שו"ת חכם צבי סי' קיב
בבואי לק"ק המבורג זה לי כעשרים ושתים שנה ראיתי והנה יש בתי כנסיות הרבה בעיר ובכל בית מבתי הכנסיות היו מניחין חלת לחם אחת עירוב ושיתוף כנהוג להניח העירוב בביהכ"נ, ואמרתי להם טועים אתם בדין העירוב ובכוונתו, שהרי כל עיקר דין העירוב וטעמו אינו אלא שיחשבו כל הדרים בחצר כאלו דרים בבית אחד, דהיינו הבית ההוא שהעירוב מונח בו, וכל החצרות הפתוחות למבוי כאילו דרים בחצר אחת, דהיינו אותה שהשיתוף מונח בתוכה באופן שרשות החצר והמבוי מיוחדת לאותה החצר לבד... וכיון שהעירוב מונח בשני בתים הרי הרשות משועבדת לשני בתים.
שו"ת מקור ברוך סי' ז
והוא הדבר אשר העליתי בס"ד, שמה שכתב חכם צבי ז"ל דטועין הן בדין עירוב ובכוונתו, שהרי כל עיקר דין עירוב אינו אלא שיחשבו כל הדרים בחצר כאילו דרים בבית אחד, דהיינו הבית ההוא שעירוב מונח בו וכו'... אומר אני הננס הרוכב על ענק, במחילת כבודו דלא דק, דוודאי הוא הטעם דעירוב כמ"ש הגמרא אי משום קניין אי משום דירה, אבל אין טעם כעיקר כמו שהוא ז"ל פרושי קמפרש וכמה דאסברא הוא לנא. דאילו לטעמא דידיה אם בית אחד מערב עם שני חצרות או חצר אחת עם שני מבואות לא הוי עירוב, כי זה מושך דירתו לכאן וזה מושך דירתו לכאן והרי זה חמר גמל. ובהדיא אמרינן בפרק מי שהוציאו דף מ"ח ע"ב על המשנה דשלוש חצירות הפתוחות וכו': 'ואמאי, כיון דערבי להו חיצונות בהדי אמצעות הוי להו חדא. אמר ר' יוחנן: כגון שנתנה אמצעית עירוב בזו ועירובו בזה', לכך היא מותרת עמהן וכו'. הרי דאף שהניח אמצעית שני עירובין מותרת עם שניהם... מוכח מזה בהדיא דלא אתי עירוב המערב עם השני ומבטל עירוב ראשון. אבל הנכון עיקר יסוד העירוב כמה דאסברא לנא רבינו הגדול אשר ממימיו אנו שותין הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' עירובין, וז"ל: 'ומה הוא העירוב הזה, הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו בערב שבת, כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחבירו, אלא כשם שיד כולנו שווה במקום זה כך יד כולנו שווה בכל מקום שיאחז כל אחד לעצמו, והרי כולנו רשות אחת. ובמעשה הזה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים', עכ"ל. הרי דשלמה תיקן עירובין שיהיו להם אך היכר שאין רשות של אחד מהן חלוק מחבירו, ויהיו נראין אותן שמערבין יחדיו כשותפין. וניחא בין למ"ד עירוב משום קנין ובין למ"ד משום דירה, דוק ותשכח. ולפי זה שפיר הוא דחצר אחד שמערב עם שני חצירים שמותרת עם שניהן, כי חצר זה משותף עם זה להיותן כחד יחשב, וכן יש לו שותפות עם השני. והוא הדין אם בני החצר עושין עירובין הרבה, אף אם כל אחד מהם עשה עירוב רק באופן שמזכה על עירובו לכל הדרים שם שיהיה לכולם חלק בעירוב זה ויד כולם שווה במאכל ובמקום הזה. לא ידעתי במה יוגרע כח ודין תורת העירוב בזה. כגון דא וודאי אינו בבל תוסיף ולא בכלל כל המוסיף גורע, דאינו מבטל בזה מעשה של חבירו העושה כמוהו, אלא כמוסיף בשותפות וחיבה יתירה מודעת שכולם אהובים, וכאיש אחד ישראל.
[אבן האזל הל' עירובין פ"ג הכ"ה]
דיש להבין אם דין עירוב חצירות הוא מצד דאחרי שהשתתפו בני החצירות כולם בעירוב אחד חשיבא כל החצרות כאחת, דהוי ליה כולהו דיורין כשותפין בכל החצרות וכל החצרות נעשו כבר כחצר אחת ממילא, וכמו שזה שהניח פתו כאן חשיב כשותף בחצר זו הכא נמי זה שגר בחצר זו הוי שותף בחצר השניה ויש לו שם רשות, או דנימא דהוא מצד דכולם חשיבי כמו שדרים במקום הנחת העירוב, דמקום פיתא גורם, ומה שמותר לטלטל להם מחוץ למקום העירוב הוא משום דחשוב כחצר בלי דיורין שאיננה אוסרת את הטילטול בה, ואף שהוא דר בחצר אחרת אחרי ששם פיתו בחצר השניה הוי התם מקום דירתו, ורשות זו שהוא דר חשיבא כאילו בטלה לגבי חצר שהעירוב שם, וממילא כל החצירות מותרות מדרך זו.