ארבע סוגיות בפרק ראשון עוסקות בדיני אמירה: 'נתן הוא ואמרה היא', 'ידים שאינן מוכיחות', לשונות קידושין ו"היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה".

סוגיות אלו מעלות שאלה עקרונית בהבנת מקומה של האמירה במעשה הקידושין. מסוגיית 'ידים שאינן מוכיחות' ומסוגיית 'לשונות קידושין' קשה להסיק מסקנה ברורה, אך משתי הסוגיות האחרות, לפי פשוטן, עולות שתי מסקנות שונות: מסוגיית 'נתן הוא ואמרה היא' עולה שהאמירה צריכה להיאמר על ידי האיש, ומשתמע מכך שהאמירה היא חלק ממעשה הקידושין. מאידך, משיטת רבי יוסי, שאין צורך בדיבור מפורש ודי ש'יהיו עסוקין באותו עניין' משתמע שהאמירה אינה חלק ממעשה הקידושין.

הראשונים נחלקו ביישוב הסוגיות: מדברי הר"ש, הרי"ד והריטב"א עולה שאמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין, ולשיטתם 'עסוקין באותו עניין' נחשב כאמירה. לעומת זאת, מדברי רש"י, הרשב"א, הר"ן, המהר"ם, רבי אברהם מן ההר והריא"ז עולה שאמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין, ובהתאם לשיטתם הם מבארים בדרכים שונות מדוע קיימת דרישה שהאמירה תיאמר על ידי הבעל [משום שגם המעשים הנלווים לקידושין צריכים להיעשות על ידי האיש, מחמת פגיעה בצביונו של מעשה הקידושין כמעשה בלעדי של האיש, או כדין דרבנן].

לאור מחלוקת זו, נחלקים הראשונים בביאור סוגיית הגמ' בפרק שני האם "חוששין לסבלונות". משיטת רש"י משתמע שנתינת הסבלונות יכולה להוות מעשה קידושין, על אף שנתינתם אינה מלווה באמירה. תוס' והריטב"א חולקים על מסקנה זו [תוס' מבארים את הסוגיה באופן אחר, והריטב"א טוען שיש לחשוש שבנוסף לנתינת הסבלונות היתה אמירה], ונראה שלשיטתם קידושין אינם יכולים לחול ללא אמירה.

מחלוקת זו קיימת גם בביאור הסוגיה בנדרים הדנה האם "יש יד לקידושין". תוס' והרא"ש מבארים שסוגיה זו מבוססת על ההשוואה בין קידושין להקדש, ומדבריהם עולה שכשם שחלות ההקדש נעשית על ידי אמירה, כך חלות הקידושין נעשית על ידי אמירה. לעומתם, הר"ן, רבי אברהם מן ההר והרמב"ם מבארים סוגיה זו בדרכים אחרות, ומדבריהם עולה שבשונה מהקדש ונדרים, חלות הקידושין נעשית על ידי נתינת הכסף ולא על ידי האמירה.

מחלוקת זו נובעת מתפיסות שונות בגדר מעשה הקידושין: לשיטת בעלי התוס', מעשה הקידושין הוא מעשה של החלת איסור כהקדש. בהתאם לכך, מעשה הקידושין דומה במהותו למעשה הפלאה, ולכן ברור שהאמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן וסיעתו, מעשה הקידושין ביסודו הוא מעשה קניין ('קניין איסור'), ולכן האמירה אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין.

הראשונים הסבורים שהאמירה אינה חלק ממעשה הקידושין נחלקים בתפקידה של האמירה.

מדברי רש"י ומהר"ם עולה, שהאמירה נדרשת רק כדי שלאישה תהיה דעת במעשה הקידושין. בהתאם לכך, לשיטתם כאשר האישה יודעת שזהו מעשה קידושין, הקידושין חלים ללא אמירה. לעומת שיטה זו, הרשב"א ו'תוס' ר"י הזקן' נוקטים שדרושה אמירה שתתלווה למעשה הקידושין מחמת הצורך בעדות על הקידושין - כדי שעדים יוכלו להעיד על הקידושין, נדרשת אמירה שזהו מעשה קידושין קידושין.

שיטה נוספת משתמעת מדברי הריטב"א, על פיה אמנם חלות הקידושין נעשית על ידי נתינת הכסף, אך נדרשת אמירה כדי להגדיר את זהותו של המעשה ולהפוך אותו ממעשה טכני של נתינת כסף למעשה של לקיחת האישה לאיש. על פי שיטה זו, ייתכן וכאשר יש 'אומדנא דמוכח' שהנתינה נעשתה לשם קידושין, הקידושין יחולו ללא אמירה מפורשת[1].

הלכה

הרמ"א [סי' כז ס"ק ג] מביא את דברי המהר"ם, שקידושין ללא אמירה חלים כאשר האישה אומרת שכיוונו לשם קידושין[2]. החלקת מחוקק [ס"ק ט], הבית שמואל [סי' יב] והגר"א [ס"ק כ] חולקים ופוסקים שאין תוקף לקידושין ללא אמירה.