הגמ' עוסקת בדין מקדש במלווה בשתי סוגיות - בפרק ראשון [ו:] ובפרק שני [מז.-מח:]. בסוגיה זו נעסוק בדין קידושין בדמי ההלוואה, ובסוגיות הבאות נעסוק בדין קידושין בחוב ובהנאת המלווה.
הסבר הסוגיה
אמר אביי: המקדש במלוה אינה מקודשת, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית. [גמ' ו:]
אביי קובע שלא ניתן לקדש במלווה. ניתן לפרש דבריו בשני אופנים: לא ניתן לקדש בדמי ההלוואה עצמם (כלומר בכסף הניתן ללווה מאת המלווה), או שלא ניתן לקדש בחוב.
הגמ' בפרק שני [מז.] מביאה מימרא דומה בתוספת נימוק: "אמר רב: המקדש במלוה אינה מקודשת, מלוה להוצאה ניתנה". בפשטות, נימוק זה מתייחס לדמי ההלוואה: אמנם דמים אלו ניתנו מאת המלווה, אך הואיל ו'מלווה להוצאה ניתנה' הם עוברים לבעלותו המלאה של הלווה, ולכן המלווה אינו יכול לקדש בהם גם כאשר הם קיימים בעין.
כדברים אלו כותב התוס' רי"ד [מז. ד"ה דמלוה]: "דמלוה להוצאה ניתנה - פירוש, האי טעמא לא איצטרך אלא על מלוה דאיתה בעין, דאי ליתה בעין תיפוק ליה משום דליתה, מאי איצטרך להאי טעמא למימר מלוה להוצאה ניתנה. אלא ודאי אף על גב דאיתה בעין קאמר דלהוצאה ניתנה, ואשתכח דלא קא יהיב לה מידי". לפי דבריו, דברי רב כוללים שני דינים שונים: האחד - לא ניתן לקדש בדמי ההלוואה גם כאשר הם קיימים בעין, הואיל ו"מלווה להוצאה ניתנה". והשני - לא ניתן לקדש בעצם החוב[1].
לעומת דברים אלו, רש"י [שם, ד"ה להוצאה] כותב בביאור הנימוק 'מלווה להוצאה ניתנה': "הלווה רשאי להוציאה בהוצאה, ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו. וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי". מדבריו עולה שהגדרה זו אינה אמורה לגבי הבעלות על דמי ההלוואה - האם דמים אלו עוברים לבעלות הלווה או נשארים שייכים למלווה[2], אלא היא קובעת את אופן השימוש בדמי ההלוואה - הלווה אינו חייב שיימצא בידו באופן תמידי כסף בשיעור דמי ההלוואה כדי "שתהא מצויה בכל עת שיתבענו", אלא הוא יכול להוציא את הכסף בשלמותו.
על פי דרכו של רש"י, הנימוק "מלווה להוצאה ניתנה" אמור גם לגבי המקדש בחוב עצמו, והוא מלמד שהואיל ואין למלווה זכות ממונית בכסף הנמצא ביד הלווה, המלווה אינו יכול לקדש בו[3].
שיטות אלו בביאור הכלל 'מלווה להוצאה ניתנה' משפיעות גם ביאור הנאמר בהמשך סוגיית הגמ' [מז.], בה מציעה הגמ' שדברי רב תלויים במחלוקת תנאים: "נימא כתנאי, המקדש במלוה אינה מקודשת, ויש אומרים מקודשת. מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר מלוה להוצאה ניתנה ומר סבר מלוה לאו להוצאה ניתנה".
מדברי רש"י דלעיל עולה שלפי השיטה ש"מלווה לאו להוצאה ניתנה", הלווה אינו רשאי להוציא את הכסף אלא עליו "להעמידה בעיסקה שתהא מצויה בכל עת שיתבענו", ולכן אפשר לקדש במלווה גם כאשר דמי ההלוואה המקוריים אינם בעין. התוס' רי"ד [שם, ד"ה ומר סבר] חולק על כך: "מה שפירש המורה שלא ניתנה להוציאה בהוצאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שתתבענו, אינה נראה לי, שדבר זה רחוק הוא מן הדעת. והנכון בעיני לפרש כך: ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף על פי שהוא בעין אינה שלו ונמצא שלא נתן לה כלום, אלא כיון שהיא בעין ומחלה לה אין לך נתינת כסף גדולה מזו". לדבריו, למאן דאמר "מלווה להוצאה ניתנה" אפשר לקדש אישה רק כאשר דמי ההלוואה קיימים בעין, שכן דמים אלו הם בבעלות המלווה. בכך הולך התוס' רי"ד לשיטתו דלעיל, על פיה הנימוק 'מלווה להוצאה ניתנה' אמור רק כאשר דמי ההלוואה קיימים בעין.
ייתכן מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הי"ג] עולה שיטה שלישית: "המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת. כיצד, כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה 'הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך', אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו". הרמב"ם פוסק שהמקדש במלווה אינה מקודשת, מביא את נימוקו של רב "מפני שהמלווה להוצאה ניתנה", ומוסיף: "שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו".
הפוסקים נחלקו בביאור הוספה זו. הבית יוסף [סי' כח ד"ה ומ"ש אפילו] כותב שכוונת הרמב"ם היא "דכיון דלהוצאה ניתנה, אף על פי שעדיין המעות בידה, הוי ליה כאילו כבר הוציאה אותם ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו". לדבריו, אין הבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטות שאר הראשונים, וגם לשיטתו הקידושין אינם קיימים גם כאשר דמי הלוואה קיימים בעין. לעומתו, הבית שמואל [סי' כח ס"ק יט] מדייק מדברי הרמב"ם האלו שלשיטתו דין הגמרא אמור רק כאשר הדמים אינם בעין, אך כאשר הם קיימים בעין ניתן לקדש בהם[4].
לפי דרכו של הבית שמואל, הרמב"ם הולך בשיטתו העקרונית של רש"י, אך באופן קיצוני יותר. לשיטתו, הכלל 'מלווה להוצאה ניתנה' מלמד שהלווה יכול להוציא את הכסף ואינו צריך להעמידו בעיסקא. עם זאת, כאשר דמי ההלוואה קיימים בעין, הם עדיין שייכים למלווה[5], ולכן הוא יכול לקדש בהם.
סיכום
רב אומר שלא ניתן לקדש במלווה משום ש"מלווה להוצאה ניתנה". התוס' רי"ד סובר שנימוק זה דרוש כדי ללמד שלא ניתן לקדש גם כאשר דמי ההלוואה קיימים בעין. לעומת זאת, מדברי רש"י עולה שנימוק זה מבאר מדוע לא ניתן לקדש בחוב: הואיל ואין למלווה זכות במעותיו של הלווה, שכן הוא אינו צריך להעמידם בעיסקא אלא בידו להוציאם.
מחלוקת רש"י והרי"ד נעוצה בהבנת המושג "מלווה להוצאה ניתנה" - האם הוא מלמד שהמעות עוברים לבעלות הלווה, או שהלווה רשאי להוציאם - אך לפי שניהם לא ניתן לקדש בין כאשר דמי ההלוואה בעין ובין כאשר אינם בעין. בניגוד לכך, הבית שמואל טוען שלפי הרמב"ם דברי רב אמורים רק כאשר דמי ההלוואה אינם בעין, אך כאשר הדמים בעין - ניתן לקדש בהם.
הלכה
השולחן ערוך [סי' כח ס"ק ט] פוסק שלא ניתן לקדש במלווה גם כאשר דמי ההלוואה קיימים בעין. הבית שמואל [ס"ק יט] כותב שכן היא דעת רש"י, הרא"ש, הר"ן והטור, אך מדברי הרמב"ם נראה אחרת. הבית שמואל כותב ביחס לדברי הרמב"ם: "אבל בכל הסוגיא לא משמע כן".
האבני מילואים [שם, ס"ק יח] מציין לנאמר בתשובות מיימוניות [משפטים סי' יב], כי כשם שלא ניתן לקדש אישה במלווה, כך לא ניתן לקדש אישה בעיסקא שחציה מלווה וחציה פיקדון בחלק המלווה. האבני מילואים טוען כי רש"י חולק על פסק זה: הואיל ולשיטתו לא ניתן לקדש במלווה הואיל ו"הלווה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהיה מצויה בכל עת שיתבענו", בעיסקא, בה הלווה אינו יכול להוציא את המעות כרצונו, ניתן לקדש.
[1]מדברי הריטב"א [ו: ד"ה אמר אביי; מז. ד"ה אמר רב] אפשר להבין ששתי המימרות עוסקות בשני דינים שונים: אביי מלמד שלא ניתן לקדש בחוב, ואילו רב מלמד שלא ניתן לקדש בדמי ההלוואה הקיימים בעין. אמנם מהמשך סוגיית הגמ' נראה אחרת. הגמ' [מח.] מציעה שדינו של רב תלוי במחלוקת התנאים האם ניתן לקדש בשכירות: "נימא כהני תנאי, דתניא, עשה לי שירים נזמים וטבעות ואקדש אני לך, כיון שעשאן מקודשת, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה... מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר המקדש במלוה מקודשת ומר סבר המקדש במלוה אינה מקודשת". הצעה זו מבוססת על השוואה בין שכירות לבין חוב, ואם כן יש ללמוד ממנה שדברי רב אמורים לא רק לגבי המקדש בדמי ההלוואה אלא גם בגוף החוב. [עי' קונטרסי שיעורים [שיעור ז אות א] העומד על כך].
[2] ואכן, מדברי רש"י [שם]: "וכיון דלהוצאה ניתנה הויא לה כי דידה ולא יהיב לה מידי", משתמע שדמי ההלוואה בעודם בעין עדיין שייכים למלווה, ואף על פי כן הואיל והלווה יכול להשתמש בדמים אלו ללא הגבלה, המלווה אינו יכול לקדש בהם. [עי' משאת משה [סי' פג] מבסס הבנה זו בשיטת רש"י, אמנם מפשטות דברי רש"י בסוגייתנו [ו: ד"ה אינה מקודשת] נראה לא כך, וצ"ע].
[3] וכן עולה מדברי רש"י בכתובות [עד. ד"ה במלוה]: "במלוה - שמחל לה מלוה שחייבת לו, ואמרינן בקידושין דאינה מקודשת, דמשום דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה וברשותה קיימא והשתא לאו מידי יהיב לה". רש"י עוסק בקידושין בחוב, ואף על פי כן הוא מביא את הנימוק "דמשעה שלוותה ניתנה להוצאה", ומבואר מכך שלשיטתו נימוק זה קיים גם כאשר דמי ההלוואה אינם בעין.
[4] הבית שמואל מעיר על פירושו בדברי הרמב"ם: "אבל בכל הסוגיא לא משמע כן", והוא מציין למהרי"ט [בחידושיו על הרי"ף, ד"ה גרסי' פרק האיש מקדש] הדן בביאור דברי הרמב"ם. [ועי' 'תוס' ר"י הזקן' [ו: ד"ה במלוה] המבאר את דברי הרמב"ם באופן נוסף על פי גרסה שונה: "ומה שכתב הר"מ 'שכבר הוציא הדינר', פירוש האיש הוציאו מרשותו כשהלווה אותם לה"].
[5] עי' משאת משה [סי' פג] המביא לכך ראיות נוספות.
