רקע

נפתח את השער הרביעי בגמ' [כתובות ט:-י.] הדנה בנאמנות הבעל לטעון שאשתו אינה בתולה, ולכן מקחו מקח טעות והוא אינו חייב בכתובתה.

הסבר הסוגיה

אמר רב יהודה אמר שמואל: האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה.

[גמ' כתובות ט:]

רב יהודה אומר בשם שמואל שבעל הטוען טענת פתח פתוח נאמן להפסיד את אשתו כתובתה. אומר רב נחמן בשם שמואל בשם רבי שמעון בן אלעזר שחכמים תיקנו כתובה והם האמינוהו לטעון פתח פתוח ולהפסידה כתובה. מסביר רבא שבעל נאמן מפאת החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

משמע מהגמ' שבעל נאמן רק מפני שכתובה דרבנן, אך אם כתובה דאורייתא הוא אינו נאמן, ומשמע מהגמ' שנאמנותו מפאת החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה^[1].

ההבנה שהבעל נאמן רק מפני שכתובה דרבנן עולה בבירור מפסק הגאונים המובא ברי"ף [ג:] וברמב"ם [הל' אישות פי"א הט"ז] שנאמנותו של הבעל היא רק לעיקר הכתובה ואילו את תוספת הכתובה הבעל חייב לשלם לה. מסביר הרי"ף: "טעמא דמסתבר הוא דלא תקינו רבנן אלא מנה מאתים אבל תוספת איהו כתב אנפשיה הילכך לא מהימן" - עיקר כתובה הוא תקנת חכמים ולכן הבעל נאמן, תוספת היא התחייבות שלו, חיובו מעיקר הדין ולכן הבעל אינו נאמן^[2].

נחלקו הראשונים אם דין זה נאמר רק בטענת פתח פתוח או גם בטענת דמים. הגמ' [ט:] מוכיחה ממשנת "האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים" [יב.] שבעל נאמן להפסיד את אשתו כתובתה ומוכיחה מכאן את שיטת שמואל. דוחה הגמ' שהנאמנות שם היא בטענת דמים ולא בטענת פתח פתוח. משמע שפשיטא שבעל נאמן בטענת דמים, ואם כך ניתן לומר שנאמן אפילו אם כתובה דאורייתא.

רש"י [ד"ה לא דקא טעין טענת דמים] מפרש שאין הבדל בין טענת פתח פתוח לבין טענת דמים, ודברי הגמ' שבעל נאמן בטענת דמים הם כשיש שושבינין המעידים שלא היו דמים. כך פוסק גם הרמב"ם [הל' אישות פי"א הי"ד (ועיין מגיד משנה על הט"ז)]: "חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו נאמן, ועליה להביא ראיה לא על האיש". הרשב"א [י. ד"ה אמר רב נחמן, רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה] חולק ולדעתו בעל נאמן לטעון טענת דמים אפילו למאן דאמר כתובה דאורייתא.

עולה מדברי הראשונים מחלוקת יסודית בהבנת נאמנותו של הבעל לטעון שאשתו אינה בתולה. לדעת הרשב"א נאמנותו מהתורה, אך כשטוען טענת פתח פתוח לא ברור שקים ליה בפתח פתוח ולכן נאמנותו מדרבנן בלבד. לדעת רש"י והרמב"ם נאמנותו של הבעל לטעון שאשתו אינה בתולה היא מדרבנן בלבד.

שיטת הרשב"א שנאמנות הבעל מהתורה ברורה. המוציא מחברו עליו הראיה, ולכן חובת הראיה על האשה שרוצה להוציא את הכתובה מיד הבעל. אולם שיטת רש"י והרמב"ם צריכה ביאור, מדוע מהתורה הבעל צריך להוכיח שאינו חייב כתובה לאשה?

התשובה לשאלה על שיטת רש"י והרמב"ם היא שכיוון שחיובו של הבעל ברור וטענת הפטור שלו אינה ברורה, לא האשה המוציאה צריכה להוכיח אלא הבעל שבא בטענת פטור צריך להוכיח. למה הדבר דומה? לאונס נערה בתולה הטוען שאינו חייב לשלם קנס לאבי הנערה כיוון שהיא לא היתה בתולה. ודאי שהאונס חייב להוכיח שהיא היתה בעולה ואין אבי הנערה צריך להוכיח שבתו היתה בתולה.

אולם למרות הדמיון הרב בין בעל הטוען טענת בתולים לבין אונס הטוען שהנערה היתה בעולה, ניתן לחלק חילוק משמעותי ביניהם. טענת האונס היא רק כדי להפטר מחיובו, וכיוון שהוא מעלה טענה רחוקה כדי להפטר מחיובו, הוא אינו נאמן בטענתו אף שהממון בחזקתו. לעומתו, בעל הטוען טענת בתולים אינו רק נפטר מחיוב ממון אלא מוציא את האשה ומגרשה. אף ללא החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, מציאות זו שאדם כנס אשה ולמחרת מגרשה מעלה סימן שאלה על סיבת הגירושין, אולי באמת לא מצא לה בתולים, ואולי סתם התחרט על הנישואין ומצא עילה כדי לגרשה ללא כתובה. כיוון שיש בסיס כלשהו לטענתו, הפסק הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.

נעיין בדברי הראשונים, נדייק בלשונם ונראה את התייחסותם לשאלה בסיסית זו. הרא"ה [י. ד"ה אבל קשיא לן] מקשה:"אבל קשיא לן דמשמע דהאי דמהימן מדרבנן הוא ולא מדינא... והא תמיהא מדינא אמאי לא, והא ודאי קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה". מפורש ברא"ה שהדין הבסיסי הוא שהבעל נאמן מפני שהאשה היא המוציאה ועליה הראיה.

גם הרמב"ן [ט: ד"ה הא דאמר רב יהודה] שואל שאלה זו אך בניסוח שונה: "וקשיא לי... פשיטא דאיהו מהימן, ואפילו סבירא לן נמי כתובת אשה מן התורה שהרי לא כתב לה אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, אטו מאן דמפיק שטרא בתנאי לא אמרינן לי' קיים תנאך ושטרך וחות לדינא?". הרמב"ן אינו מקשה שהבעל אמור להיות נאמן מפני שהממון בחזקתו, אלא מפני שחיוב הכתובה הוא על דעת שהיא בתולה, ולכן ודאי שהיא צריכה להוכיח שקיימה את התנאי. עולה בפירוש מדברי הרמב"ן שאין בטענת בתולים דין המוציא מחברו עליו הראיה[3].

הרמב"ן והרא"ה עונים לשאלתם בתשובה זהה: "י"ל דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשאות ואיכא נמי חזקה דגופה הולכין אחר רוב ואחר חזקה". חזקת הגוף עם רוב נשים בתולות נשאות מגדירים את טענתה שנשאה בתולה כטענה ברורה, וכיוון שטענתה היא הטענה הברורה חובת הראיה שהיתה בעולה מוטלת על הבעל. לדעת הרמב"ן חזקת הגוף עם רוב גורמים לכך שהיא אינה צריכה להוכיח את קיום התנאי^[4]. לדעת הרא"ה חזקת הגוף עם רוב גורמים לכך שלא המוציא צריך להביא ראיה אלא הבעל שטענתו אינה ברורה.

חזקת הגוף לבדה יכולה להיות מקרית ולכן אינה מגדירה את הטענה כטענה ברורה. רוב לבדו נותן מענה סטטיסטי ואינו מלמד על המקרה הספציפי שלפנינו. שניהם יחד נותנים מענה למקרה הנידון לפנינו וקובעים שהטענה ברורה. כיוון שהנתון האחרון הידוע לנו על האשה שלפנינו הוא שהיא בתולה, וכיוון שרוב נשים מתקדשות כשהן בתולות, טענתה היא טענה ברורה וטענת הבעל היא טענה חריגה הדורשת ראיה[5].

הרמב"ן מתרץ תירוץ נוסף ואותו הרא"ה משמיט: "איכא למימר כי אצטריכינן להאי טעמא ה"מ בברי וברי, כגון דאמרה בתולה שלימה נבעלתי, דמדינא איהי מהימנא, דלדידיה איכא למימר שמא הטה או לא קים ליה שפיר". הדין שבעל נאמן רק מפני שכתובה דרבנן נצרך לטענת פתח פתוח, שבעל אינו נאמן לטעון אותה שמא היטה או לא קים ליה בפתח פתוח. בטענת דמים לעומת זאת בעל נאמן אפילו אם כתובה דאורייתא.

הסבר זה אפשרי רק לשיטת הרמב"ן ולכן הרא"ה השמיטו. לשיטת הרא"ה הדין הבסיסי הוא שהאשה היא המוציאה ועליה הראיה. הסיבה שהגמ' אומרת שהבעל נאמן רק מפני שכתובה דרבנן ורק מפני שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, היא שיש לאשה חזקת הגוף ורוב ושניהם יחד גורמים לכך שטענתה ברורה והוא צריך להוכיח את טענתו. כיוון שחובת הראיה מוטלת עליו, אין הבדל בין טענת פתח פתוח לבין טענת דמים, תמיד חובת הראיה כנגד טענתה הברורה מוטלת על הבעל. כיוון שכתובה דרבנן ויש לו חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, האמינו חכמים גם בטענת דמים וגם בטענת פתח פתוח.

לדעת הרמב"ן הדין הבסיסי הוא שטענת הבעל אינה מתקבלת. כפי שאונס אינו יכול לטעון שאנס בעולה, כך גם הבעל אינו יכול לטעון שלא מצא לה בתולים. אך יש הבדל בין בעל לבין אונס - הבעל התחייב על דעת שהיא בתולה, ולכן יש עליה חיוב להוכיח את קיום התנאי. על החיוב לקיים את התנאי ניתן לענות שכיוון שיש לה חזקת הגוף ורוב טענתה ברורה ולכן אינה חייבת להוכיח שקיימה את התנאי, וניתן לענות גם שחיוב זה הוא רק כשהוא טוען בודאות שלא קיימה את התנאי, אם טוען פתח פתוח - אולי הטה ואולי לא קים ליה שפיר, טענתו שמא ובטענת שמא אין לה חיוב להוכיח שקיימה את התנאי.

לרשב"א [י. ד"ה רשב"ג אומר] כנראה כיוון נוסף בהסבר הדין. הוא סובר כרמב"ן שעקרונית האשה נאמנת מפני שחיובה ברור והבעל צריך להוכיח את טענת הפטור שלו, אולם לבעל יש ראיה וזו החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה[6]. הגמ' האומרת שחזקה זו מועילה אם כתובה דרבנן בלבד, עוסקת בטענת פתח פתוח, שהיא טענת שמא מפני שאולי לא קים ליה בגויה. בטענת דמים שהיא טענת ודאי, החזקה מועילה אפילו אם כתובה דאורייתא^[7].

סיכום

הגמ' אומרת שבעל נאמן מפני שכתובה דרבנן ויש לו חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. מדייקים הראשונים שאם לא היתה סעודה או שהיתה סעודה והאשה תובעת את תוספת כתובתה, האשה נאמנת. רש"י והרמב"ם סוברים שמדין תורה האשה נאמנת גם בטענת פתח פתוח וגם בטענת דמים, ולכן היא גובה תוספת כתובה אפילו אם הבעל טוען טענת דמים. הרשב"א סובר שמדין תורה האשה נאמנת רק בטענת פתח פתוח אך אם הבעל טוען טענת דמים הוא נאמן מהתורה, ולכן אינו חייב לה לא כתובה ולא תוספת כתובה.

נחלקו הראשונים בהבנת דיני הנאמנות בטענת פתח פתוח. הרא"ה, הריטב"א ורבותינו הצרפתים [המובאים ברשב"א] סוברים שבעל אמור להיות נאמן מפני שהממון בחזקתו. הסיבה שהוא נאמן רק מפני שכתובה דרבנן היא שיש לאשה חזקת הגוף ורוב הגורמים לכך שטענתה טענה ברורה, ולהוציא מטענה זו צריך להביא ראיה. לשיטתם גם בטענת דמים בעל נאמן רק אם כתובה דרבנן, ולכן גם בטענת דמים נאמנותו אינה לתוספת כתובה.

הרמב"ן סובר שמעיקר הדין האשה אמורה להיות נאמנת מפני שטענתו רחוקה ועליו חובת הראיה, אולם כיוון שהבעל התחייב כתובה רק על דעת שהיא בתולה היא אמורה להוכיח שקיימה את התנאי. הסיבה שאם כתובה דאורייתא האשה נאמנת היא או שיש לה חזקת הגוף ורוב או שבטענת פתח פתוח לא קים ליה בגויה. משתי הסיבות הללו אין בסיס לטענתו שהיא צריכה להוכיח את קיום התנאי וחוזרים לדין הבסיסי שהיא נאמנת לגבי תוספת כתובה.

הרשב"א סובר שמעיקר הדין האשה אמורה להיות נאמנת, אך הבעל נאמן מפני החזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. בטענת דמים טענת הבעל היא טענת ודאי ובצירוף החזקה היא מועילה גם אם כתובה דאורייתא. בטענת פתח פתוח טענת הבעל אינה ודאית ולכן היא מועילה בצירוף החזקה רק אם כתובה דרבנ.

הר"ן [מובא בהע' 4] סובר שמעיקר הדין האשה אמורה להיות נאמנת, והוא אינו סובר שהאשה צריכה להוכיח את קיום התנאי, ולכן ברור שהבעל נאמן רק מפני שכתובה דרבנן, ויש לה תוספת כתובה אפילו אם הבעל טוען טענת דמים [ג: ד"ה וחזינא].

בסוגיה זו מתבאר שהכלל שהמוציא מחברו עליו הראיה אינו כלל גמור, וכשטענת המוציא היא טענה מבוררת וטענת המחזיק היא טענה מחודשת, ניתן להוציא ממון אפילו ללא ראיה.

כמו כן מתבאר בסוגיה שחזקת הגוף ורוב גורמים לטענת האשה להיות טענה מבוררת ולטענת הבעל להיות טענה מחודשת, ולכן מעיקר הדין האשה יכולה להוציא ממנו ללא ראיה.