בשיעור שעבר עסקנו בגדרי עירובי חצרות ושיתופי מבואות, וראינו את מחלוקת הראשונים האם יש הבדל ביניהם בדרך פעולתם. בשיעור זה נשלים את בירור היחס בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות דרך סוגיית "סומכין על שיתוף במקום עירוב".

הגמרא מביאה ברייתא בה נחלקו רבי מאיר וחכמים בעניין זה:

מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי, שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: או מערבין או משתתפין. [עא:]

לשיטת רבי מאיר, שיתוף אינו מתיר לטלטל ללא עירוב, וכן עירוב – גם כאשר הוא נעשה בין החצרות השונות – אינו מתיר לטלטל ללא שיתוף. לעומת זאת, לשיטת חכמים, עירוב הנעשה בין החצרות מתיר לטלטל ללא שיתוף, וכן שיתוף מתיר לטלטל ללא עירוב.

הראשונים נחלקו היכן השיתוף מתיר לטלטל ללא עירוב.

הרמב"ם כותב:

המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת. [הל' עירובין פ"א הי"ט]

מדברי הרמב"ם עולה כי שיתוף מתיר לטלטל גם בתוך כל אחת מהחצרות.

לעומת זאת, הריטב"א מדייק מדברי רש"י [עא: ד"ה מערבין] לא כך:

דעד כאן לא אמרו רבנן שסומכין על שיתוף במקום עירוב אלא לענין היתר חצירות הפתוחות זו לזו, שזה דומה לענין שיתופן במבוי אלא שהשיתוף בא לחברן במבוי והעירוב בא להשתמש מזו לזו דרך פתחים, אבל לענין עירובי חצירות שעושין בני החצר שיש בו דיורין להתיר החצר לעצמה, דכולי עלמא צריך עירובי חצירות וצריך שיתוף מבוי.

[ריטב"א עא: ד"ה מערבין]

לפי דבריו, שיתוף מתיר לטלטל ללא עירוב רק בין החצרות, אך הוא אינו מהווה תחליף לעירוב בין דיירי החצר[1].

הריטב"א כותב כנימוק לשיטתו ששיתוף אינו מהווה תחליף לעירוב בין דיירי החצר:

וכן בדין, שהרי עניין חלוק הוא כל אחד לעצמו, הילכך מבוי שבאין להשתתף בו בני החצירות ויש בחצירות דיורין, אף על פי שנשתתפו במבוי אסורות בני החצר להכניס ולהוציא מן הבתים לחצירות עד שיערבו כראוי. [שם]

לטענת הריטב"א, לא ייתכן שהשיתוף יהווה תחליף לעירוב בין דיירי החצר, הואיל ואלו שני היתרים שונים: העירוב מתיר את הטלטול בחצר, ואילו השיתוף מתיר את הטלטול במבוי.

דברי הריטב"א מבוססים על הנחה כי שיתוף מצרף רק את החצרות והמבוי לרשות אחת, אך הוא אינו יוצר בית דירה משותף, ולשם כך דרוש העירוב. ניתן לחלוק על הנחה זו ולטעון ששיתוף מצרף את כל המרחב הנמצא בשטח המבוי – ובכלל זה את הבתים – לרשות אחת, כך שעשיית השיתוף מייתרת את הצורך בעירוב.

ייתכן כי שאלה זו תלויה במחלוקת רש"י והרמב"ם שהתבארה בשיעור הקודם ביחס בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות. לפי רש"י, קיים הבדל עקרוני בין עירובי חצרות לשיתופי מבואות: העירוב מגדיר את מקום הדירה, ואילו שיתוף מאחד את המבוי לרשות אחת. על פי הבנה זו, טענתו של הריטב"א, שהשיתוף אינו מועיל לגבי הבתים, ניתנת להיאמר. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, אין כל הבדל עקרוני בין עירוב לשיתוף, ושניהם יוצרים מהמקומות השונים רשות אחת משותפת, נראה שבהכרח השיתוף מועיל גם ביחס לבתים, והוא מייתר את הצורך בעירוב.

דברים אלו אמורים מתוך הבנה שדין ש"סומכין על שיתוף במקום עירוב" נובע מכך שהשיתוף מייתר את הצורך בעירוב, הואיל והוא מאחד את כל המרחב הנמצא במבוי לרשות אחת, ובכלל זה את הבתים. אמנם, ניתן להבין דין זה באופן אחר: השיתוף אינו מייתר את הצורך בעירוב, אלא עשיית השיתוף כוללת בתוכה גם עשיית עירוב.

ניתן להביא להבנה זו ראיות ממקורות שונים. ראיה ראשונה לכך מביאורו של רש"י לדברי הגמרא [עא:] הדנה האם דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" אמור גם כאשר השיתוף נעשה ביין ולא בפת (וכך הוא מצד עצמו אינו ראוי לעירוב). על פי ההבנה שהשיתוף מייתר את הצורך בעירוב, ניתן לבאר בפשטות את השיטה שדין זה אמור גם כאשר השיתוף נעשה ביין: אמנם אי אפשר לערב ביין, אך כאן היין משמש בעבור השיתוף בלבד, אלא שהשיתוף מייתר את הצורך בעירוב. אמנם, רש"י מבאר את טעמה של שיטה זו באופן שונה:

ואף על גב דיין בחצר לא חזי, מיגו דחזי למילתיה בשיתוף סמכינן עליה בחצר.

[רש"י עא: ד"ה כי פליגי]

מבואר בדבריו, שדין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" במציאות זו מבוסס על סברת 'מיגו': הואיל והיין מועיל לשיתוף, ניתן להשתמש בו גם בעבור העירוב. עולה מכך, כי לשיטתו דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" אינו מייתר את הצורך בעירוב, אלא השיתוף מתפקד גם כעירוב וגם כשיתוף, ולכן נזקק רש"י לסברת "מיגו דחזי מילתיה בשיתוף סמכינן עליה בחצר" כדי לבאר כיצד במציאות זו ניתן לערב ביין.

ראיה שנייה להבנה זו מדברי הרשב"א:

וכי אמרינן דסומכין על שיתוף במקום עירוב, הני מילי כשהניחו לשיתוף בבית שבחצר.

[רשב"א עא: ד"ה ולענין פסק]

מדברי הרשב"א, כי דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" אמור רק כאשר השיתוף מונח בבית, עולה כי השיתוף צריך להיחשב גם כעירוב, ולכן הוא מועיל רק כאשר הוא מונח בבית – המקום בו יש להניח את העירוב.

ראיה שלישית להבנה זו מתשובת המהר"ם המובאת במרדכי, לגבי מבוי שעשו בו שיתוף ולאחר מכן נשברה קורת המבוי, כך שהוא כעת אסור בטלטול:

ונשאל לר"מ על מבוי שנשתתפו בו ואחר זמן נשברה הקורה, אם יכולין בני החצרות לטלטל בחצר שלהם מן הבתים ומחצר לחצר, אי אמרינן שבטל העירוב או לא. והשיב, כי נראה לו שאותו חצר שהעירוב מונח בו והחצרות הפתוחות לה מותרות, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר נהגו העם כרבי מאיר, מיהו לכתחילה אורויי מורינן כרבנן דאמרי סומכין על שיתוף במקום עירוב. אבל אותם חצרות שאינם פתוחות לאותו חצר אסורות אפילו בחצרן, דליתיה לעירובן גבייהו ולא מצי לאתויי העירוב במבוי כיון דנשברה הקורה. [מרדכי סי' תקיח]

לדברי המהר"ם, אם עשו שיתוף ולאחר מכן המבוי נאסר בטלטול, מותר לטלטל בחצר בה מונח השיתוף ובחצרות הפתוחות לה, הואיל והשיתוף נחשב כעירוב בשבילם.

החזון איש תמה על דברי המהר"ם:

אבל יש לתמוה על האי דינא דמהר"מ, כיון דלא עירבו בחצרות אלא נשתתפו במבוי, נהי דסומכין אעירוב במקום שיתוף, היינו היכי שהשיתוף קיים, אבל הכא דבטל שיתוף, איך סומכין עליו משום עירוב. [סי' צ ס"ק כו]

החזון איש תמה, כיצד שיתוף יכול להועיל משום עירוב כאשר בטל השיתוף. תמיהת החזון איש מבוססת על ההבנה שדין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" נובע מכך שהשיתוף מייתר את הצורך בעירוב, ולכן אין מקום להסתמך על השיתוף כאשר הוא בטל[2]. אולם, מתשובת המהר"ם עולה שהוא הבין דין זה כהבנה השנייה: השיתוף נחשב גם כעירוב וגם כשיתוף, ולכן גם כאשר אינו מועיל משום שיתוף ניתן להסתמך עליו משום עירוב.

לסיום נעיר כי הבנות אלו שנויות במחלוקת הפוסקים. המגן אברהם כותב לגבי חצרות הסמוכות זו לזו:

שאם אין ביניהן חלון, אף שנשתתפו במבוי אסורים לטלטל דרך חור. [מגן אברהם שעב, ג]

לפי דבריו, דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" נאמר רק כאשר יש חלון בין החצרות, כך שהן יכולות לערב זו עם זו.

הפרי מגדים מביא אחרונים המקשים על דברי המגן אברהם:

עיין תוספת שבת אות ו' בשם אבן העוזר שהקשה כיון שנשתתפו במבוי וכל החצירות כחד חשיב, למה לא יטלטלו מחצר לחצר דרך מבוי. [פרי מגדים אשל אברהם, שם]

על פי אחרונים אלו, דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" מבוסס על ההבנה הראשונה דלעיל, כי השיתוף מייתר את הצורך בעירוב, ועל פי הבנה זו דין זה קיים גם כאשר החצרות אינן יכולות לערב זו עם זו[3]. לעומתם, מחצית השקל מבאר את טעמו של המגן אברהם על פי ההבנה השנייה דלעיל:

נראה לע"ד סברת מגן אברהם, נהי דקיימא לן לקמן סימן שפ"ז דסומכים על שיתוף במקום עירוב ולכן אם נשתתפו במבוי אין צריך לערב בחצרות... היינו דוקא כשיש פתח או חלון בין חצר לחצר, דראויים החצרות לערב, אם כן על ידי השיתוף אנו רואים כאילו ערבו, אבל כשאין ביניהם פתח וחלון דאין ראוים לערב יחד, לא מהני השיתוף לטלטל מחצר לחצר, דלא עדיף השיתוף לענין החצרות אלא כמו שהיו מערבים החצרות יחד, וכהאי גוונא אפילו היו מערבים החצרות דרך החור לא היה מועיל. אם כן גם השיתוף אינו מועיל לטלטל דרך חור, אף דדרך מבוי מותר. [מחצית השקל, שם]

על פי דבריו, דין "סומכין על שיתוף במקום עירוב" הוא שהשיתוף נחשב גם כעירוב. לכן הוא מועיל רק במקום בו ניתן לערב.

בעזרת ה' בשיעור הבא נעסוק ביסודות עירובי חצרות מכיוון אחר, דרך עיון בסוגיית הגמרא הדנה האם "עירוב משום קניין" או "עירוב משום דירה".

להערות ולתגובות: שלמה ליפשיץ