בחטיבה זו עסקנו במצוות הדיינים, וכעת נסכם את המסקנות והדברים המרכזיים שעלו במהלך השיעורים.

מצוות הדיינים מרוכזות בתורה בארבע פרשיות – בפרשת משפטים, בפרשת קדושים, בפרשת דברים ובפרשת שופטים:

לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס. לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטת, אחרי רבים להטת. ודל לא תהדר בריבו... לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. [שמות כג, א-ח]

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך. לא תלך רכיל בעמיך לא תעמד על דם רעך, אני ה'. [ויקרא יט, טו-טז]

ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. [דברים א, טז-יז]

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. צדק צדק תרדף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך.

[דברים טז, יח-כ]

במהלך השיעורים ראינו שלגבי חלק מהציוויים יש חילוקי דעות אם הם אכן מופנים כלפי הדיינים:

·"לא תשא שמע שוא":המכילתא דרבי ישמעאל [מסכתא דכספא פרשה כ] מביאה פירושים שונים לכתוב: הפירוש הראשון לומד ממנו אזהרה למקבל לשון הרע, ואילו הפירושים האחרים לומדים ממנו דינים הנוגעים לדיינים[1].

·"מדבר שקר תרחק": מדברי הרמב"ם [הל' טוען ונטען פט"ז ה"י; הל' סנהדרין פכ"א הל' ז-י; פכ"ב הל' ב-ג; שם ה"י; פכ"ד ה"ג; הל' דעות פי"ז ה"ו] עולה שדברי התורה אמורים לגבי המרחב המשפטי, אך אין איסור תורה באמירת שקר מחוץ לכתלי בית הדין. לעומת זאת, לפי היראים [סי' רלה] והרשב"ץ [זוהר הרקיע] האיסור קיים גם באמירת שקר שאינו במרחב המשפטי[2].

·"בצדק תשפוט עמיתך": הספרא [קדושים פרשה ב פרק ד אות ד] מביא שני פירושים לכתוב: לפי הפירוש הראשון זו מצווה לדיין להשוות בין בעלי הדין, ואילו לפי הפירוש השני זו מצווה לכל אדם לדון את חברו לכף זכות[3].

·"לא תלך רכיל בעמיך": הספרא [שם, אות ה] מביא שני פירושים לכתוב: לפי הפירוש הראשון זו אזהרה לדיין "שלא תהיה רך לזה וקשה לזה", ולפי הפירוש השני זו אזהרה לכל אדם "שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך"[4].

עם זאת, גם לגבי הציוויים האחרים, שהם בבירור מופנים כלפי הדיינים ומזהירים אותם לשפוט בצדק ולא להטות את הדין, אפשר להבין שגם אם הציווי מופנה כלפי הדיין – הוא נובע מערכים ועקרונות כלליים, הקיימים גם שלא במערכת המשפטית, אלא שהתורה מצווה ליישמם גם במערכת המשפט: מניעת ההיזק והפגיעה בחלשים, עשיית צדק והליכה בדרכי היושר.

הצעה זו עשויה לבאר את שיטת רש"י [שמות כג, א] והסמ"ג [לאוין סי' י] שהכתוב "לא תשא שמע שוא" מלמד שני דינים, גם איסור לדיין לשמוע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו וגם איסור קבלת לשון הרע. משמע שהאיסור ביסודו אינו שייך לעולם המשפט, אלא זהו איסור כללי על שמיעת דיבור פוגעני כלפי הזולת, ומחמת איסור זה אין לדיין לשמוע בעל דין שלא בנוכחות שכנגדו[5]. בדומה לכך, ספר החינוך [מצוה רלה] הכתוב "בצדק תשפט עמיתך" מלמד על שני ציוויים, גם ציווי לדיינים לנהוג עם שני בעלי הדין באופן שווה וגם ציווי לכל אדם לדון את זולתו לכף זכות, ומסתבר ששני הדינים נובעים מעיקרון אחד: חובה להתנהל בצדק וביושר. בין כותלי בית הדין הצדק והיושר מתבטאים באיסור לתת לאחד מבעלי הדין יחס מועדף המפלה את בעל דינו, ואילו מחוץ לכותלי בית הדין הצדק והיושר מתבטאים בחובה לדון את הזולת לכף זכות[6].

בשיעור עשרים וארבעה ['מבוא למצוות הדיינים'] עמדנו על כך שתופעה זו קיימת כבר בכתובים עצמם. איסור "לא תעשו עול במשפט" מופנה בבירור כלפי הדיינים, עם זאת בפרשת קדושים [יט, לה-לו] איסור זה נאמר גם ביחס לחנווני המודד ושוקל את סחורתו:

לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. [ויקרא יט, לה-לו]

הספרא [קדושים פרשה ג פרק ח הל' ה] לומד מהכתוב "שהמודד נקרא דיין", ונראה שמשמעות הדברים היא שאמנם חנווני השוקל ומודד אינו פוסק דין ואינו קובע הלכה, אך החובה להתנהג ביושר משותפת לו ולדיין כאחת. הליקוי שבהטיית משפט על ידי הדיין קיים גם ברמאות במידות ובמשקולות, ולכן לעניין זה "המודד נקרא דיין" – שניהם מחויבים להתנהל בדרך האמת והיושר, ושניהם מוזהרים באופן שווה שלא לנהוג ברמאות ולסטות מהאמת.

דברים אלו אמורים לגבי מצוות הדיינים שבפרשת משפטים ובפרשת קדושים, אמנם – כפי שראינו בשיעור הנ"ל – יש להבחין בעניין זה בין הפרשיות שבמשפטים וקדושים לבין הפרשיות שבדברים ושופטים: מצוות הדיינים שבפרשת משפטים ובפרשת קדושים הן חלק מהחובה המוטלת על כל יחיד לנהוג בצדק וביושר ולא לפגוע ברעהו[7], ואילו מצוות הדיינים שבפרשת דברים ובפרשת שופטים נובעות מהחובה הציבורית להקמת מערכת משפט מתוקנת שתשפוט את העם משפט צדק.

יש בדברים אלו כדי לבאר מדוע הספרי [פרשת דברים פסקה יז] לומד מהכתוב "לא תכירו פנים במשפט" שבפרשת דברים [א, יז] את איסור מינוי דיין שאינו הגון[8], על אף שלכאורה איסור זה מופנה כלפי הדיינים ומזהיר אותם מפני הטיית המשפט. על פי האמור נראה שדרשת הספרי מבוססת על אופיין של מצוות הדיינים שבספר דברים. הואיל והמצוות שבספר דברים נובעות מחמת החובה הציבורית להקמת מערכת משפט מתוקנת, ברור שכלולה בהן אזהרה על הציבור שלא למנות דיין שאינו הגון, וממילא בהכרח יש לפרש את הכתובים באופן זה.

בשיעור שלושים ושלושה ['לא תכירו פנים במשפט'] העמדנו על כך שעיקרון זה, שהאחריות לקיומו של משפט צדק ולמניעת עשיית עוול במשפט מוטלת על הציבור, עולה מפשט הכתובים בפרשת שופטים. משה רבנו פונה לעם ומצווה אותו על מינוי דיינים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק" [דברים טז, יח], ולאחר מכן הוא עובר להזהיר על הטיית המשפט: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד" [שם, יט]. מלשון הכתוב נראה שהאזהרות מופנות כלפי העם, אליו מופנים דברי משה בפסוק הקודם, אך מצד תוכנן של האזהרות (הטיית הפנים ולקיחת שוחד) יש לייחס אותן לדיינים. האור החיים [שם] והרש"ר הירש [שם] מבארים שאמנם המעשים השליליים המתוארים בכתוב נעשים על ידי הדיינים, אך התורה תולה את הקולר בצווארי הציבור: חובה על הציבור למנות דיינים שלא יסטו מהדין מחמת חסרון ידיעה ושלא יעוותו את הדין מחמת השחיתות המוטבעת בהם, ולכן אם יש קלקול במערכת המשפט – הרי זו אחריותם ואשמתם של הממונים על מינוי הדיינים[9]. על פי דבריהם, אמנם האיסור על הטיית הדין ולקיחת שוחד נאמרה בפרשיות קודמות, אך בספר דברים מחדש משה רבנו את ההיבט הציבורי שבהם, והיבט זה מלמד על האחריות הציבורית על ניהול תקין של מערכת המשפט, כך שכל ליקוי הקיים בה הוא באחריות מנהיגי הציבור הממנים את הדיינים.

הגדרה זו, שאזהרות אלו הן בעלות אופי ציבורי, עשויה לבאר את חידושו של ספר החינוך [מצוה תיד] שאיסור "לא תכירו פנים במשפט" קיים לא רק במינוי דיין שאינו הגון אלא בכל מינוי אדם שאינו הגון לתפקיד ציבורי[10]. כמו כן, הגדרה זו עשויה לבאר את חידושם של האחרונים [פלפולא חריפתא סנהדרין פ"ג סי' יז אות ש; ערוך השולחן סי' ט סעי' א] שאיסור לקיחת שוחד קיים בכל בעל תפקיד ציבורי[11]. עם זאת, אפשר להבין שעל אף שאזהרות אלו הן בעלות אופי ציבורי, הן נאמרו דווקא ביחס למערכת המשפט ולא לגבי מערכות ציבוריות אחרות מפאת חשיבותו של המשפט – "צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך" [דברים טז, כ][12].

יש להוסיף בדברים נופך על פי הנאמר בפרשת דברים[13]:

ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא... [דברים א, טז-יז]

משה רבנו מנמק את מצוות הדיינים: "כי המשפט לא-להים הוא". נימוק זה מלמד שמצוות הדיינים נובעת מקדושת המשפט: "המשפט לא-להים הוא", ומלאכתו של הדיין היא מלאכת שמיים[14]. מטעם זה הדיין מחויב להתנהל בהתאם – לשפוט בצדק ללא משוא פנים וללא מורא[15], ובשל כך יש חומרה מיוחדת בעשיית עוול במשפט ובכל התנהלות משפטית שאינה הוגנת.

הבנה זו מקבלת עומק נוסף לפי תפיסתו של הר"ן בדרשותיו [דרוש יא], שתפקידו של בית הדין אינו השקטת מריבות והשכנת שלום אלא גילוי הצדק הא-לוהי בעולם לשם השראת השכינה בישראל. על פי תפיסה זו, לציבור יש אחריות למנות דיינים שיממשו מגמה זו – השראת השכינה בישראל – ולכן "המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל" [סנהדרין ז:]; הדיינים קרואים 'אלוהים', ואילו דיין שאינו הגון הוא בגדר 'אלוהים אחרים', והוא דומה לאשרה הנוגדת את השראת השכינה[16]. ברור לפי זה מדוע יש חומרה מיוחדת דווקא בהטיית המשפט, הואיל וזו פגיעה בהשראת השכינה בישראל.