רקע

כהמשך לעיסוקנו בחלות הקידושין, נעיין בדין קידושי 'מכאן ולאחר שלושים יום'. המשנה עוסקת בכך בתחילת הפרק השלישי [נח:], והגמרא [נט.-ס.] דנה בהרחבה בהיבטים שונים של דין זה. אנו נבחן את יסוד הדין – האם דין זה מלמד על אפשרות לנתק בין מעשה הקידושין לחלות הקידושין[1].

הסבר הסוגיה

וכן האומר לאישה 'הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום', ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום – מקודשת לשני. [משנה נח:]

מדברי המשנה עולה שאפשר לעשות את מעשה הקידושין בזמן מסוים ולהגדיר שהקידושין יחולו רק לאחר זמן. במציאות זו, כל אותו הזמן האישה אינה מקודשת, ולכן אם בא אחר וקידשה בתוך אותו הזמן – האישה מקודשת לו.

הגמרא מוסיפה שהקידושין חלים גם כאשר כסף הקידושין אינו בעולם בשעת חלות הקידושין:

לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים, מהו? רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות. מאי טעמא, הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו. לפקדון לא דמו – פקדון ברשותא דמרא קא מתאכלי, והני ברשותא דידה קא מתאכלי. למלוה נמי לא דמו – מלוה להוצאה ניתנה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה. [קידושין נט.]

הגמרא מחלקת בין מלווה (שאי אפשר לקדש בו [כמפורש בגמ' ו:; מז.]) לבין 'נתאכלו המעות': "מלווה להוצאה ניתנה, הני בתורת קידושין יהבינהו ניהלה". נראה מכך שאי אפשר לקדש במלווה משום שבשעת הקידושין אין כסף בעין, אך כאן יש כסף בעין שניתן לשם קידושין. לכאורה חילוק זה מבוסס על הנחה שייתכן נתק בין מעשה הקניין לבין חלות הקניין, ולכן אין דרישה שכסף הקידושין יהיה קיים בשעת חלות הקידושין, ודי שהאישה קיבלה את הכסף לשם קידושין כדי שלאחר מכן הקידושין יחולו.

עם זאת, מסוגיית הגמרא בכתובות נראה שלא כהנחה זו:

דכי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו לך ומשוך פרה זו, ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום – לאחר ל' יום קנה ואפילו עומדת באגם... והא כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: לא קני. לא קשיא, הא דאמר ליה קני מעכשיו, הא דלא אמר ליה קני מעכשיו.

[כתובות פב.]

הגמרא אומרת שאי אפשר לקנות במשיכה כאשר הקניין יחול רק לאחר שלושים יום, ומכאן שאי אפשר לנתק בין מעשה הקניין לחלות הקניין[1], וזאת בניגוד לעולה מסוגייתנו.

הראשונים עוסקים בהרחבה ביישוב הסוגיות. במסגרת זו נביא את דברי תוספות:

הא דאמר מעכשיו והא דלא אמר מעכשיו – לא דמי לאומר לאישה 'הרי את מקודשת לי לאחר שלשים' ולא בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום, דמקודשת אף על פי שנתאכלו המעות אף על פי שלא אמר 'מעכשיו', כדאמרינן בפרק האומר בקידושין, דבכסף ודאי לא בעינן 'מעכשיו', שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר שלשים; אבל הכא גבי משיכה, אם לא אמר 'מעכשיו' לא קנה לאחר שלשים יום, דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. [תוס' כתובות שם, ד"ה הא]

תוספות מבארים שקיים חילוק יסודי בין משיכה לבין כסף: משיכה היא פעולה, ולכן כיוון שהפעולה הסתיימה לא ניתן לקנות בפעולה שהיתה לפני שלושים יום. כסף, לעומת זאת, אינו חומר אלא שווי, והשווי קיים גם כאשר החפץ התכלה. בשל כך, החיוב של האשה להחזיר למקדש את שווי הכסף שקיבלה קובע שלכסף יש עדיין ערך, וממילא "הוי כאילו הכסף בעין" ואפשר להתקדש בו.

מדברי תוספות עולה שהם מקבלים את ההנחה היסודית העולה מהסוגיה בכתובות: אין אפשרות לנתק בין מעשה קניין לחלות הקניין. בשל כך, תוספות מבארים את הסוגיה בקידושין שלא כהבנתנו לעיל: האפשרות לקדש בכסף באופן שהקידושין יחולו רק לאחר שלושים יום אינה מבוססת על אפשרות לנתק בין מעשה הקניין לחלות הקניין, אלא על כך שאליבא דאמת יש מעשה הקידושין שנעשה בשעת חלות הקידושין – גם אם 'נתאכלו המעות', החיוב של האשה להחזיר למקדש את שווי הכסף שקיבלה קובע שלכסף יש עדיין ערך, וממילא "הוי כאילו הכסף בעין" ואפשר להתקדש בו[2].

לרמב"ן [קידושין נט. ד"ה אף על פי], לרשב"א [שם, ד"ה אף על פי] ולריטב"א [שם, ד"ה מקודשת] דרכים נוספות בביאור טעם הדין שאפשר לקדש בכסף באופן שהקידושין יחולו רק לאחר שלושים יום, והקידושין חלים גם אם 'נתאכלו המעות'[3]. עם זאת, גם הם נוקטים בתפיסתם של תוספות, שכעיקרון אין אפשרות לנתק בין מעשה הקידושין לחלות הקידושין, ולכן הם נדרשים לבאר כיצד מעשה הקידושין מתקיים לאחר שלושים יום, על אף שבשעה זו כבר 'נתאכלו המעות'.

לעומת שיטות אלו, הר"ן נוקט שהסוגיה בכתובות אינה נפסקת להלכה. דברי הר"ן מבוססים על סוגיה נוספת במסכת כתובות:

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: 'הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלושים יום', והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים, מהו? אמר ליה: אינה מגורשת מדרב ושמואל, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים, וצידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו. אדרבה, מגורשת מדרב נחמן, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: האומר לחבירו 'משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלושים יום' – קנה ואפילו עומדת באגם, מאי לאו היינו אגם והיינו צידי רשות הרבים! לא, אגם לחוד, וצידי רשות הרבים לחוד. [כתובות פו:]

הגמרא בסוגיה זו מביאה גם היא את הדין ש"האומר לחבירו 'משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלושים יום' – קנה ואפילו עומדת באגם", אמנם בסוגיה זו הגמרא אינה מעמידה דין זה באומר 'מעכשיו', ומשמע ממנה שהקניין חל גם כאשר מעשה הקניין לא נעשה בשעת חלות הקניין, אלא שיש דרישה שבשעת חלות הקניין הבהמה הנקנית תימצא במקום הראוי לקניין.

הראשונים עוסקים בהרחבה בסתירת הסוגיות. חכמי ספרד [רמב"ן בחידושיו כתובות פו: ד"ה הא דאמרינן, ספר הזכות כתובות מד:, מלחמות גיטין לז:; רשב"א פב. ד"ה לא; רא"ה פו: ד"ה בעא; ריטב"א שם, ד"ה בעא; מגיד משנה הל' גירושין פ"ט ה"ג; ר"ן כתובות מה: ד"ה גרסי'] נוקטים שאכן קיימת מחלוקת הסוגיות אם ייתכן נתק בין מעשה הקניין לחלות הקניין: לפי רבי יוחנן (המובא בסוגיה הראשונה) אי אפשר לנתק ביניהם, ולכן הקניין חל רק כאשר אמר 'מעכשיו' (ובמציאות זו הקניין חל גם כאשר הבהמה אינה עומדת באגם בסוף שלושים), ואילו באמירת 'לאחר שלושים יום' הקניין אינו חל – לא כאשר הבהמה עומדת באגם ולא כאשר היא עומדת ברשות הרבים. לעומת זאת, לפי רב נחמן (המובא בסוגיה השנייה), אפשר לנתק בין מעשה הקניין לבין חלות הקניין, אלא שקיים תנאי שהבהמה תעמוד בשעת חלות הקניין במקום הראוי לקניין, כדי שיישמר קשר בין מעשה הקניין לבין חלות הקניין[4].

רוב חכמי ספרד [רמב"ן, שם; רשב"א, שם; רא"ה, שם; ריטב"א, שם] פוסקים כרבי יוחנן, ולשיטתם הקניין חל באומר 'מעכשיו'. לעומתם, הר"ן פוסק כרב נחמן:

ולענין הלכה, כתב בחידושי הרשב"א ז"ל, דנהי דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דהא דרב נחמן בדלא אמר ליה 'מעכשיו' היא, אנן לא קיימא לן הכי, דהא אסיקנא בסוף פרק האשה שנפלו לה נכסים דבדלא אמר ליה 'מעכשיו' לא קנה... ולדידי לא מחוור לי האי פסקא, משום דלעיל בפרק האישה לאו מסקנא דגמרא היא דבלא מעכשיו לא קנה, אלא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן מפרקינן ומסקינן דלרבי יוחנן בדלא אמר 'מעכשיו' לא קנה. וכיון דלאו מסקנא דגמרא היא, וחזינן דרמי בר חמא ורב חסדא סברי דהא דרב נחמן בדלא אמר 'מעכשיו' היא, לית לן למיפלג עלייהו לומר דרב נחמן לא אמרה אלא ב'מעכשיו'. וכיון דרב נחמן דקיימא לן כוותיה בדיני אמר דאפילו בלא 'מעכשיו' קנה ורמי בר חמא ורב חסדא הכי סבירא להו, נקיטינן כוותייהו דאפילו בלא 'מעכשיו' קנה ולענין גיטין מגורשת. [ר"ן כתובות פו. ד"ה ולענין]

לשיטתו, הקניין הקניין חל באומר 'משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלושים יום' אם בשעת חלות הקניין הבהמה עומדת במקום הראוי לקניין.

על פי שיטת הר"ן, יש לקיים את ההבנה המקורית בה נקטנו בביאור הסוגיה בקידושין: מעשה הקידושין יכול להתקיים שלא בשעת חלות הקידושין, ודי שהאישה קיבלה את הכסף לשם קידושין כדי שלאחר מכן הקידושין יחולו. עם זאת, גם לשיטתו התאמת הסוגיות עדיין צריכה תלמוד: מהסוגיה בקידושין נראה שיכול להתקיים נתק מוחלט בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין, ולכן הקידושין חלים גם כאשר בשעת חלות הקידושין 'נתאכלו המעות'. לעומת זאת, מהסוגיה בכתובות עולה שבשעת חלות הקניין הבהמה צריכה להימצא במקום הראוי הקניין, כדי שיישמר קשר בין מעשה הקניין לחלות הקניין, והקניין אינו יכול לחול כאשר "כלתה קניינו"!

נראה שהתשובה לכך נמצאת בדברי הר"ן במסכת נדרים:

מיהו כי אמרינן דכל היכא דלא אמר ליה 'מעכשיו' לא קנה, דוקא בקנה בחזקה, אבל בקנה בכסף אף על גב דלא אמר ליה 'מעכשיו' קנה, לפי ששעבוד המעות עדיין הוא קיים והוה ליה כאומר לאישה 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום', דמקודשת אף על פי שנתאכלו המעות, משום דהני זוזי לאו למלוה דמו ולא לפקדון דמו. [ר"ן נדרים כח: ד"ה וכתב הרשב"א]

נראה שכוונת הר"ן שאמנם מעשה הקניין נעשה בשעת נתינת הכסף ולא בשעת חלות הקניין, אך הואיל והשעבוד הנובע מהקניין קיים בשעת חלות הקניין – נשמר קשר בין מעשה הקניין לחלות הקניין, וכך הקניין יכול לחול.

מדברים אלו עולה שקיימת מחלוקת עקרונית בין תוספות וסיעתם לבין הר"ן באומר 'הרי את מקודשת לי לאחר שלושים יום': לדעת תוספות, אמנם הכסף ניתן כעת, אך מעשה הקידושין נעשה רק לאחר שלושים יום, ואז אותה שעה הכסף נתון בידי האישה בתורת מלווה. לעומת זאת, לדעת הר"ן, מעשה הקידושין נעשה בשעת נתינת הכסף, ודי בכך שהשעבוד הנובע מנתינת הכסף יתקיים כדי שהקידושין יחולו לאחר שלושים יום.

לאור תפיסתו מחדש הר"ן חידוש להלכה:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אף על פי שנתאכלו המעות... דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה, היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי. אבל בזו שמתחילה על דעת קדושין ניתנה, אף על גב דהשתא ליתנהו לזוזי, מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה, אף על פי שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות, דמכל מקום הדבר ברשותה. ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה, דאם לא במאי מיקדשה, הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים, אלא כדאמרן.

[ר"ן קידושין כד. ד"ה רב ושמואל]

הר"ן כותב שאם האיש חוזר בו בתוך שלושים יום והוא מבטל את הקידושין, האישה אינה חייבת להחזיר לו את דמי הקידושין. חידושו של הר"ן נובע מתפיסתו העקרונית: הואיל ולשיטתו הקידושין נעשים בעצם נתינת הכסף, על האישה לקבל את הכסף קבלה גמורה, שאפילו ביטול הקידושין על ידי הבעל לא יבטל את קבלתו, והיא אינה חייבת להחזירו. אמנם לשיטת תוספות וסיעתם אין מקום לחידוש זה: אמנם הכסף ניתן לשם קידושין, אך היות ועד שעת חלות הקידושין הכסף הוא בגדר חוב – אם האיש מבטל את הקידושין, על האישה להשיב לו את הכסף[5].

מן האמור עולה, שבין לפי תוספות וסיעתם ובין לפי הר"ן, דין המשנה שאפשר לקדש אישה ולהגדיר שהקידושין יחולו לאחר זמן גם אם 'נתאכלו המעות', אמור דווקא לגבי קידושי כסף, אך לא לגבי קידושי שטר וקידושי ביאה. זאת משום שלשתי השיטות לא יכול להיות נתק מוחלט בין מעשה הקניין לחלות הקניין, וכעולה מסוגיית הגמרא בכתובות [פו:].

דברים אלו מפורשים בר"ן:

ודווקא בקדושי כסף הוא דאמרינן מקודשת, משום טעמא דכתיבנא, אבל בקדושי שטר אם נקרע או נאבד ודאי אינה מקודשת, כיון דבשעתא דחיילי קדושי ליתא בעולם.

[ר"ן קידושין, שם]

וכן כותבים ראשונים נוספים [רמב"ן שם, ד"ה אע"פ; רשב"א שם, ד"ה אע"פ; ריטב"א שם, ד"ה מקודשת; מגיד משנה הל' אישות פ"ז ה"י].

עם זאת, המאירי מביא שיטה שונה:

ומכל מקום יש אומרים, דוקא בקדושי כסף שאם אינה מקודשת היא חייבת להחזיר המעות ומתוך כך אפילו נתאכלו מקודשת, אבל בשטר ואבד השטר או בביאה אינה מקודשת. ואין נראה לקצת רבותי כן, אלא בכל קדושין שבעולם, כל שלא בא אחר וקדשה ולא חזרו בהם מקודשת. [מאירי קידושין נח: ד"ה אמר המאירי]

לדעת 'קצת מרבותיו', דין 'נתאכלו המעות' קיים גם בקידושי שטר וביאה, וגם בהם אין מניעה שיהיה נתק מוחלט בין שעת מעשה הקידושין לבין שעת חלות הקידושין. בשל כך, אפשר לקדש בביאה ובשטר 'לאחר שלושים יום' והקידושין חלים גם אם בשעת חלות הקידושין השטר נקרע.

שיטה זו מבוססת על תפיסתו העקרונית של המאירי כעיקרון אין מניעה שיהיה נתק מוחלט בין מעשה הקניין לבין החלות, ודברי הגמרא בכתובות אמורים דווקא לגבי משיכה:

אמר המאירי: הרי קדושין אלו אינם חלים כלל עד שיעברו שלשים... הא כל שהגיעו שלשים ולא חזר אחד מהם, וכן לא בא אחר וקדשה – הרי קדושין חלין מיד ומקודשת גמורה... ואף על פי שבמשוך פרה לקנותה לאחר שלשים לא קנה אלא אם כן היתה בביתו... בזו הואיל ואינו רוצה לקנותה עכשיו, אין המשיכה כלום, ומתוך כך צריך לקנייה אחרת לאחר שלשים, אבל נתינת מעות שבאים עכשיו לידה ונהנית בהם מעכשיו, כל שלא חזרו בהם ולא קיבלה קדושין מאחר מקודשת גמורה. [שם]

דברי המאירי מבוססים על הבחנה עקרונית בין קניין משיכה לקניין אחרים: כל משמעות המשיכה היא בהכנסת החפץ לרשות הקונה, ולכן אין משמעות למשיכה שאין נעשית בשעת העברת הבעלות. לעומת זאת, בקניינים אחרים אין מניעה שיהיה נתק מוחלט בין מעשה הקניין לחלות הקניין.

סיכום

המשנה אומרת שאפשר לקדש אישה באופן שהקידושין יחולו לאחר שלושים יום, והגמרא מביאה את דברי רב ושמואל שהקידושין חלים גם כאשר 'נתאכלו המעות'. לכאורה דבריהם מבוססים על ההבנה שיכול להיות נתק גמור בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין. אמנם, מסוגיית הגמרא בכתובות עולה שכאשר בשעת החלות 'כלתה קניינו' – הקידושין אינם יכולים לחול.

מדברי הראשונים עולות שלוש שיטות מרכזיות ביישוב הסוגיות:

א.לפי תוספות אין אפשרות לנתק בין מעשה הקידושין לבין חלות הקידושין, ומעשה הקידושין צריך להיעשות בשעת חלות הקידושין. על פי דרכם מבארים תוספות, שבנותן לאישה כסף קידושין מתוך כוונה שהקידושין יחולו 'לאחר שלושים יום', עד שעת זו הכסף הוא בתורת חוב, והקידושין נעשים בדמי החוב שהאישה חייבת לאיש.

ב.לפי הר"ן מעשה הקידושין אינו צריך להיעשות בשעת חלות הקידושין, ודין 'כלתה קניינו' מלמד רק שיש צורך ברציפות הקושרת בין המעשה לחלות. בשל כך, כסף הקידושין הוא הכסף הניתן בתחילה, והשעבוד הקיים לאחר מכן נדרש רק כדי שמעשה הקידושין יהיה נוכח בשעת חלות הקידושין.

לפי המאירי אין מניעה שיהיה נתק גמור בין המעשה לחלות, שכן דין 'כלתה קניינו' אמור דווקא לגבי קניין משיכה, הואיל ואין משמעות למשיכה שאינה נעשית בשעת העברת הבעלות.