הגמרא אומרת:

רבי יוסי הגלילי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל: ראייה וחגיגה ושמחה.

[חגיגה ו:]

מבואר בברייתא שבשעת העלייה לרגל יש להביא קרבן חגיגה.

בעקבות דברי הברייתא כותב הרמב"ם:

שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר 'יראה כל זכורך', והחגיגה שנאמר 'תחוג לה' אלהיך', והשמחה שנאמר 'ושמחת בחגך'. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה... החגיגה האמורה בתורה היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג בבואו להיראות... והשמחה האמורה ברגלים היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה. [הל' חגיגה פ"א ה"א]

בדברי הרמב"ם מתחדש כי קיים קשר הדוק בין הראיה לבין החגיגה – החיוב בחגיגה נובע מחמת ההיראות לפני ה'[1]. ואם כן, הראיה מחייבת בשני קרבנות: עולת ראיה ושלמי חגיגה.

לעומת זאת, היראים כותב ביחס למצות חגיגה:

ציווה הקדוש ברוך את ישראל שיקריבו שלמים בג' רגלים, דכתיב בפרשת ואלה המשפטים: 'שלש רגלים תחג לי בשנה'. [יראים מצוה תכו]

היראים אינו מזכיר בדבריו את העלייה לרגל ואת ההיראות לפני ה', ונראה מדבריו כי מצות החגיגה אינה חובת הראיה[2] אלא חובת המועד – חובה על כל אחד מישראל להקריב בשלושת הרגלים קרבן שלמים.

נראה כי הבנות אלו במהות מצות החגיגה, עומדות ביסוד מחלוקת הראשונים האם הפטורים מראיה פטורים גם מחגיגה.

הרמב"ם כותב:

כל החייב בראייה חייב בחגיגה, וכל הפטור מן הראייה פטור מן החגיגה. [הל' חגיגה פ"ב ה"ד]

לדבריו, כל האנשים הפטורים מראיה פטורים גם מחגיגה.

לעומתו, תוספות כותבים:

שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה וחייב בשמחה... וההיא דלקמן דאמר 'יש בשמחה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים, מה שאין כן בשתיהן', ולא קחשיב חרש מדבר ואינו שומע, דהתם בחגיגה נמי מיחייב... והכא כי קאמר דמיחייב בשמחה הוא הדין בחגיגה כדפירשתי. [תוס' חגיגה ב: ד"ה שומע]

תוספות כותבים כי חרש המדבר ואינו שומע פטור מראיה וחייב בחגיגה.

פסקו של הרמב"ם, כי כל הפטור מראיה פטור מחגיגה, מתאים לשיטתו דלעיל, כי מצות החגיגה היא "שיקריב שלמים... בבואו להיראות"[3]. לעומת זאת, משיטת תוספות עולה כי מצות החגיגה אינה נובעת מחמת העלייה לרגל וההיראות לפני ה' אלא מחמת המועד, ולכן גם הפטור מראיה חייב בחגיגה.

נראה כי תפיסתם זו של תוספות, כי קרבן החגיגה אינו תלוי בהיראות לפני ה', עולה גם מדברי תוספות במסכת פסחים ביחס לגמרא [פסחים פ.] האומרת שלא ניתן לטמא אחד מישראל במת בערב הפסח (כאשר ישראל נמצאו בערב הפסח מחצה טהורים ומחצה טמאים) משום ש"מדחהו אתה מחגיגתו". תוספות שואלים על דברי הגמרא:

ואם תאמר, והא קיימא לן בתמיד נשחט, ערל וטמא משלחים קרבנותיהן.

[תוס' פסחים פ. ד"ה אתה]

קושיה זו מבוססת על ההבנה כי מצות החגיגה אינה תלויה בהיראות לפני ה', ולכן לכאורה גם טמא חייב במצוה זו.

תוספות מתרצים:

ותירץ ריב''א, הואיל והיא חובה לבא ברגל יש לה דין עולת ראייה, דדרשינן בפרק קמא דחגיגה דטמא פטור מן הראייה שנאמר 'ובאת שמה והבאתם שמה' כו'. וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראייה. [שם]

לפי תירוצם, קרבן חגיגה הוקש לעולת ראיה, ולכן כשם שטמא פטור מחגיגה כך הוא פטור מראיה.

ניתן היה לסבור כי בתירוצם חוזרים בהם תוספות מהבנתם ביסוד מצות החגיגה, והם הולכים בדרכו של הרמב"ם, על פיה מצות החגיגה נובעת מחמת ההיראות לפני ה', ולכן טמא מופקע מחובה זו[4]. עם זאת, דיוק בדבריהם מורה לא כך; תוספות אינם משנים את תפיסתם היסודית במאומה, אלא הם מחדשים כי על אף שהחגיגה ביסודה היא חובת המועד – "הואיל והיא חובה לבוא ברגל יש לה דין עולת ראיה", כלומר שהואיל והחגיגה והראיה באות באותו הזמן הן הוקשו זו לזו, ולכן כשם שטמא פטור מן הראיה כך הוא פטור מן החגיגה[5].

על פי הבנה זו בדברי תוספות, מחדש הרב יוסף שלום אלישיב כי ייתכן וקיים חילוק בין עולת ראיה לקרבן חגיגה לגבי טמא בטומאה דרבנן:

כי זה נראה פשוט דבעולת ראיה אי אפשר להתחייב, דזה תלוי בראיית הפנים בעזרה, ואם לא מניחין אותו להיכנס ממילא אי אפשר לשלוח עולת ראיה. אבל קרבן חגיגה, דאין קרבן הבא על ידי ראיית פנים בעזרה, אפשר שהוא חייב לשלוח אותו להקריב. ונהי דטמא פטור מקרבן חגיגה 'הואיל והיא חובה לבוא ברגל', דאית[6] לה דין עולת ראיה דדרשינן 'ובאת שמה והבאתם שמה – כל מי שראוי לביאה' (רמב"ם פ"ב מחגיגה ה"ד), אבל בטומאה דרבנן אולי הוא חשיב ראוי לביאה. [קובץ תשובות ח"ד סי' קעט]

לדבריו, חיוב עולת ראיה נובע מעצם ההיראות לפני ה'[7], ולכן גם הנמנע מלבוא למקדש מחמת טומאה דרבנן פטור ממנה. לעומת זאת, חיוב קרבן חגיגה אינו תלוי בראיה אלא ברגל, אלא שהתורה פטרה מי שאינו ראוי לביאה. בהתאם לכך, ייתכן שהטמא בטומאה דרבנן נחשב 'ראוי לביאה', ולכן הוא חייב בקרבן חגיגה.

מדברי רש"י בפירושו לתורה עולה קשר הדוק עוד יותר בין הראיה לחגיגה:

'ולא יראה את פני ה' ריקם' – אלא הבא עולות ראייה ושלמי חגיגה. [רש"י דברים טז, טז]

מדברי רש"י משתמע כי איסור "ולא יראה את פני ה' ריקם" אמור גם ביחס להיראות בעזרה ללא קרבן חגיגה. דברים אלו צריכים עיון, שכן בגמרא מפורש לא כך:

'ולא יראו פני ריקם' – בזבחים... ומה הן זבחים? עולות. אתה אומר עולות, או אינו אלא שלמים? ודין הוא, נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראייה לגבוה, מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראייה האמורה לגבוה בראוי לו. וכן בדין, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם. [חגיגה ז.][8]

מפורש בגמרא כי האיסור נאמר ביחס לעולת ראיה, ואם כן כיצד רש"י מייחס את הכתוב גם לגבי שלמי חגיגה[9]?

תמיהה זו מתעצמת לאור דברי רש"י עצמו בפרשת משפטים:

'ולא יראו פני ריקם' – כשתבואו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות.

[רש"י שמות כג, טז ד"ה ולא]

ואם כן, לכאורה דברי רש"י בפרשת ראה סותרים גם את המפורש בגמרא וגם את דברי עצמו בפרשת משפטים.

הרא"ם כותב בביאור שיטת רש"י:

לפיכך צריך לומר, שאף על פי שעיקר אזהרת 'ולא יראו פני ריקם"' הוא להביא עולת ראיה בלבד, הוכרח רש"י ז"ל לפרש פה 'ולא יראה את פני ה' ריקם' על העולות ועל שלמי חגיגה, מפני שאחר 'ולא יראה את פני ה' ריקם', כתוב מיד 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך', המורה על עולת ראייה ועל שלמי חגיגה, כדתניא בספרי, שכל אחד מאלו, אין לו שיעור מן התורה, אלא כפי מתנת ידו... וכיון שהכתוב הבא אחריו מורה על שתיהן, פירש גם המקרא של 'ולא יראה את פני ה' ריקם', דלעיל מיניה, על שתיהן: על העולות ועל שלמי חגיגה, כי שתיהן יחד הן מעניין אחד. [רא"ם דברים, שם]

הרא"ם מציין כי מקורו של רש"י הוא בדברי הספרי:

'איש כמתנת ידו' – מיכן אמרו: מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים, מביא שלמים מרובים ועולות מועטות. אוכלים מועטים ונכסים מרובים, מביא עולות מרובות ושלמים מועטים. זה וזה מועט, על זה אמרו מעה כסף ושתי כסף. זה וזה מרובה, על זה נאמר 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך'. [ספרי פרשת ראה פסקה קמג ד"ה איש][10]

הספרי לומד מן הכתוב בפרשת ראה את דיני עולת ראיה ושלמי חגיגה, ומשמע כי הכתוב מתייחס גם לשלמי חגיגה. בשל כך, לדברי הרא"ם, על אף שהאיסור אמור רק לגבי עולת ראיה, מפרש רש"י את הכתוב גם לגבי שלמי חגיגה.

אמנם, הדברים עדיין אינם ברורים דיים; אם האזהרה המפורשת בכתוב אמורה ביחס לעולת ראיה בלבד, כיצד ניתן לפרש את הכתוב כעוסק גם בשלמי חגיגה?

בשל כך נראה כי לשיטת רש"י יש להבחין בין הכתוב שבפרשת משפטים לכתוב שבפרשת ראה. בפרשת משפטים נאמר:

שלש רגלים תחג לי בשנה. את חג המצות תשמר, שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים, ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה. שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'. [שמות כג, יד-יז]

בפרשייה זו הכתוב "ולא יראו פני ריקם" מופיע בפני עצמו, שלא בסמיכות למצות הראיה.

לעומת זאת, בפרשת ראה נאמר:

שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. [דברים טז, טז-יז]

בפרשייה זו ישנם שני הבדלים משמעותיים:

א.הכתוב "ולא יראה את פני ה' ריקם" מופיע בסמיכות למצות הראיה – "שלוש פעמים בשנה יראה... ולא יראה את פני ה' ריקם".

ב.התורה מוסיפה ומפרטת: "איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך".

נראה ללמוד מכך כי הכתוב בפרשת משפטים מזהיר מפני ראיה ריקנית – דבר שיש בו פגיעה בכבוד ה' – ואזהרה זו מחייבת בהבאת קרבן עולה לגבוה, כדברי הגמרא [ז.] שהובאו לעיל: "ראיה האמורה לגבוה בראוי לו, וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם". לעומת זאת, הכתוב בפרשת ראה אינו מחדש לאו, אלא הוא מלמד את אופן הראיה הראוי: "איש כמתנת ידו, כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך" – הראיה אמורה לבטא שמחה והודיה לפני ה' בברכה ובשפע הטוב שניתן ממנו[11]. בהתאם לכך, כתוב זה מלמד על חובת הבאת שני הקרבנות בשעת הראיה – קרבן עולה כמתנה לה', וקרבן שלמים כביטוי של שמחה והודיה לה'[12].

חיזוק לדברים אלו מדברי רס"ג בספר המצוות, המונה את הכתוב שבפרשת ראה כמצות עשה:

ושייתן כל איש כפי יכולתו לקודש, כפי שאמר: 'איש כמתנת ידו כברכת ה' א-להיך אשר נתן לך'. [ספר המצוות לרס"ג (מהד' סבתו) פרק כ]

מדברי רס"ג נראה כי דרשת הספרי דלעיל מלמדת על מצות עשה מן התורה – הבאת עולת ראיה ושלמי חגיגה, ומצוה זו נבדלת מעצם מצות הראיה ומאיסור "ולא יראה את פני ה' ריקם" האמור לגביה[13].

לסיום השיעור נעסוק בהגדרת מעשה המצוה.

הגמרא במסכת פסחים אומרת:

אמר עולא אמר רבי אלעזר: שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה דכתיב 'וזבחת ושמחת' – בעינן זביחה בשעת שמחה וליכא. משום חגיגה – הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין. [פסחים ע:-עא.]

הגמרא אומרת, כי השוחט שלמים בערב יום טוב אינו יוצא בהם משום חגיגה, הואיל "וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין".

התוספות רי"ד תמה על דברי הגמרא:

קשיא לי טובא, טעמא דאינו יוצא בה משום חגיגה משום דאינה באה אלא מן החולין, הא אם הפריש אדם בהמת חולין לשם חגיגת יום טוב ושחטה בערב יום טוב יוצא בה משום חגיגה, והא אכתי לא מטא זימנא, והיאך רשאי לשוחטה ולזרוק דמה בערב יום טוב שזמנה היא ביום טוב. ואפילו אם תמצי לומר שתהא כשרה באכילה, לא עלתה לבעלים לשם חובה מפני שקדם והקריבה שלא בזמנה, ורחמנא לא אזהר אלא שנקריבנה בזמנה, דהיינו בתוך החג, ולא קודם זמנה מבחול. [תוס' רי"ד שם, ד"ה אמר עולא]

התוספות רי"ד תמה, מדוע הגמרא מנמקת שאינו יוצא ידי חובת חגיגה משום ש"כל דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החובה", והרי קיים טעם בסיסי יותר שאינו יוצא ידי חובת חגיגה בבהמה זו – הואיל והשחיטה הייתה מערב יום טוב, ואילו שעת החיוב בקרבן חגיגה היא ביום טוב עצמו.

התוספות רי"ד מתרץ:

ונראה לי לתרץ, דהאי דקאמר 'ולא משום חגיגה', לאו אשחטן קאי, אלא הכי קאמר: ואם שיירן ושחטן למחר אינו יוצא בהן משום חגיגת החג, דבעינן שתבוא מן החולין, וזו הבהמה כבר הוקדשה לשלמים. [שם]

לדבריו, הגמרא מדברת לגבי בהמה שהוקדשה לשם שלמים ונשחטה ביום טוב עצמו, ולגבי זה נזקקה הגמרא לנימוק "הוי דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא מן החולין"[14].

מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה:

מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב, אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החולין, אבל יצא בה ידי חובת שמחה.

[הל' חגיגה פ"ב הי"א]

מדבריו עולה כי הוא לומד את הגמרא כפשוטה, שהבהמה נשחטה מערב יום טוב, ואף על פי כן, לולי טעמה של הגמרא – "כל דבר שבחובה אינו בא מן החולין" – היו יוצאים בה ידי חובת חגיגה[15].

וכן עולה מדברי הראב"ד לגבי חגיגת ארבעה עשר:

כיון דרשות היא יוצא בה אף משום חגיגה אם התנה עליה לצאת בה ושחטה בי"ד.

[השגת הראב"ד שם, ה"י]

לדבריו, בחגיגת ארבעה עשר, הואיל והיא אינה 'דבר שבחובה', טעמה של הגמרא אינו קיים, ולכן יוצאים בה ידי חובת קרבן חגיגה, על אף שנשחטה בערב יום טוב.

לטורי אבן שיטה ממצעת בעניין זה:

ונראה לי, דאף על גב דבשחט חגיגה בערב יום טוב וזרק יצא ידי חובת חגיגה, הני מילי בחל יום טוב ראשון בחול, אבל אם חל בשבת אינו יוצא ידי חגיגה בשחטה בערב יום טוב שהוא ערב שבת. והיינו טעמא, כיון דהקטר חלבים כשרין כל הלילה, אם מקטירן בליל יום טוב שהוא זמן חיובן סגי בהכי ושפיר דמי. [טורי אבן מגילה ה. ד"ה חגיגה]

לפי דבריו, ניתן לצאת ידי חובת חגיגה כאשר השחיטה היתה מערב יום טוב, רק אם הקטרת האימורים נעשית בליל יום טוב.

משיטות אלו עולות תפיסות שונות במהותה של מצות החגיגה. התוספות רי"ד משווה בין חגיגה לשאר הקרבנות, שעבודת הדם היא המעכבת בהם, ולכן לשיטתו עבודת הדם צריכה להיעשות ביום טוב[16]. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם והראב"ד, כי השחיטה יכולה להיעשות גם לפני יום טוב, עולה כי עיקרה של החגיגה הוא אכילת בשר הזבח[17]. וכן כותב האבני נזר:

חגיגה שעיקרו אינו בא אלא לאכילה, כמאמר הגמרא: 'חגיגה עדיפא שיש בה שתי אכילות'. וכן מאמר הגמרא: 'אכילה ראשונה מן החולין'. [שו"ת אבני נזר או"ח סי' תכג אות יב][18]

נראה כי גם שיטת הטורי אבן מבוססת על הבחנה בין חגיגה לשאר הקרבנות, אם כי באופן אחר: רוב הקרבנות באים לשם ריצוי וכפרה, ולכן בהם עבודת הדם היא המרכזית; חגיגה, לעומת זאת, באה כביטוי של שמחה והודיה, ולכן עיקרה הוא בהקטרת האימורים, ובשל כך די שהם ייעשו ברגל[19].

שיטת הרמב"ם והראב"ד, כי עיקרה של החגיגה הוא אכילת בשר הזבח, צריכה תלמוד – לפי זה מה בין שלמי חגיגה לשלמי שמחה? בעזרת ה' נעמוד על כך בשיעור הבא, בו נעסוק במצות שלמי שמחה.