הסבר הסוגיה

המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים מקודשת. ושוים במכר שזה קנה.

[ברייתא מז.]

הגמ' בפרק שני [מז.] מציעה לתלות את דברי רב, "המקדש במלווה אינה מקודשת, מלווה להוצאה ניתנה", במחלוקת תנאים: "המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים מקודשת". מסבירה הגמ' שהתנאים נחלקו האם 'מלוה להוצאה ניתנה' או 'מלוה לאו להוצאה ניתנה'. הגמ' דוחה, שלא ניתן להסביר כך את מחלוקת התנאים, שהרי נאמר בברייתא "ושוים במכר שזה קנה" ואם 'מלוה להוצאה ניתנה' אין זה ברור מדוע מלווה קונה במכר. לפיכך מבארת הגמ' שלכולי עלמא 'מלוה לאו להוצאה ניתנה', ומחלוקת התנאים היא כאשר קידש אשה במנה ונתן לה מנה חסר דינר: התנא הסובר שמקודשת סובר שאישה אינה מתביישת לתבוע את הדינר, ולכן הדינר שהוא כמלוה אינו מעכב את חלות הקידושין. לעומתו, התנא הסובר שאינה מקודשת סובר שאישה מתביישת לתבוע את הדינר, ולכן הדינר שהוא כמלוה מעכב את חלות הקידושין. במכר הקונה אינה מתבייש לתבוע את הדינר, ולכן כולי עלמא מודים שבמכר קנה.

לכאורה הגמ' היתה יכולה לקיים את ההסבר הראשוני בברייתא באופן פשוט: הדעות בברייתא אכן נחלקו בדין 'מקדש במלווה', אך אין להשוות בין קידושין למכר - דווקא קידושין אינם יכולים להיעשות על ידי מלווה, אך מכר יכול להיעשות גם על ידי מלווה. מכך שהגמ' אינה מעלה אפשרות זו - ותחתיה מעמידה את הברייתא באוקימתא רחוקה - יש ללמוד שאין מקום להבחנה זו: דין קידושין כדין מכר, ולכן אם "המקדש במלווה אינה מקודשת", בהכרח גם קניין כסף הנעשה על ידי מלווה אינו חל[1].

על אף דברים אלו, הרמב"ם [הל' מכירה פ"ז ה"ד] פוסק שניתן לבצע קניין כסף על ידי מלווה: "מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו 'מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך' ורצה המוכר, הרי זה כמי שנתן הדמים עתה, וכל החוזר בו מקבל מי שפרע, לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו אין אחד מהן יכול לחזור בו, ואף על פי שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר"[2]. בדברי הרמב"ם קיים קושי כפול:

א.מהי הסברה לחלק בין קידושי כסף לקניין כסף? הואיל ולא ניתן לקדש במלווה, מדוע ניתן לקנות בו?

ב.כיצד דברי הרמב"ם ייתכנו לאור דברי הגמ' דלעיל, בהם מבואר שלא ניתן לקנות במלווה[3]?

'תוס' ר"י הזקן' [שם] כותב בביאור פסק הרמב"ם: "ודעתו, דהא אמר רבי יוחנן, דבר תורה מעות קונות, לא שנא מעות בעין ולא שנא מעות הלואה... והאי שיטה דהכא דלא כר' יוחנן היא, וליתא, ואפשר דאליבא דרבי שמעון בן לקיש היא דאמר משיכה מפורשת מן התורה ולא מעות, ולדידיה קרקע שנקנה בכסף וחזינן לה מ'שדות בכסף יקנו', דוקא במעות שהן בעין". לפי דבריו, הרמב"ם דוחה את סוגיית הגמ' מפני שסוגיה זו אליבא דריש לקיש שמטלטלין נקנים מהתורה במשיכה ולא בכסף, ואילו הרמב"ם פוסק כרבי יוחנן שמהתורה מעות קונות. דברים אלו טעונים ביאור: מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בסוג הקניין המועיל מדאורייתא למטלטלין, ואם כן כיצד היא משפיעה על גדר הכסף הדרוש לקניין כסף?

הגרי"ז גוסטמאן [קונטרסי שיעורים שיעור ז אות ח] מבאר, שלפי דבריו שורש מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הוא בהבנת מהות קניין כסף: לפי רבי יוחנן, קניין כסף מבוסס על עיקרון אנושי פשוט - העמדת תמורה כספית לנכס יוצרת קניין. קניין זה אינו דורש מקור, והוא קיים במטלטלין כבקרקעות[4]. לעומת זאת, לפי ריש לקיש, קניין כסף הוא מעשה פורמאלי המבטא את חלות הקניין, שמקורו בכתובים העוסקים בקרקעות, ולכן הוא קיים בקרקעות בלבד[5]. כיוון שכך, לפי רבי יוחנן, קניין כסף אינו דורש כסף ממשי, ודי בהעמדת תמורה תחת הגורם הנקנה, ולכן לשיטתו ניתן לקנות גם על ידי מלווה. לעומת זאת, לפי ריש לקיש, קניין כסף דורש כסף ממשי, ולכן לשיטתו לא ניתן לקנות על ידי מלווה[6].

מן האמור עולה, שהמחלוקת בגדר קניין כסף, האם הקניין נעשה על ידי העמדת תמורה או על ידי מעשה פורמאלי, אינה קיימת בקידושין. בקידושין לכולי עלמא קניין הכסף אינו בגדר העמדת תמורה, אלא הכסף מחיל קניין פורמאלי[7]. בהתאם לכך, לגבי מכר במלווה קיימת מחלוקת, אך לכולי עלמא קידושין דורשים כסף ממשי, ולכן הם אינם יכולים להיעשות על ידי מלווה[8].

על אף דברים אלו, דיוק בלשון הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הי"ג] מעלה דרך אחרת בביאור שיטתו: "המקדש במלוה, אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד, כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך', אינה מקודשת, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו". בסוגיה הקודמת עמדנו על נימוקו של הרמב"ם, המלמד שלשיטתו "המקדש במלווה אינה מקודשת" משום שאין לאישה הנאה מכסף הקידושין. נראה שבכך טמון ההסבר לחילוקו של הרמב"ם בין קידושין למכר: מלווה נחשב לכסף, אך אין בו נתינת הנאה חדשה. בשל כך, מלווה מועיל לגבי מכר, הנעשה על ידי עצם נתינת הכסף, ואינו מועיל לגבי קידושין, הנעשים על ידי נתינת הנאה לאישה[9].

סיכום

מסוגיית הגמ' עולה שכשם שלא ניתן לקדש במלווה, כך לא ניתן לקנות במלווה. עם זאת, בדברי הרמב"ם מפורש לא כך.

'תוס' ר"י הזקן' מציע שלשיטת הרמב"ם סוגיית הגמ' אינה להלכה. מדבריו עולה שקיים חילוק יסודי בין קידושי כסף לקניין כסף: קידושי כסף נעשים באופן פורמאלי, ולכן הם טעונים כסף ממשי; קניין כסף נעשה על ידי העמדת תמורה, ולכן הוא אינו יכול להיעשות גם על ידי תמורה שאינה כסף של ממש[10].

מדברי הרמב"ם עצמו עולה חילוק שונה: מלווה נחשב כסף אך אין בו הנאה. בהתאם לכך, הוא מועיל לגבי מכר, אך לא לגבי קידושין, שאינם נעשים על ידי הכסף עצמו אלא על ידי ההנאה המופקת ממנו.

הלכה