רקע
בסוגיה הקודמת עסקנו בדין קידושין בדמי ההלוואה. בסוגיה זו נעסוק בטעם הדין שלא ניתן לקדש בחוב.
הסבר הסוגיה
אמר אביי: המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת, ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. [גמ' ו:]
הגמ' [ו:] מביאה את דינו של אביי, "המקדש במלווה אינה מקודשת", ממנו עולה שלא ניתן לקדש אישה בחוב. בסוגיה זו טעם הדין אינו מפורש, ויש ללומדו מסוגיית הגמ' בפרק שני הדנה בדין זה בהרחבה [מז.-מח:].
הגמ' [מז:] אומרת: "נימא כתנאי, התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם, רבי מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. האי שטר חוב היכי דמי? אילימא שטר חוב דאחרים, היינו מלוה ביד אחרים. אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי. לעולם שטר חוב דאחרים, והכא במלווה בשטר ובמלווה על פה קמיפלגי". הגמ' מביאה ברייתא בה נחלקו התנאים האם ניתן לקדש אישה בשטר חוב ובמלוה ביד אחרים. הגמ' מציעה שמחלוקת התנאים היא ב"שטר חוב דידה", והתנאים נחלקים בדין מקדש במלווה. הגמ' דוחה ומבארת שמחלוקת התנאים היא ב"שטר חוב דאחרים", ולגבי 'מלווה בשטר' נחלקים התנאים בגדרי מכירת שטרות, ולגבי 'מלווה בעל פה' נחלקים התנאים בגדרי קניין 'במעמד שלושתן'.
מדברי הגמ' עולה שדין "המקדש במלווה אינה מקודשת" אמור רק לגבי חוב שהאישה חייבת לאיש, אך לא לגבי "מלווה ביד אחרים" - חוב שאנשים אחרים חייבים לאיש, ואותו הוא נותן לאישה לשם קידושין[1]. טעם הדבר טעון ביאור: אם אכן חוב אינו מהווה כסף, כיצד אפשר לקדש ב'מלווה דאחרים'?
מדברי הראשונים עולים הסברים שונים לכך. תוס' [שם, ד"ה לעולם] שואלים על טעם החילוק בין מלווה שלה למלווה דאחרים: "ואם תאמר, ומאי שנא, והא אידי ואידי מלווה היא". תוס' מבארים: "ויש לומר, דודאי מלוה דידה שקנאתו כבר ואינו נותן לה שום דבר חדש, שהרי אותם המעות היו שלה קודם הקידושין, דין הוא דאינה מקודשת, אבל כשנתן לה המלוה דאחרים נותן לה דבר חדש שלא היה בידה קודם אמר דמקודשת, דנהי דאין המלוה בעין מכל מקום זכות הוא לו כאילו היה בעין". לדברי תוס', אישה אינה מתקדשת במלווה שלה משום שהיא אינה מקבלת מהאיש שום דבר חדש, שכן כסף ההלוואה ניתן לה כבר בשעת ההלוואה, וכעת האיש אינו נותן לה דבר. לעומת זאת, במלוה דאחרים, הוא מעניק לה את זכותו בחוב, וזו זכות ממונית שניתן להתקדש בה. מדבריהם עולה, שכעיקרון ניתן לקדש אישה בחוב, ורק בחוב של האישה לא ניתן לקדש, משום שאין בכך נתינת דבר חדש[2].
הר"ן [כ. ד"ה וגרסי' תו] מבאר את החילוק באופן אחר: "דבמלוה דאחרים ליכא למימר דדעתה אזוזי, דלא אמרינן הכי אלא במלווה דידה, שכבר היתה מחויבת לו, אבל כשהוא בא לקדשה במלוה דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנאה דאית בה". לדברי הר"ן, החילוק הוא מצד דעת האישה: בחוב שלה דעתה להתקדש בחוב, ובו אי אפשר להתקדש; בחוב של אחרים, לעומת זאת, דעתה להתקדש בהנאה, ובה ניתן להתקדש[3]. מדברי הר"ן עולה, שכלל לא ניתן להתקדש בחוב עצמו, ואף לא בחוב של אחרים, וכל הסיבה שלמעשה ניתן לקדש בו היא משום שכוונת האישה אינה לחוב אלא להנאה שהיא מקבלת מכך שיש לה זכות לגבות את החוב (בה מפורש בגמ' [ו:] שניתן להתקדש)[4].
קצות החושן [סי' קא ס"ק ב] מבאר, שתוס' והר"ן נחלקו האם חוב מהווה כסף: לפי תוס' חוב נחשב כסף, ולכן לשיטתם "המקדש במלווה אינה מקודשת" מחמת חסרון במעשה הנתינה. לעומת זאת, לפי הר"ן חוב אינו נחשב כסף, ומטעם זה "המקדש במלווה אינה מקודשת"[5].
קצות החושן רואה בדברי תוס' והר"ן מחלוקת עקרונית במעמדו של חוב, ועל פי זה הוא טוען שהם יחלקו האם שעבוד נכסים חל גם על חוב: לפי תוס' חוב הוא ממון, ולכן כאשר נכסי המלווה משועבדים למלווה אחר - השעבוד כולל גם את החוב. לעומת זאת, לפי הר"ן חוב אינו ממון, ולכן השעבוד אינו כולל את החוב[6].
לעיל [סוגיה כ: מקדש במלווה (1): מבוא] העלינו שהתפיסה הרווחת רואה את החוב כחובה משפטית המוטלת על המלווה לפרעון החוב (='שעבוד הגוף'). ואם כן, על פי דברי קצות החושן מחלוקת תוס' והר"ן היא כיצד יש להגדיר את השעבוד - האם הוא מוגדר ככסף ממשי. עם זאת, ניתן לטעון - בניגוד לדברי קצות החושן - שלכולי עלמא חוב אינו כסף ממשי, ומחלוקת הראשונים היא בגדרי כסף הקידושין - האם קידושין דורשים כסף ממשי, או שגם נתינת זכות ממונית (כדוגמת שעבוד הגוף) כוחה יפה להחיל את הקידושין[7].
ייתכן והגדרה זו, שקידושין דורשים כסף ממשי תלויה במחלוקת האחרונים בגדרי קניין כסף[8]: לשיטת הסמ"ע [סי' קצ ס"ק א] הקניין נעשה על ידי נתינת "דמי שיווי השדה", ולכן די בהעמדת תמורה לנכס הנקנה, גם אם היא אינה כסף ממשי. לעומת זאת, לפי הט"ז [שם, סעי' ב] נתינת הכסף מהווה מעשה קניין פורמאלי ('כסף קניין'), ולשם כך דרוש כסף ממשי[9].
שיטה נוספת בטעם הדין ש"המקדש במלווה אינה מקודשת" עולה מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הי"ג]: "המקדש במלוה, אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד, כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך', אינה מקודשת, מפני שהמלווה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו". הרמב"ם מנמק דין זה בכך שאין לאישה הנאה מכסף הקידושין. מדבריו עולה שקידושין אינם נעשים בעצם נתינת הממון, אלא בסיפוק הנאה לאישה. בשל כך, גם אם מלווה נחשב לממון, לא ניתן לקדש בו, הואיל והאישה אינה מקבלת בו הנאה חדשה[10].
סיכום
מסוגיית הגמ' עולה שאיש אינו יכול לקדש אישה בחוב שהיא חייבת לו, אך יכול לקדשה ב'מלווה דאחרים'.
מדברי הראשונים עולים שלושה טעמים מדוע לא ניתן לקדש במלווה:
א.לשיטת תוס', חוב הוא כסף ולכן ניתן לקדש אישה ב'מלווה דאחרים'. לא ניתן לקדש אישה ב'מלווה דידה' מחמת חיסרון במעשה הנתינה - ההלוואה כבר ניתנה לאישה, ולכן במחילת החוב אין נתינה חדשה.
ב.לשיטת הר"ן, חוב אינו כסף, ולכן לא ניתן לקדש אישה ב'מלווה דידה'. ניתן לקדש אישה ב'מלווה דאחרים', מפני שדעת האישה על ההנאה, והנאה זו היא שווה כסף.
ג.לשיטת הרמב"ם, דין קידושין בחוב אינו תלוי בשאלה האם חוב נחשב לכסף, הואיל וקידושין אינם תלויים בכסף אלא בהנאה. לדעתו, אישה אינה מקודשת ב'מלוה דידה', מחמת חיסרון בהנאת האישה, הואיל והאישה כבר נהנתה מדמי ההלוואה, והיא מקודשת ב'מלוה דאחרים' מחמת ההנאה שהיא מקבלת מהחוב שנמסר לידה.
קצות החושן טוען שמחלוקת תוס' והר"ן תלויה בהבנת גדר החוב - האם חוב הוא כסף ממשי. אכן, ניתן להבין שמחלוקתם תלויה בהבנת גדר כסף הקידושין - האם נדרש כסף ממשי או שדי בנתינת זכות בעל ערך ממוני.
[1] כך פוסק הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הי"ז].
[2] כעין זה עולה מדברי הרשב"א [ד"ה לעולם]: "אף על גב דאף היא ניתנה להוצאה אצל האחרים, מכל מקום כיון שהוא מוציא השעבוד מרשותו ומכניסו לרשותה, הוי ליה כנותן פרוטה מידו לידה. ולא דמי למלוה שעמה, דאז אינו מכניס לרשותה דבר מחודש, ששעבודה בידה היא". גם לשיטתו החיסרון הוא במעשה הנתינה, אולם לשיטתו חוב נחשב לכסף מחמת השעבוד. [וכן עולה מדברי תוס' הרא"ש [שם, ד"ה לעולם]].
[3] כדברי הגמ' [ו:]: "אמר אביי: המקדש במלווה אינה מקודשת, בהנאת מלווה מקודשת".
[4] קצות החושן [סי' ריא ס"ק ה] טוען כי שיטה זו עולה גם מדברי הרמב"ן [מלחמות ב"ק יח.], המוכיח מדין זה כי חוב הוא 'דבר שלא בא לעולם'; ועי' אבני מילואים [סי' כח ס"ק לא] המבאר את דברי הרמב"ן באופן שונה.
[5] מדברי רש"י [ו: ד"ה אינה מקודשת]: "אינה מקודשת - דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין", משמע כשיטת תוס'. [אמנם, הר"ן [ב: ד"ה אמר אביי] מעתיק את לשון רש"י, על אף שלשיטתו טעם הדין הוא שחוב אינו כסף].
[6] על פי זה יש לדון במחלוקת הראשונים [תוס' קידושין מח. ד"ה המוכר; תוס' ב"ב עו: ד"ה קני; רי"ף כתובות מד:; רמב"ם הל' מכירה פ"ו הי"ב; רא"ש כתובות פ"ט סי' י] האם מכירת שטרות היא דאורייתא או דרבנן; עי' בחידושי רבנו חיים הלוי [הל' מכירה פכ"ב הי"ז], ואכמ"ל.
[7] לפי הצעה זו, ביחס למעמדו של החוב קיימים חילוקים בין התחומים השונים: שעבוד נכסים אינו תלוי בכסף ממש אלא בזכות הממונית, ולכן השעבוד יחול גם על חוב. לעומת זאת, ייתכן וקידושין דורשים כסף ממשי, ולכן ביחס אליהם חוב אינו נחשב לממון.
[8] עסקנו במחלוקת זו לעיל [סוגיה יב: קידושי כסף (1): מקור הדין].
[9] בסוגיה הבאה יתבאר שכן עולה מדברי תוס' ר"י הזקן.
[10] בסוגיה הבאה נעמיק בביאור שיטת הרמב"ם.
