בשיעור שעבר התחלנו לעסוק ביסוד איסור הטלטול ללא עירוב. עסקנו בהרחבה בשיטות רש"י והרמב"ם, הרואים איסור זה כסייג למלאכת הוצאה, ונחלקים בהבנתו: לפי רש"י – הרחבת גדר הוצאה מרשות לרשות גם להוצאה מרשות היחיד שלו לרשות היחיד של חברו, ולפי הרמב"ם – הרחבת גדר רשות הרבים גם לרשות היחיד המשותפת לדיירים שונים. ראינו את ההשלכות ההלכתיות של מחלוקת זו, ולמדנו מדברי רב האי גאון שיטה שונה בטיבו של איסור זה: האיסור אינו סייג למלאכת הוצאה, אלא איסור עצמאי על הוצאת חפץ ממקום שביתתו.

בעזרת ה' בשיעור זה נעמוד על אחד מפרטי דיני איסור הטלטול ללא עירוב, ודרכו ננסה להעמיק את הבנתנו ביסוד איסור זה.

המשנה אומרת:

כל גגות העיר רשות אחת, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה או נמוך עשרה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות בפני עצמו. רבי שמעון אומר: אחד גגות ואחד חצרות ואחד קרפיפות, רשות אחד לכלים ששבתו לתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית.

[עירובין פט.]

המשנה מביאה מחלוקת תנאים בדין גגות, חצרות וקרפפות: האם הם רשות אחת או רשויות נפרדות. המשנה מביאה את שיטת רבי שמעון, שהגגות, החצרות והקרפפות נחשבים לרשות אחת וניתן לטלטל מזה לזה, והיא מביאה הגבלה לכך: "לכלים ששבתו בתוכן ולא לכלים ששבתו בתוך הבית". המשנה מבארת, כי ההיתר לטלטל בין הגגות, החצרות והקרפפות ללא הגבלה אמור רק לגבי כלים ששבתו בחצר, אך לא לכלים ששבתו בבית. מטעם זה, גם אם הוציא בגד מהבית לחצר בדרך מלבוש – כך שאין בו איסור הוצאה – אסור לטלטלו לחצר אחרת[1]. טעמה של הבחנה זו טעון ביאור: אם כל החצרות הן רשות אחת, מדוע אסור להעביר כלי ששבת בבית הנמצא בחצרו לחצר אחרת?

ביאור אפשרי לטעמה של הבחנה זו עולה מדברי האור שמח, המחדש שני חידושים גדולים ביחס לדברי רבי שמעון. האור שמח מציע כי היתרו של רבי שמעון לטלטל בין כל הגגות, החצרות והקרפפות אמור רק לגבי כלים ולא לגבי אוכלים:

לולא דמסתפינא הוי אמינא דכלים דוקא נקיט, אבל אוכלין אף על גב ששבתו תוך החצר אסור להכניסן לחצר חבירו בלא עירוב. וטעמא. דבית הוי מקום פיתא, ואוכלין סופן לבוא לבית להיאכל במקום מוצנע, והוי כמאן דשבתו בבית, ודינן ככלים ששבתו בבית, דלזה אין החצירות וקרפיפות רשות אחת. [אור שמח הל' עירובין פ"ג הי"ח]

בנוסף, האור שמח טוען כי היתרו של רבי שמעון אינו אמור לגבי כלי האסור בטלטול בכניסת השבת:

דסכין של מילה הוי מוקצה מחמת חסרון כיס... ורק למצוותו מותר לטלטלו, והנה בין השמשות דעיולי יומא הוי אסור לטלטלו כלל, לא שייך לאחשובי אותו כמו ששבת בחצר, דניהוי כל החצירות וקרפיפות כולן רשות אחד, דכיון דלאו בר טלטול הוי כלל, ותו כי הגיע זמנו לטלטול מצוה ביום השבת אסור לאפוקי יתיה מחצר לקרפף, והוי כאלו השתא הובא דרך מלבוש לחצר, דאסור להוציא לחצר אחרת. [אור שמח הל' מילה פ"ב ה"ו]

חידושיו של האור שמח מבוססים על הבנה כי ההבחנה בין כלים ששבתו בחצר לכלים ששבתו בבית היא משום שמקום השביתה מגדיר את מקומם של הכלים: מקומו של כלי ששבת בחצר הוא בכל הגגות, החצרות והקרפפות, ואילו מקומו של כלי ששבת בבית הוא בבית ובחצר הזו בלבד. לאור תפיסתו זו מוסיף האור שמח ומחדש כי גם זהותו של החפץ מגדירה את מקומו: מקומם של הכלים השובתים בחצר הוא בכל החצרות, הגגות והקרפפות, אך הגדרה זו אינה קיימת לא לגבי אוכלים ולא לגבי כלים האסורים בטלטול מחמת מוקצה.

לגאון יעקב דרך שונה בביאור טעם החילוק בין כלים ששבתו בחצר לכלים ששבתו בבית:

פשיטא בכלים ששבתו בבית של ראובן והוציאם דרך מלבוש לחצר ולא עירבו, אי נמי הוציאם לחצר של שמעון, אסור להוציאם לחצר של לוי. אף על גב דבחצר של שמעון גופיה שרי לטלטולה בכולה... מכל מקום כיון דבתר שביתה אזלינן, כמאן דמפיק להו מביתו דראובן לחצר של שמעון דמי. [גאון יעקב פט. ד"ה פשיטא]

לפי דבריו, הגגות, החצרות והקרפפות הם רשות אחת ביחס לכל הכלים, ואף על פי כן יש איסור להוציא כלים ששבתו בבית לחצר אחרת, הואיל ובכך מוציא את הכלים ממקום שביתתם[2].

הבנות אלו בטעם החילוק בין כלים ששבתו בחצר לכלים ששבתו בבית, האם האיסור הוא מחמת שינוי בהגדרת מקום הכלים או מחמת איסור בהוצאת הכלים ממקום שביתתם, עומדות ביסוד שלוש מחלוקות ביחס לדין זה:

א.השבת כלים ששבתו בבית הנמצאים בחצר חברו לחצרו: שולחן ערוך הרב [שעב, א] מתיר להשיב כלים ששבתו בבית מחצר חברו לחצרו. לעומת זאת, החזון איש [קד, כה] אוסר זאת. נראה כי מחלוקתם נעוצה בשתי ההבנות דלעיל: לפי ההבנה שהאיסור הוא מחמת הוצאת כלי הבית לחצר אחרת, אין איסור להחזירם מחצר אחרת לחצרו^[3]. לעומת זאת, לפי ההבנה שהאיסור הוא משום שחצרו והחצר האחרות נחשבות לשתי רשויות שונות, אמור להיות בכך איסור.

ב.דין כלים שלא שבתו לא בבית ולא בחצר: המגן אברהם [שעו, ט] אוסר להשתמש בבית הכיסא שיוצאת ממנו צואה לרשות של שניהם שאינה מעורבת: "דדמי לכלים ששבתו בבית". הבית מאיר [סי' שמט] חולק וטוען כי הצואה אינה נחשבת לכלים ששבתו בבית: "מפני שבטלה אל הגוף"[4]. דבריו מבוססים על ההבנה כי האיסור נובע מחמת קניית השביתה בבית בכניסת השבת. בשל כך, הואיל והצואה לא שבתה בבית בכניסת השבת, אין איסור להוציא אותה מחצרו לחצר אחרת. לעומת זאת, האור שמח [הל' מילה פ"ב ה"ו] טוען כי האיסור אינו נובע מחמת קניית השביתה בבית, אלא היתר הטלטול בכל החצרות נובע מקניית השביתה בכל החצרות. משום כך, די בכך שלא שבת בכניסת השבת בכל החצרות כדי שייאסר לו לטלטל בהן.

ג.טלטול כלים ששבתו בבית בתוך חצר אחרת ובתוך בית אחר: מדברי רש"י [שבת קל: ד"ה מותר] עולה כי אם הוציא כלי בית דרך מלבוש לחצר אחרת, מותר לטלטלו בכל החצר. רבי עקיבא איגר [שבת קל: ד"ה בעי; עירובין פז: ד"ה שו"ע] תמה על היתר זה, ולטענתו כלים ששבתו בבית והוציאם לבית אחר – אסורים בטלטול באותו הבית[5]. האחרונים [בית מאיר סי' שמט; ביאור הלכה סי' שעב סעי' א ד"ה גגין] תמהים מאוד על דברי רבי עקיבא איגר, היכן מצאנו איסור טלטול ד' אמות בתוך הבית^[6]?! תמיהתם מבוססת על ההבנה כי איסור הטלטול בחצר נובע מכך שרבנן החשיבו אותה כרשות הרבים^[7], ולכן האיסור קיים רק בחצר ולא בבית אחר, אמנם רבי עקיבא איגר מגדיר את האיסור באופן אחר: "הא בגדיו ששבתו בתוך הבית אסורים לטלטל ברשות אחר... דהוי כמוציא מביתו לחצר חבירו". רבי עקיבא איגר סבור כי יסוד האיסור בהוצאת הכלים מביתו. בשל כך, לדעתו, האיסור קיים גם בהמשך טלטול החפץ ברשות אחרת, הואיל והטלטול מהווה המשך הוצאת החפץ ממקום שביתתו[8].

שתי הבנות אלו ביסוד איסור הוצאת כלים ששבתו בבית לחצר אחרת, טעונות ביאור מסברה. ההבנה כי גדר הרשות משתנה על פי מקום השביתה מעלה תמיהה, מדוע קבעו חכמים גדר זה? מדוע לא הגדירו את הרשות באופן קבוע ובלתי תלוי? ההבנה כי האיסור הוא מחמת הוצאת כלי הבית לחצר אחרת מתמיהה עוד יותר: לכאורה האיסור הוא במעשה ההוצאה, ואם כן מה בכך שכלי הבית הנמצאים בחצר מועברים לחצר אחרת?

הגאון יעקב כותב כי איסור זה הוא חומרה דרבנן, כדי שלא יזלזלו באיסור טלטול ללא עירוב:

חומרא הוא דאחמור בעירובי חצרות דלא אתי לאפוקי מבית לחצר אחרת, דאפילו דרך אותו חצר אסור. ואף על גב דברשויות דאורייתא לא גזרינן אלא היכא דאכוין לאפוקי מרשות לרשות דרך מקום פטור... בעירובי חצרות דרבנן אחמורי ביה דלא ליתי לזלולי ביה.

[גאון יעקב עד. ד"ה ולא]

ביאור זה מבוסס על שיטתו דלעיל, כי האיסור הוא בהוצאת הכלים ממקום שביתתם, אך אין בו כדי לבאר את ההבנה כי גדר הרשות משתנה על פי מקום השביתה. כמו כן, בסוגיות אין זכר לכך שזוהי גזירה נוספת, ובפשטות נראה כי דין זה הוא חלק מתקנת שלמה האוסרת לטלטל ללא עירוב. ואם כן, טעמו של דין זה עדיין טעון ביאור.

תמיהתנו על דין זה מבוססת על ההשוואה בין איסור טלטול ללא עירוב לגדרי מלאכת הוצאה. בשיעור שעבר ראינו כי השוואה זו מבוארת בדברי רש"י [שבת ו. ד"ה לא עירבו; עירובין כא: ד"ה שלמה] והרמב"ם [הל' עירובין פ"א ה"ד-ה], הסוברים כי תקנת שלמה המלך היא סייג כדי שלא ייכשלו במלאכת הוצאה. אולם, מתשובת רב האי גאון [אוצר הגאונים שבת, חלק התשובות, יד:, סי' כג] משתמע כי תקנת שלמה אינה סייג אלא חלק מהותי מדיני השבת. לפי שיטתו נראה להבין כי תקנת שלמה נסמכת על הכתוב [שמות טז, כט] "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי", והיא לומדת ממנה – בדרך אסמכתא – על איסור בהוצאת חפץ ממקומו. לפי הבנה זו, תקנת שלמה אינה הרחבה של מלאכת הוצאה מרשות לרשות, אלא זהו איסור בפני עצמו על הוצאת חפץ ממקום שביתתו. לפי הבנה זו איסור הוצאת כלי הבית לחצר אחרת מבואר היטב: כשם שיש איסור ביציאת האדם מחוץ לתחומו, כך יש איסור בהוצאת חפץ ממקום שביתתו. איסור זה אינו תחום לגדרי מלאכת הוצאה, ולכן הוא קיים גם בהוצאת כלים ששבתו בבית לחצר אחרת, שכן בכך הוא מוציא כלים אלו ממקום שביתתם[9].

בעזרת ה' בשיעור הבא נתחיל לעסוק בגדרי תקנת עירובי חצרות, כיצד היא מתירה את הטלטול בחצר המשותפת.

להערות ולתגובות: שלמה ליפשיץ

lshlomo26@gmail.com