בשיעור זה נשלים את עיסוקנו במצוות הדיינים ונעיין בציווי "צדק צדק תרדוף" שבתחילת פרשת שופטים:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. צדק צדק תרדף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך.

[דברים טז, יח-כ]

הגמרא אומרת:

תנו רבנן, 'צדק צדק תרדף' – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל. [סנהדרין לב:][1]

מפשטות הדברים נראה שיש מצווה על בעלי הדינים ללכת אחר 'בית דין יפה', כלומר לבחור לקיים את הדיון בפני בית הדין המובחר והראוי ביותר.

הבנה זו עולה מדברי הרמב"ן בפירושו לתורה:

צדק צדק תרדף – הלך אחר ב"ד יפה. למען תחיה וירשת את הארץ - כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם, לשון רש"י מספרי. וטעם הכפל, לומר הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד, שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים, אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים.

[רמב"ן דברים, שם]

וכן עולה מדברי הרשב"ץ המבאר מדוע מצוה זו אינה נמנית במניין המצוות:

ולרדוף צדקהו אינו נמנה מצוה, כי הוא חלק מחלקי הדינין, והוא להלך אחר בית דין יפה, ואין ראוי למנות חלקי המצוה בפני עצמם, כמו שביאר הרב ז"ל בשרשיו.

[זוהר הרקיע אות טו]

אמנם הרי"פ פערלא תמה על שיטה זו:

אמנם בעיקר הדבר יש לתמוה על הרשב"ץ דסבירא ליה דלהלך אחר בית דין יפה יש בו מצוה דאורייתא אלא שאינה באה במנין בפני עצמה משום שכבר כלולה במצות דינים. אבל הדבר ברור דאין בזה שום מצוה כלל. וכמבואר בסוגיא דסוף פרק זה בורר (ל"א ע"ב) ובפרק הגוזל בתרא (קי"ב ע"ב) ובכל הראשונים ז"ל שם, דלא אמרינן הלך אחר בית דין יפה אלא לענין שאם טען התובע, ולקצת ראשונים דוקא הנתבע שרוצה לילך לבית דין הגדול טענתו טענה ויכול לכוף את בעל דינו לכך, אף על פי שיש להם בית דין בעיר מושבם... ומבואר דרשות גמור הוא וליכא שום מצוה בהכי. וטעמא נראה משום דאין זו אלא עשה שלילית, דבלאו קרא היה ראוי לומר דאין טענתו טענה, דכיון דמצוה להושיב בית דין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ע"כ חייב לדון עם בעל דינו בבית דין שבעירו ולא מצי למידחייה לומר לבית דין הגדול קאזילנא, וקא משמע לן קרא דטענתו טענה וזוכה בדין בטענה זו, וממילא מיחייבי בית דין לכופו לשכנגדו לילך לבית דין הגדול. [ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע כא]

לשיטתו זו אינה מצווה אלא קביעה שכל אחד מבעלי הדינים יכול לטעון שברצונו ללכת לבית הדין הגדול.

דברי הרי"פ פערלא מבוססים על סוגיית הגמרא בסוף פרק שלישי:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר לפניו רבי אלעזר: רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה, אלא כופין אותו ודן בעירו... אמר אמימר: הילכתא כופין אותו וילך למקום הוועד. אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר כופין אותו ודן בעירו! הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, אבל מלוה עבד לוה לאיש מלוה.

[סנהדרין לא:]

הגמרא דנה אם אחד מבעלי הדין יכול לכפות את חברו ללכת לדון במקום הוועד, ומדבריה עולה שאין חובה עליהם ללכת לבית הדין הגדול. מכאן ש"הלך אחר בית דין יפה" אינו מצווה אלא זכות השמורה לבעלי הדין.

עם זאת, הבנתו של הרי"פ פערלא, שהאפשרות לכפות את בעל הדין ללכת לבית הוועד מבוססת על הכתוב "צדק צדק תרדוף" שנויה במחלוקת הראשונים. מדברי 'חידושי הר"ן' עולה כדברי הרי"פ פערלא:

וקיימא לן נמי דשנים שנתעצמו בדין שזה אומר נדון כאן וזה אומר נלך לבית הוועד כופין אותו והולך לבית הוועד, ודוקא דמלוה אומר נלך לבית הוועד אבל הלוה לא משום דעבד לוה לאיש מלוה ולא דוקא בית הוועד דהוא הדין לכל ב"ד גדולים מהב"ד שדנו אותם יכול המלוה לומר נלך לבית הוועד... או לב"ד היותר בקיאין, וכדתניא לקמן צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר ר"א ללוד אחר ריב"ז לברור חיל אחר רבי מתיא בן חרש לרומי אחר רבי יהודה לנציבין, והני בחוצה לארץ קיימי, אלמא לאו דוקא לבית הוועד.

['חידושי הר"ן' כג. ד"ה ולענין פסק]

'חידושי הר"ן' מוכיח מדרשת "צדק צדק תרדוף – הלך אחר בית דין יפה" שהכוח לכפות על מקום הדיון אינה מוגבלת לבית הוועד בלבד (=בית הדין הגדול) אלא לכל מקום בו יש בית דין מובחר יותר. מכאן שלשיטתו דין זה מבוסס על הדרשה הנלמדת מ"צדק צדק תרדוף".

בהתאם לכך, 'חידושי הר"ן' לומד שלמסקנת הסוגיה כעיקרון יש יכולת כפייה על 'בית דין יפה', אלא שלווה אינו יכול לכפות משום ש"עבד לווה לאיש מלווה":

ומסתברא דבשאר תובע ונתבע כגון גוזל ונגזל חובל ונחבל מזיק וניזק אם האחד טוען ללכת לבית הוועד אפילו גוזל ומזיק וחובל שומעין לדבריו דודאי מאן דקא בעי ב"ד מומחין דינא קא בעי, דהא דקא מעכבינן ללוה אי אמר לעלות לבית הוועד היינו טעמא משום דעבד לוה לאיש מלוה הא לאו הכי טענתיה טענתא. [שם]

לשיטתו, בתביעות שאינן הלוואות, לכל אחד מבעלי הדין יש יכולת לכפות על שכנגדו לדון בפני 'בית דין יפה'.

'חידושי הר"ן' מביא שיטה חולקת:

ואיכא דדייקי איפכא ואמרי דדוקא מלוה יכול להעלות הלוה לב"ד הגדול משום עבד לוה לאיש מלוה אבל שאר התובעין כגון מזיק ונזוק חובל ונחבל גוזל ונגזל אין אחד מהן יכול להעלות חבירו לבית הוועד. ולא מחוור. [שם]

לפי שיטה זו, כעיקרון אין כוח לבעל דין אחד לכפות את בעל הדין השני על מקום הדיון, וכוח הכפייה נתון רק למלווה משום ש"עבד לווה לאיש מלווה".

'חידושי הר"ן' כותב ששיטה זו אינה מחוורת, אך היא משתמעת מדברי רש"י:

אלא דקאמר מלוה נלך לבית הוועד – דעבד לוה לאיש מלוה. [רש"י כג. ד"ה אלא דקאמר]

לפי שיטה זו, בהכרח האפשרות לכפות לדון בפני בית הוועד אינה מבוססת על דרשת "צדק צדק תרדוף – הלך אחר בית דין יפה". מה, אם כן, לשיטתה נלמד מדרשה זו? תשובה לכך עולה מדברי רבנו תם בביאור דברי הגמרא בבבא קמא [קיב:] שבעל דין יכול לומר "אנא לבית דין הגדול אזילנא":

והיה נראה לומר דדוקא נתבע יכול לפטור עצמו בכך אבל לא תוב, דאל"כ כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה או בא עמי לב"ד הגדול. אבל נראה לר"ת דכ"ש תובע, דהשתא נתבע שנראה עושה ערמה כדי לפטור עצמו ממה שזה תובעו מצי למימר הכי, כ"ש תובע שמתחילה תובע כך ואין נראה כמערים. ועוד, דאפילו לוה דעבד לוה לאיש מלוה מצי למימר לב"ד הגדול קאזלינא כ"ש מלוה. ואף על גב דאמר בפרק זה בורר: אמר אמימר הלכתא כופין אותו והולך עמו למקום הועד ומסיק דהני מילי מלוה אבל לוה עבד לאיש מלוה ולא מ"ל נלך למקום הועד, בית הועד לאו היינו ב"ד הגדול, דבית הועד היינו מקום ב"ד קבוע אבל יש ב"ד הגדול ממנו בחכמה. והילכתא אפילו לוה מצי למימר לב"ד הגדול קאזלינא, אבל לבית הועד לא מצי אמר אלא כופין אותו ודן בעירו. [תוס' ב"ק קיב: ד"ה מצי טעין]

לדברי רבנו תם יש לחלק בין בית הוועד לבית הדין הגדול: לבית הוועד (="מקום בית קבוע אבל יש בית דין הגדול ממנו בחכמה") יכול רק מלווה לכפות לדון בפניו, אך לבית הדין הגדול כל אחד מבעלי הדין יכולים לדון.

הב"ח מבאר את טעם חילוקו של רבנו תם:

בית דין הגדול דדאורייתא הוא מצדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי דאלמא דאפילו רומי דחוצה לארץ הוא נקרא בית דין הגדול כשאין למעלה ממנו הילכך שומעין לנתבע כמו לתובע ולתובע שומעין אפילו אם הנתבע כופר הכל. [ב"ח סי' יד ד"ה ומ"ש ואם מסתלקים]

כוח הכפייה לדון בפני בית הוועד נתון בידי המלווה בלבד, מדין "עבד לווה לאיש מלווה". לעומת זאת, כוח הכפייה לדון בפני בית הדין הגדול מבוסס על הכתוב "צדק צדק תרדוף", ולכן הוא מסור באופן שווה בידי שני בעלי הדין.

מן הדברים עולה שגם רבנו תם נוקט שדרשת "הלך אחר בית דין יפה" אינה מלמדת על חובה אלא על כוח כפייה (כדברי הרי"פ פערלא). עם זאת, מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה:

שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית דין הגדול שמא יטעו אלו הדיינין ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו, ואם אמר כתבו ותנו לי מאי זה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנין לו ואחר כך מוציאין ממנו, ואם הוצרך לשאול דבר מבית דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירם כפי מה שיבא בכתב בית דין הגדול.

במה דברים אמורים בשאר הדינין שזה טוען וזה טוען או כשאמר המלוה נדון כאן והלוה אומר נלך לבית דין הגדול, אבל אם אמר המלוה נלך לבית דין הגדול כופין את הלוה ועולה עמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה, וכן אם טען זה שהזיקו או גזלו ורצה הטוען לעלות כופין בית דין שבעירו את הנטען לעלות עמו וכן כל כיוצא בזה. [הל' סנהדרין פ"ו הל' ו-ז]

מדברי הרמב"ם עולה שכוח הכפייה לבחירת בית הדין מסורה למלווה בלבד, מדין "עבד לווה לאיש מלווה" (כרש"י ולא כ'חידושי הר"ן')[2], אולם הרמב"ם אינו מחלק בין בית הוועד לבית הדין הגדול (בניגוד לרבנו תם). על פי זה יש לעיין כיצד מבאר הרמב"ם את דרשת "הלך אחר בית דין יפה", והדברים צריכים תלמוד[3].

לסיום נציין לדברי הבכור שור בעניין זה:

גמרא ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר בי"ד יפה כו'. אין להקשות א"כ מ"ט אמרינן לעיל בגמ' דף ט"ז ע"ב שצריכין להושיב שופטים בכל עיר ועיר מ"ט יושיבו לבטלה היכא דידעינן שהשופטים שבעיר זו אינם חשובים כמו בעיר האחרת הסמוכה לה ומצוה לילך לעיר האחרת לבי"ד יפה א"כ ראוי שלא יושיבו בעיר שאין בו מומחים כאלו שם בי"ד לבטלה ומי שירצה לתבוע חבירו ילך לבי"ד יפה ויכופו את הנתבע לבא לפניהם. י"ל דודאי אין מצוה הלך אחר בי"ד יפה כ"א בדבר גדול וסך רב שראוי שיטריחו לבי"ד יפה אבל בדברים קטנים אטו יוציאו מנה על מנה כמ"ש לעיל דף ל"א ע"ב. עי"ל דהאי מצוה הלך אחר בי"ד יפה לאו אבעלי דינים קאי אלא אדיינים דהיינו שהדיינים שבעירם ישאלו לבי"ד יפה שבעולם היכא דמספקא להו והם יפסקו כאן כמו שיושב להם מהבי"ד יפה כמ"ש הפוסקים הובא דבריהם בשו"ע חו"מ סי' י"ג ס"ו שהבי"ד שבעירם שואלין מהבי"ד הגדול ואין הגמר כ"א אחר שיפסקו בי"ד שבעירם דבעינן שיהא בעלי דינים עומדים לפני הדיינים ולהכי בעינן בי"ד בכל עיר ועיר. [בכור שור סנהדרין לב:]