוך 'בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת דדמי כמאן דכולהו הכא דיירי'. ותמיהא לי, דאם איתא לותביניה לשמואל מדידיה לדידיה, דההיא שמואל אמרה. אלא נראה דשמואל דאמר 'משום קניין', קניין לדירה קאמר. והתם הכי קאמר: כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי.

[רשב"א מט: ד"ה ולענין פסק]

הראב"ד מוכיח שלהלכה "עירוב משום דירה", מהדין המובא בגמרא [מט.]: "בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת... דכולהו הכא דיירי". מכך לומד הראב"ד שהגמרא נוקטת בפשטות ש"עירוב משום דירה", ואם כן זו ההלכה הפסוקה. הרשב"א תמה על דבריו, שהרי דין זה נאמר בגמרא בשם שמואל, על אף ששמואל הוא הסובר ש"עירוב משום קניין", ואם כן בהכרח אין סתירה בין דין זה ובין השיטה ש"עירוב משום קניין"[2]. הרשב"א מבאר את טעם הדבר: "דשמואל דאמר משום קניין' קניין לדירה קאמר. והתם הכי קאמר: כמאן דכולהו הכא קנו בית דירה וכולהו הכא דיירי". לפי דבריו, גם לפי השיטה ש"עירוב משום קניין" העירוב בא להגדיר את מקום דירתם של בני החצר בבית בו מונח העירוב[3], אלא שלשיטה זו הגדרה זו צריכה להיעשות באופן קנייני-ממוני, על ידי קניין ממשי לכל בני החצר בבית בו מונח העירוב.

נמצא אם כן, שנחלקו הראב"ד והרשב"א בהבנת שיטת שמואל ש"עירוב משום קניין". לפי הראב"ד, לשיטה זו העירוב פועל ברובד הקנייני-ממוני בלבד, ואין לו כל שייכות להגדרת מקום הדירה. לפי זה, מחלוקת שמואל ורבה היא קוטבית: לשיטת שמואל העירוב פועל ברובד הקנייני-ממוני בלבד, ואילו לשיטת רבה העירוב פועל ברובד של הגדרת מקום הדירה, ואין לו כל שייכות לרובד הקנייני-ממוני. על שיטה זו חולק הרשב"א בתוקף, ולדעתו לכולי עלמא עיקרו של העירוב הוא יצירת מקום דירה משותף. בהתאם לכך, לשיטת הרשב"א, מחלוקת האמוראים איננה ביסודות תקנת העירוב אלא רק בשאלה כיצד העירוב יוצר מקום דירה משותף: לפי שמואל, מקום הדירה נקבע על ידי שינוי הבעלות; העירוב מקנה לכולם בעלות על מקום העירוב, וכך מקום זה נחשב לדירתם המשותפת. לעומת זאת, לפי רבה, הגדרת מקום הדירה אינה תלויה בהגדרה הממונית, אלא זהו מושג הקיים בהלכות שבת, והוא בעל מערכת הגדרות עצמאיות.

מדברי תוספות עולה שיטה שלישית בעניין זה. תוספות במסכת סוכה מבארים מדוע לפי שמואל ש"עירוב משום קניין" קיימת חובה להניח את העירוב בבית הראוי לדירה:

ואפילו לשמואל דאמר בפרק מי שהוציאוהו עירוב משום קניין, לא מיקנו רשותייהו בשביל בית דלא חזי לדירה. [תוס' סוכה ג. ד"ה ואין]

לדברי תוספות, אין סתירה בין ההגדרה ש"עירוב משום קניין" לבין הצורך שהעירוב יונח בבית דירה, שכן דיירי החצר מקנים את רשותם זה לזה רק כאשר העירוב מונח בבית דירה.

מדברי תוספות עולה כי הולכים בדרכו העקרונית של הראב"ד, שלפי שמואל העירוב ביסודו הוא בעל אופי קנייני בלבד, אלא שהם – בניגוד לראב"ד – מחדשים שהחלות הקניינית אותה יוצר העירוב מותנית בכך שהעירוב יונח בבית דירה, שכן רק באופן זה בני החצר מקנים את רשותם זה לזה.

אמנם, מסקנה זו בשיטת התוספות טעונה ביאור מהמשך דבריהם. תוספות מביאים ראיה לדבריהם, שגם לפי שמואל יש צורך להניח את העירוב בבית הראוי לדירה, מדינו של שמואל שבעל הבית בו מונח העירוב אינו צריך להשתתף בפת:

ודכוותיה אשכחן התם שמואל גופיה דאמר 'בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן פת, מאי טעמא, כולהו הכא דיירי', ואף על פי דאית ליה עירוב משום קניין, ומקנו אהדדי משום דמנחי עירובן בביתו. [תוס', שם]

לכאורה, דינו של שמואל מהווה ראיה לשיטת הרשב"א דלעיל, שגם לפי שמואל העירוב בא ליצור מקום דירה משותף. אולם, כאמור, מדברי תוספות עולה שלשיטת שמואל העירוב יוצר ליצור בעלות משותפת לכל בני החצר בחצר, אלא שבעלות זו נעשית על ידי הנחת העירוב בית דירה, ואם כן צריך עיון כיצד תוספות מביאים דין זה כראיה לשיטתם; הרי דין זה אינו מלמד שהקניין תלוי בהנחת העירוב בבית דירה, אלא שעיקרו של העירוב נעשה על ידי יצירת מקום מגורים משותף[4].

נראה ששיטת תוספות בעניין זה נובעת מתפיסתם העקרונית בגדר תקנת עירובי חצרות.

בשיעור השלישי ['גדר תקנת עירובי חצרות'] עמדנו על מחלוקת רש"י והרמב"ם בגדר תקנה זו. לשיטת רש"י [כו: ד"ה חוץ; מט. ד"ה עירוב, ד"ה משום דירה; סוכה ג: ד"ה ואין מערבין], העירוב מגדיר שכל בני החצר דרים בבית בו מונח העירוב. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם [הל' עירובין פ"א ה"ו], העירוב מגדיר את כל החצר כרשות אחת משותפת.

בדברי רש"י [מט. ד"ה עירוב] מבואר שלפי השיטה ש"עירוב משום קניין", העירוב נותן לכל בני החצר קניין בבית בו מונח העירוב, וכך הוא מוגדר כביתם המשותף:

עירוב שהוא מצרפן, טעמא משום קניין, שמקנה להו בעל הבית רשותו, ונמצאו כולם בעלים בבית זה שהעירוב מונח בו, וכל חצר משועבדת לרשותם זו ואחת היא. [רש"י מט. ד"ה עירוב]

לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם יש להבין כיצד העירוב מגדיר את החצר כרשותם המשותפת. ביאור לכך עולה מדברי תוספות דלעיל:

ואף על פי דאית ליה עירוב משום קניין, ומקנו אהדדי משום דמנחי עירובן בביתו.

[תוס' סוכה ג. ד"ה ואין][5]

מבואר מדבריהם שמעשה הנחת העירוב בבית דירה הוא מעשה קניין המעמיד את החצר בבעלותם המשותפת של כל בני החצר. נראה שכוונת דבריהם היא, שהנחת העירוב בבית דירה משותף היא ביטוי ליצירת השותפות בבעלות על החצר, ובאופן זה הנחת העירוב מהווה מעשה קניין שותפות. על פי זה נראה לבאר, שתוספות מוכיחים מדין "בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת", שהקניין נעשה על ידי הנחת העירוב המשותף בבית אחד מבני החצר. בשל כך, אין צורך שבעל הבית יהיה שותף בפת בה נעשה העירוב; עצם העובדה שהעירוב השייך לבני החצר ניתן ברשות אחד מבני החצר מהווה קניין שותפות היוצר לבני החצר בעלות משותפת על כל שטח החצר.

על פי האמור, קיימות שלוש שיטות בראשונים בביאור שיטת שמואל ש"עירוב משום קניין":

א.לפי הראב"ד, לשיטה זו העירוב פועל ברובד הקנייני-ממוני בלבד, והוא כלל אינו מגדיר את מקום דירת בני החצר.

ב.לפי הרשב"א, גם לשיטה זו העירוב מגדיר את מקום דירת בני החצר בבית בו מונח העירוב, אלא שלשיטה זו הגדרה זו נעשית באופן קנייני-ממוני.

ג.לפי תוספות, לשיטה זו העירוב פועל ברובד הקנייני-ממוני, והוא מגדיר שכל בני החצר שותפים בכל החצר, והקניין נעשה על ידי הנחת העירוב המשותף בבית דירה אחד.

לב"ח שיטה רביעית בעניין זה. הב"ח מקשה כיצד דינו של שמואל, "בית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת", עולה בקנה אחד עם שיטתו העקרונית ש"עירוב משום קניין". ביישוב קושי זה כותב הב"ח:

ונראה דודאי שמואל אית ליה נמי טעמא דדירה, אלא דפליג ואית ליה נמי טעמא דקניין, ולהכי יכול לקנות נמי בקניין סודר או בשאר כלי וצריך שיהא בו שווה פרוטה כדין קניין שאינו קונה בפחות משווה פרוטה, ואין יכול לעשות על ידי קטן דלאו בר אקנויי הוא. אלא דסבירא ליה לשמואל דוקא כשמפרש ועושה דרך קנין לא בעי חזו לאכילה וקונה אפילו בכלי, אבל בסתם בעי נמי חשיבות אוכל מזון שתי סעודות. [ב"ח סי' שסו ד"ה אבל התירו]

לדברי הב"ח, שמואל אינו חולק על האפשרות לערב על ידי יצירת דירה משותפת, אלא הוא מחדש שקיימת אפשרות לערב בדרך נוספת, על ידי יצירת בעלות משותפת בבית אחד לכל בני החצר. בעירוב הנעשה על ידי יצירת דירה משותפת אין כל ממד קנייני, והוא נעשה על ידי הנחת מזון שתי סעודות באחד הבתים, והוא יכול להיעשות גם על ידי קטן ובפחות משווה פרוטה. לעומת זאת, העירוב הנעשה על ידי יצירת בעלות משותפת הוא קנייני במהותו, ולכן הוא אינו יכול להיעשות על ידי קטן ועליו להיעשות בשווה פרוטה[6].

בעזרת ה' בשיעור הבא נעיין בשיטת רבה ש"עירוב משום דירה".

להערות ולתגובות: שלמה ליפשיץ

lshlomo26@gmail.com