הא דאמר רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. משמע דס"ל שעבודא לאו דאורייתא, וכן עיקר שהרי הוא אמר (קע"ד א') פריעת בע"ח מצוה, ובמסכת כתובות (פ"ו א') נמי בעו מיניה לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי א"ל כדתניא כגון לולב איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, אלמא שעבוד נכסים לאו דאורייתא, ודאמרינן בפרק האשה נקנית (י"ג ב') שעבודא דאורייתא, ה"ק אפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדינה, [ואינה גובה מן הלקוחות משום דלית ליה קלא], ויש לשונות אחרים, ודברי רבינו הגדול ז"ל בכאן אינם מחוורים, אבל יפה פסק דשעבודא דאורייתא דרב הונא בריה דרב יהושע משמע דהכי סבירא ליה ור' יוחנן וריש לקיש נמי, ועל כרחין כותייהו קיימא לן.

מקמי דלודעינהו ליתמי. פי' נראה לי דה"ק רב פפא פריעת בעל חוב מצוה היא והך מצוה רמיא אערב, וכיון דיתמי קטנים פטורין השתא מכל מצות והוא קדם ופרע רצה הוא לזכות במצוה ולא משלמי לעולם, ואלו תבעם ליתומים בודאי על דעת ליטול מהם עשה כן וכשיגדלו גובה מהם, ודמיא הא מילתא למעשה דקטינא דאביי (כתובות צ"א ב') דאמר הנך קמאי מצוה קא עבדי וכי אמרי דמי קטינא סלוקי סלקוה, הכא נמי אי פרע אדעתא למישקל מיתמי כגון דאודעינהו, שליחותא דאבוהון עבד, וכי לא אודעינהו מצוה דרמיא עליה ולא רמיא איתמי מהשתא עבד, הילכך פטורין לעולם ואף על פי שהיתה מלוה בשטר, ורב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה משום דלית ליה פריעת בעל חוב מצוה אלא שעבודא דאורייתא סבירא ליה, וקא פטר להו משום אימור צררי אתפסיה, כלומר דכיון דקדם ופרע מנפשיה לאו שליחותא דאבוהון עבד וכי הדר ותבע ליתומים במלוה על פה תבע להו ואמרינן ליה דילמא צררי אתפסך לדידך או למלוה, ואלו אודעינהו בזמן דאיתיה לשעבודא דשטרא כי היכי דלא מיפטרי יתמי מיניה דמלוה אלא בעודן קטנים, לא מיפטרי מיניה דערב, דהא ערב כמלוה ולמיפרעיה למלוה תבע ושעבודא דאורייתא.

ואחר שביארנו ספק ממון בחפץ בעין, עלינו לבאר האי דינא דספק ממון בספק חיוב ושעבוד הגוף, דקיי"ל דבספק פטור משום המוציא מחברו עליו הראיה, דלכאורה משמע מפשטות לשון הש"ס בכתובות דף פ"ו ע"א דעיקר דין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא רק מצוה של פריעת בעל חוב, דאמרינן שם א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעבד מצוה מאי, א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו, הרי מפורש בגמרא דעיקר שיעבוד למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא מצוה גרידא ודין כפיית בי"ד ע"ז הוא רק כמצות סוכה ולולב, וקטן שאינו בר מצוות פטור ממצוה זו, דאינו כמו דיני ממונות על חפץ בעין, שכפית בי"ד הוא על ענין הממון ולא על מצות הגזל, דהרי למ"ד שיעבודא דאורייתא לא קשה ליה כלום איך כופין ע"ז, משום דלמ"ד שיעבודא דאורייתא, איכא זכות לתובע בנכסי הנתבע, ולפי זה לכאורה בספק חיוב הוא ספק מצות עשה דספיקא לחומרא כספק איסורא, ואיך יפרש רב פפא כל הדינים המפורשים במשניות וברייתות דבספק חיוב הוא פטור משום המוציא מחבירו עליו הראיה. וקושיא זו קשה לכו"ע גם למ"ד שיעבודא דאורייתא, דאם נימא דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, וחייב עלה גם בספק, איך נגרעה מצוה זו ע"י שניתוסף גם שיעבוד נכסים למ"ד שיעבודא דאורייתא, הלא בדין שיעבוד הגוף לא פליגי, דלא פליגי אלא בענין זכות שיעבוד הנכסים אי הוא דאורייתא או דרבנן, ואם מחייב בספק מצות פריעת בע"ח היה ראוי להיות הדין דבספק חיוב אף שפטור מחמת זכות שיעבוד הנכסים ככל ספק ממון דעלמא, אבל משום ספק מצות פריעת בע"ח מחויב לשלם מנכסיו, אם לא היכא שטוען ברי דליכא דין כפיה בכה"ג גם בספק איסורא, כמו דאיתא במסכת כתובות דף כ"ב ע"ב, וע"כ ענין זה צריך ביאור לבאר את ערך ענין שיעבוד הגוף ולבאר סוגית הש"ס בכתובות הנ"ל. והנה ראשונה עלינו להוכיח דענין זה של שיעבוד הגוף הוא ג"כ חיוב ממון שבין אדם לחבירו ולא מצוה גרידא מכמה ראיות מוכרחיות, דהנה בסיבה הגורמת שיעבוד הגוף על האדם מצינו שני אופנים, אופן אחד מה שהטילה תורה, ואופן שני הוא מה שהאדם משעבד עצמו בחיוב חדש, וחיוב חדש זה יתחדש ע"י דרכי הקנינים שנקנים על ידם מטלטלים או קרקעות, שהם קנין סודר או שטר, כמו דאיתא במסכת ב"מ דף י"ג ע"א בשטרי הקנאה דשעביד נפשיה, וכן בפרק הזהב דף נ"ח ע"א לענין שומר על הקדשות וקרקעות בשקנו מידו, וכן בסוף השוכר את הפועלים (צד א) במתנה שומר חנם להיות כשואל מוקי שמואל בשקנו מידו, וכל שיעבוד נכסים אינו חל בלי שיעבוד הגוף, ומזה מוכח להדיא דיכול אדם להתחייב בשיעבוד הגוף ע"י קנין סודר וכדומה. ובכתובות דף ק"ב ע"א מפרשים התוס' בהא דאמר רבי יוחנן באומר חייב אני לך מנה בשטר דחייב משום דע"י שטר יכול אדם להתחייב חיוב חדש, וכן מוכח ענין זה מהא דאמר אביי לפרש הא דכותבים ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו, ולא חיישינן שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי, משום דעדיו בחתומיו זכין ליה, היינו אעפ"י שבזמן כתיבת השטר לא לוה, מ"מ נתחייב מזמן ההוא ע"י השטר, אף דלא מטי לידו הוא זוכה למפרע ע"י חתימת העדים כאילו מטי לידיה, עיין ב"מ דף י"ג ע"א, הרי דחל חיוב על הלוה בלי הלואה רק ע"י קנין השטר, ואם נאמר דעיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא, איך שייך קנין על זה, ואיך יתהוה המצוה ע"י קנין סודר והשטר. ולשיטת רש"י בכתובות בסוגיא בפרק הכותב שהבאנו שכתב דהמצוה היא משום הן שלך צדק היה ראוי להיות ע"י אמירה גרידא, אבל דרכי הקנינים מה שייכי כאן, ועוד למה לא מהני קנו מידו לחלוק דאמרינן ריש ב"ב דף ג' ע"א וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, ופירש רש"י קנין דברים ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או במכר או במתנה או שיעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או על מטלטלים עכ"ל, ובתוס' כתבו שם (ד"ה קנין) וז"ל בפרק השוכר את הפועלים דף צ"ד ע"א דתנן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומוקי בקנו מידו, התם לאו קנין דברים הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם עכ"ל, היינו שהשיעבוד חל על גופו שמחויב לשלם לו ומשו"ה לא הוי קנין דברים, שנקנה להקונה זכות ממון בגופו של המתחייב, אבל קנו מידו לחלוק הוא רק הבטחה על המעשה שיעשה חלוקה, ועל ענין זה לא מהני קנין דאין כאן דבר הנקנה, אבל עכ"פ מפורש ענין זה דעל איזו הבטחה לא מהני קנין, וגם לענין ממון קנין אתן הוי קנין דברים, ולפי"ז אם עיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא הרי זה קנין דברים, ולמה לא תהא מצוה זו גם בקנו ממנו לחלוק וכמו כן בקנין אתן, הרי מוכח להדיא דחיוב הגוף בחיוב ממון הוא גם זכות ממון ולא מצוה גרידא, וכן מוכח מהא דלא מהני התחיבות לדבר שלא בא לעולם כדאיתא במסכת גיטין דף י"ג ע"ב הקנה לנולדים, יעו"ש, ואם ישבע או יקבל בנדר ליתן לנולדים ודאי דמהני, מכל זה מוכח דבחיוב ממון איכא מקנה וקונה ודבר הנקנה. וכן מוכח ענין זה מדין כפיית בי"ד, דכתבו הראשונים ז"ל דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, מ"מ נחתינן לנכסיה, וברבית קצוצה דקיי"ל דיוצאה בדיינים לא נחתינן לנכסיה, כמבואר ביו"ד סימן קס"א, דכתב הרא"ה ז"ל הובא בשטמ"ק כתובות דף פ"ו ע"א וז"ל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה פירוש דלית לזה שיעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא, ופירש רש"י דהיינו מצוה דהן שלך צדק, וליתיה להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן ליה להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב וכו', אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נשה בו וכו', ומאן דאית לי שיעבודא דאורייתא מוקים ליה להאי קרא למימר דשמעינן מיניה דבעל חוב בזיבורית, ובודאי רב כהנא מפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה, אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא ליה, כיון דליכא אלא מצוה, כל היכא דלא בעי למיעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסיה, ומהדרינן תנינא במה דברים אמורים במצות ל"ת וכו' מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפייה בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו תכפנו בממונא, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזה הנכון, מפי רבינו נר"ו עכ"ל. וכן הוא להדיא בחידושי הרמב"ן ז"ל סוף ב"ב בשינוי לשון קצת וז"ל, ואיכא דקשיא ליה ומי איכא למימר דמדאורייתא לא נחתינן לנכסיה, והא כתיבי תשלומים בתורה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וכו', ולדידי לא קשיא דאנן הכי קאמרינן כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מ"ע, אף אנו יורדים לנכסיו ומקיימים ליה מ"ע שלו בע"כ וכו', עכ"ל הצריך לנו. ולענין רבית כתב הנמו"י ריש איזהו נשך וז"ל, רבית קצוצה כופין אותו בי"ד להחזיר משום מ"ע דוחי אחיך עמך ומכים אותו וכו' כמו בשאר מ"ע כדאמרינן בפרק הכותב, אבל אין בי"ד יורדים לנכסיו לפי שאין נכסיו משועבדים לכך, תדע דאל"כ בנים נמי לחייבו לאהדורי וכו', כן דעת הרשב"א ז"ל והסכים לדעתו הרנב"ר והר"ן עצמו הביא בפרק מי שהיה נשוי סימן שנ"ה ג"כ הך סברא, דאף למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, אפשר דנחתינן לנכסיה מדין כפיה, דעד שתכפנו בגופו כופהו בממונו, יעו"ש, וקשה טובא מאי שנא מצות פריעת בעל חוב ממצות החזרת רבית, וכבר נתקשה בזה בספר קצוה"ח סימן ל"ט סק"א והניח בצ"ע. ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד להמציא מנכסיו לחבירו כך וכך, שחיוב זה הוא חיוב משפטי גם בלי מצות התורה, כשם שסוג הקנינים וחוקי הבעלים בנכסים הוא דבר משפטי, גם בלי אזהרת לא תגזול וכמו שביארנו לעיל דלא יתכן בשום פנים לומר דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר על פי התורה שלא לגוזלו ממנו, אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים, כמו כן נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב על פי דין משפטי, שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח על פי משפט השכל וההכרה, כמו כן הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב על פי דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה, ולענין זה בעינן שיהיו קונה וזוכה זכות זה... והנה על פי מה שכתבנו דגם למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא הוא תביעת ממון ממש, שיש לתובע זכות על גופו של הנתבע שישלם לו, צריך ביאור למה ליכא בזה כפיית בי"ד, על פי דיני המשפטים כמו בכל משפטי התורה, דכמו דבי"ד כופים מצד מצות התורה, כמו כן כופים על כל חיובים שחייב אדם לחבירו, ונראה לענ"ד דיסוד הענין בזה הוא ממה דמצינו לענין עביד אינש דינא לנפשיה בב"ק דף כ"ח ע"א דעיקר החידוש בזה ודאי לענין הכאה, שיהיו הרשות להכותו בלי גבול עד שיציל את שלו אם אי אפשר להציל באופן אחר, אבל זה לא יתכן לומר דשקיל וטרי אם חבירו רוצה לגוזלו שיניח אותו לגוזלו, אלא שכל שחבירו מעכבו מלעמוד בדבר שהוא שלו, ניתן לו הרשות לסלקו מזה בכל מה דאפשר, עד גם להכותו עד שתצא נפשו אם אי אפשר בענין אחר, וכדאמרינן שם בההוא גרגותא דבי תרי דאתא חד מינייהו ודלי ביומא דלאו דיליה, דאמר רב נחמן אפילו מאה פנדי בפנדא לימחיי, ובדיני קנסות בזה"ז דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיניה, דכתב הרא"ש בסוף פרק קמא דב"ק שהוא גם כן משום עביד אינש דינא לנפשיה, דלענין כח הבע"ד אין חילוק בין זמן דאיכא מומחים או לא, יעו"ש, ומ"מ אינו יכול לכוף את הנתבע ע"י הכאה שישלם לו קנס, אף דחייב לו מדאורייתא, משום דרק להציל את שלו כשחבירו גוזלו יכול למונעו בכל מה דאפשר גם ע"י הכאה, אבל לכוף את חבירו שימלא חובתו המוטל עליו זה אינו בדין. וכן הדבר הוא אצל בי"ד, דבית דין והבע"ד כח אחד להם, לכוף הגזלן להציל את הנגזל, ומשו"ה גם לבי"ד אין להם כח כפיה ע"י הכאה רק להציל עשוק מיד עושקו, אבל לכוף לאיש למלא חובתו מה שחייב לחבירו, אם אין בזה ענין הצלת העשוק אין להם כח כפיה כלל, ורק בענינים של מצות עשה לשמים נתנה להם תורה רשות לכוף לאדם ע"י הכאה עד שתצא נפשו שיקיים מצות ה' כסוכה ולולב, וכח כפיה זה אין להבע"ד כח ע"ז, דעל ענין זה לאו בע"ד הוא, וזהו מה שחידש התנא בברייתא דבמצות עשה כופים אותו עד שתצא נפשו, שאם נאמר דבי"ד כופים את כל אדם לעשות המוטל עליו גם חובת האדם לאדם, לא היה שום חדוש שיכופוהו לעשות מה שמוטל עליו לשמים. ועל פי זה מתפרשת לנו היטב סוגית הש"ס בכתובות שהבאנו, דאמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה, דשיעבוד נכסים לאו דאורייתא, אמר לא ניחא לי דאעביד מצוה מאי, דמצד כח כפיית בי"ד מדיני המשפטים, אין בזה ענין הצלת עשוק מיד עושקו, דזכות הממוני שיש לתובע אצל הנתבע הוא רק שהנתבע חייב לשלם לו, אבל אין בגופו של הנתבע חלק ממון שנאמר שהוא שייך להתובע והנתבע מעכבו תחת רשותו, ומה שהוא מעכב את נכסיו ואינו משלם לו, הרי הם שלו לגמרי, ואין להתובע שום זכות בהם דשיעבודא לאו דאורייתא, ובמלוה על פה גם מדרבנן ליכא שיעבוד לדידיה, ועיקר הקושיא הוא מה שגובים מלוה על פה, דבשלמא למ"ד שיעבודא דאורייתא, כשחבירו מונעו מלגבות, הרי מעכב תחת רשותו דבר שיש להתובע זכות לגבותם, וע"ז איכא כפיית בי"ד מתורת המשפטים, וגם הבע"ד בעצמו היה יכול לכפות אותו גם ע"י הכאה כשמונעו מלהשתמש בכח הזכות שלו, כמו כן בי"ד כופים ע"ז מתורת המשפט, להציל עשוק מיד עושקו, אבל למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אם גם יש כח להתובע לזכות בנכסי הלוה בשעה שיגיעו לידו כמו שכתבנו לעיל, דע"י שיש לו שיעבוד על בעל הנכסים יכול לזכות בנכסים, אבל אם חבירו אינו מניחו לזכות בהם הוא עושה בדבר שהוא שלו לגמרי, דהרי אין שום זכות בהם להתובע, ולכוף את הלוה שיעשה חובתו המוטלת עליו מצד השיעבוד אין כח לבי"ד ע"ז, ומשני כיון דפריעת בע"ח הוא ג"כ מצוה לשמים כסוכה ולולב, יש כח ביד בי"ד לכופו בהכאה כמו בשאר מצוה לשמים.