"לא תגורו" – איסור לגור או לאגור?

בפרשת דברים נאמר:

ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. [דברים א, טז-יז]

בכתובים אלו מצווה משה רבנו את הדיינים את לשפוט משפט צדק ולא להכיר פנים במשפט. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, ציוויים אלו מופיעים בשינוי לשון במקומות נוספים, אמנם כאן נזכר ציווי נוסף: "לא תגורו מפני איש".

לכאורה ציווי זה אינו מחדש איסור בפני עצמו, אלא הוא חלק מאיסור הטיית המשפט: אין לדיין להטות את הדין מחמת יראתו מבעל הדין.

הבנה זו עולה מדברי הרמב"ן:

וטעם 'כי המשפט לאלהים הוא' – כטעם 'כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר משפט'. לומר כי לאלהים לעשות משפט בין יצוריו, כי על כן בראם להיות ביניהם יושר וצדק, ולהציל גזול מיד עושקו ונתן אתכם במקומו, ואם תגורו ותעשו חמס הנה חטאתם לה' כי מעלתם בשליחותו. [רמב"ן, שם]

אולם הגמרא לומדת מכתוב זה על איסור הימנעות מפסיקת דין:

רבי יהודה בן לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם או משתשמע דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו. משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה יכול לומר להן איני נזקק לכם, שנאמר 'לא תגורו מפני איש'. [סנהדרין ו:]

מדברים אלו אפשר היה עדיין להבין שהאיסור הוא לירא מפני בעל הדין, אלא שהגמרא מחדשת שהאיסור אינו רק בהטיית הדין מחמת פחד אלא גם בהימנעות מלדון מחמת פחד. עם זאת, מהמשך סוגיית הגמרא משתמעת הבנה שונה:

רבי יהושע בן קרחה אומר: מניין לתלמיד שיושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, מניין שלא ישתוק? שנאמר 'לא תגורו מפני איש'. רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש. [שם]

רבי יהושע בן קרחה מלמד שגם תלמיד מוזהר באיסור זה, ורבי חנין מפרש את הכתוב לשיטתו: "לא תכניס דבריך מפני איש".

הגמרא מבארת את דבריו:

מאי משמע דהאי 'לא תגורו' לישנא דכנושי הוא? אמר רב נחמן: אמר קרא 'ויין לא תשתה ולא תאגר'. רב אחא בר יעקב אמר מהכא: 'תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה'. רב אחא בריה דרב איקא אמר מהכא: 'אגר בקיץ בן משכיל'. [סנהדרין ז.]

מדברי הגמרא עולה הבנה שונה בפירוש הכתוב: "לא תגורו" פירושו 'לא תאגרו', אל תימנעו מלומר את דבריכם. לכאורה לפי זה "לא תגורו" אינו איסור על מגור ופחד אלא על אגירה והימנעות מלומר את הדין[1].

הגדרה זו מבארת מדוע האיסור אינו מוגבל דווקא לדיין אלא גם תלמיד היודע את הדין מוזהר בו (כדברי רבי יהושע בן קרחה), הואיל וזו אזהרה כללית: "לא תכניס דבריך מפני איש" – כל היודע את פסק הדין חייב לאומרו, ואין לו להימנע מלאומרו "מפני איש". כמו כן, הגדרה זו מבארת מדוע דין זה קיים רק משעה שהדיין "יודע להיכן הדין נוטה" (כדברי רבי יהודה בן לקיש), הואיל וכל האיסור הוא באגירת פסק הדין וההימנעות מאמירתו, אך אין איסור מלהישמט מלכתחילה מלדון[2].

הבנה זו עולה מדברי היראים:

'לא תגורו מפני איש'. ציווה הקב"ה לדיינים שלא יכניסו דבריהם מפני איש, וכן ציווה לכל יודעי המשפט ותלוי בידם לתקן, דכתיב בפרשת אלה הדברים: 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמר' וגו', וכתיב 'לא תגורו מפני איש'. ותניא בסנהדרין פרק א: משתשמע הדין ואתה יודע היכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר 'לא תגורו מפני איש'. רבי יהושע בן קרחה אומר: מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר, מנין שלא ישתוק: תלמוד לומר 'לא תגורו מפני איש', ואמר רבי חנן: אל תכניס דבריך מפני איש. ו'לא תגורו' לישנא דכנושי הוא, פירוש מלשון 'אגרה בקציר מאכלה'.

[יראים סי' שנח][3]

מנגד, הרמב"ם כותב בספר המצוות:

והמצוה הרע"ו היא שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק גוזם דובר עתק ולא יחתוך עליו הדין והאמת, אבל חייב הוא לחתוך את הדין ולא ישים לב למה שיקרה עליו מן ההיזק מאותו האיש. אמר יתעלה 'לא תגורו מפני איש'. ולשון ספרי: 'לא תגורו מפני איש' – שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני שמא יהרגני או את בני, שמא ידליק את גדישי או שמא יקצץ את נטיעותי, תלמוד לומר 'לא תגורו מפני איש'. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רעו]

מפורש בדבריו שהדרשה המלמדת על איסור הימנעות מלדון נשענת על פשט הכתוב שהאיסור הוא לגור ולפחד מבעל הדין. בשל כך, לאחר שהרמב"ם מגדיר שהאיסור הוא להימנע מלחתוך את הדין מחמת פחד, הוא מביא את דרשת הספרי [דברים פסקה יז] בה מפורש שהאיסור הוא היראה מבעל הדין, ומכאן שלשיטתו דברי הגמרא ודרשת הספרי עולים למקום אחד: איסור הימנעות מלדון מחמת פחד מבעל הדין.

בדומה לכך כותב הרמב"ם גם בהלכות סנהדרין:

שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע את דבריהם או משתשמע את דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין, אבל משתשמע את דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם, שנאמר 'לא תגורו מפני איש', שלא תאמר איש פלוני רשע הוא שמא יהרוג את בני שמא ידליק את גדישי שמא יקצץ נטיעותי. ואם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם. [הל' סנהדרין פכ"ב ה"א]

בדבריו אלו של הרמב"ם יש חידוש נוסף. הרמב"ם מחדש שעל אף דברי הגמרא שלפני שהדיין יודע להיכן הדין נוטה הוא יכול להסתלק ולהימנע מלדון, "אם היה ממונה לרבים חייב להזקק להם". על פי ההבנה דלעיל, שהאיסור הוא באגירת פסק הדין וההימנעות מלאומרו, דין זה קשה להבנה: האיסור הוא דווקא כאשר האדם יודע את הדין ואינו אומרו, ואם כן מדוע לגבי דיין הממונה לרבים הדין שונה[4]? נראה ללמוד מכך שלפי הרמב"ם ההגדרה היא שונה. האזהרה אמורה דווקא לדיין, ולכן ככלל היא מחייבת את האדם לדון רק משעה בה הוא יודע להיכן הדין נוטה, שכן רק משעה זו הוא מוגדר כדיין[5]. עם זאת, כאשר האדם הוא ממונה לרבים, הרי הוא נחשב לדיין גם קודם לכן, ולכן איסור "לא תגורו" מחייב אותו להיזקק לבעלי הדין הבאים לפניו ואסור לו להישמט מלדון מחמת פחדו[6].

על פי שיטת הרמב"ם יש להבין את דברי יהושע בן קרחה: הואיל והאזהרה היא לדיין שלא יפחד מבעל הדין, מדוע יש איסור על תלמיד היודע את הדין לשתוק? נראה לדייק את התשובה לכך מגוף דברי הרמב"ם:

וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר, אם שתק הרי זה עובר משום 'לא תגורו מפני איש', ועל זה נאמר 'מדבר שקר תרחק'. [שם, ה"ב]

מדברי הרמב"ם משתמע שזהו דין נוסף הנלמד מן הכתוב: בנוסף לאיסור על דיין לפחד מבעל הדין, הכתוב מלמד על איסור נוסף – איסור על תלמיד להימנע מלומר את דעתו. נראה שלשיטתו האיסור הבסיסי נאמר על דיין, אך מכך שהכתוב נקט לשון "לא תגורו" ולא 'לא תיראו' למדו חז"ל שהכתוב מלמד על איסור נוסף המבוסס על עיקרון שונה: "מדבר שקר תרחק" – לתלמיד יש אחריות להעמיד את רבו על טעותו כדי שלא יפסק דין לא נכון[7].

שיטה שונה עולה מדברי הרמ"ה:

רבי יהושע בן קרחה אומר מנין לתלמיד שיושב בפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר – רבותא קא משמע לן... אל תעלה על דעתך שאין זה מוטל אלא על הדיינין כתנא קמא דמוקי ליה להאי קרא דלא תגורו בדיינא גופיה, אלא אפילו תלמיד היושב בפני רבו דאיכא תלת לפיטורא חד דלא רמיא עליה, ותו דסלקא דעתך אמינא לשתוק משום יקרא דרביה, אי נמי כדי שלא יהיה עשיר רודפו קא משמע לן 'לא תגורו' לכולי עלמא קא מזהר רחמנא, ואפילו תלמיד היושב לפני רבו אל יכניס דבריו מפני איש לא מפני כבודו של רבו ולא מפני פחדו של עשיר. [יד רמה שם, ד"ה רבי יהושע]

מדבריו נראה שיש מחלוקת בין רבי יהודה בן לקיש לרבי יהושע בן קרחה בעניין זה: לדעת רבי יהושע בן קרחה האיסור הוא דווקא לדיין, ואילו לדעת רבי יהושע בן קרחה האיסור הוא לכל אדם.

הדרישה מבאר על פי הבנה זו את דברי הטור:

ותלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייב, צריך ללמד עליו זכות. ואם שותק עובר משום 'מדבר שקר תרחק'. [טור סי' יב]

הטור אינו כותב שהתלמיד עובר משום "לא תגורו" אלא רק משום "מדבר שקר תרחק".

הדרישה כותב בביאור טעמו:

ונראה דטעמיה דרבינו דלא כתב אלא פסוק של 'מדבר שקר תרחק' ולא פסוק ד'לא תגורו', משום דההוא קרא לשניים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה כו' צריכין ליה ומפרשים 'לא תגורו' בלשון מורא, ומלשון הגמרא משמע דאי דרשינן ליה בלשון מורא תו לא דרשינן בלשון אסיפה. [דרישה שם, ס"ק יב]

לדבריו יש שתי דעות הנחלקות אם האיסור הוא על מורא או על הכנסת הדברים וההימנעות מאמירתם, ולהלכה האיסור הוא הפחד (כדעת רבי יהודה בן לקיש), ולכן תלמיד מחויב לומר את דעתו רק מחמת הציווי "מדבר שדקר תרחק".

הימנעות מלדון מחשש לפגיעה

הראשונים נחלקו בביאור דברי הגמרא [ו:] "שניים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה... רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם, שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו".

רש"י מפרש:

הכי גרסינן: שמא יתחייב חזק ונמצא רודפו – רודף את הדיין להפך את הדין.

[רש"י שם, ד"ה הכי גרסינן]

לדבריו הישמטות הדיין היא מחשש להטיית הדין על ידי בעל הדין החזק שנמצא חייב[8].

לעומתו תוספות כותבים:

ונמצא חזק רודפו – פירוש לדיין, כדמוכח בתר הכי. [תוס' שם, ד"ה ונמצא]

לדבריהם החשש הוא לפגיעה בדיין[9].

הב"ח טוען שביסוד מחלוקת רש"י ותוספות עומדות שתי ההבנות דלעיל:

מימרא דריש לקיש פרק קמא דסנהדרין והכי גרסינן שמא נתחייב חזק ונמצא חזק רודפו ופירש רש"י קשה בעל מריבה ומטריח דיינים. רודפו רודף את הדיין להפך את הדין עכ"ל כלומר ואיכא זילותא לדיין... אבל בתוספות כתבו ונמצא חזק רודפו פירוש לדיין כדמוכח בתר הכי והא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו עכ"ל. ונראה דמה שכתבו כדמוכח בתר הכי דרצונם לומר מדלא הביא תלמודא אהך דריש לקיש אלא פסוק לא תגורו מפני איש ובתר הכי גבי תלמיד שראה זכות לעני וחובה לעשיר מייתי עליה קרא דלא תגורו ודאמר רב חנן עלה לא תכניס דבריך מפני איש מוכח מילתא דריש לקיש הכי קאמר ונמצא חזק רודפו לדיין להרגו או להזיקו שעל זה נופל לא תגורו כמשמעו לא תירא מפניו שמא יזיקך ופירוש קשה אדם רע ורשע אבל אצל עני ועשיר דצדיקים נינהו ואינו ירא מפניהם אלא דישתוק ולא ילמוד זכות לעני לפי שחושש פן יתמעט כבוד רבו שיהא נעלם ממנו זכות של עני וחובה של עשיר וצריך לפרש לא תגורו לא תכניס דבריך מפני כבוד רבך וכמו שכתבו התוספות להדיא בד"ה לא תכניס עיין שם. אבל לפירוש רש"י דלריש לקיש נמי אין חשש אלא לזילותא דדיין שיבא להפך הדין ופירוש לא תגורו הוא נמי כדרב חנן לא תכניס דבריך ודאי קשה טובא דהוה ליה לתלמודא לאתויי הך דרב חנן אהך דריש לקיש. [ב"ח סי' יב ד"ה דיין]

לדעת רש"י האיסור הוא אגירת פסק הדין וההימנעות מאמירתו, ואילו לדעת תוספות האיסור הוא הפחד והמורא.

הב"ח טוען שרש"י ותוספות חלוקים להלכה אם הדיין יכול להישמט מלדון כאשר הוא מפחד שאחד מבעלי הדין יפגע בו. לדעת רש"י במציאות זו אין איסור להימנע מלדון:

ומשמע דלפירוש רש"י דלא מיירי באדם רשע פשיטא דבבעל דין רשע יכול להסתלק אף לאחר שיודע היאך הדין נוטה, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש וספק סכנה או היזק ממון, והך דספרי לית הלכתא כדבר אחר אלא כלשון ראשון דדרש בסתם שאם באים שנים לדין לפניך עד שלא תשמע וכו'. [שם]

לעומת זאת, לדעת תוספות גם במציאות זו חובה על הדיין לדון, וכן מפורש בדברי הרמב"ם [הל' סנהדרין, שם] דלעיל המביא להלכה את דרשת הספרי [דברים פסקה יז] שאסור לדיין לפחד "שמא יהרוג את בני, או שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצץ את נטיעותי"[10].

האחרונים נחלקים לדעת תוספות והרמב"ם, באיזה מצב אסור לדיין להסתלק מלדון בעקבות פחדו. השבות יעקב כותב שהדברים אמורים רק כאשר זה חשש בלבד, אך לא כאשר מדובר בפיקוח נפש ממשי:

ואפילו סבירא להו להספרי והרמב"ם ושאר פוסקים דלא יסתלק מן הדין, אף שמוחזק לרשע מכל מקום לא נחשדו ישראל להזיק להמית נפש בשביל שמחייבו בדין, אבל במוחזק למועד בכך ודאי שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. אבל בשביל היזק ממון אין לו לדיין להסתלק מן הדין ולהעביר על מצות לא תעשה ד'לא תגורו'. [שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קמג][11]

רבי אהרן וולקין בשו"ת זקן אהרן חולק על דבריו:

ולענ"ד שגם בפיקוח נפש לא ברירא שיכול להסתלק מפני הפחד, כמבואר בספרי פרשת דברים דהכי איתא התם: שמא תאמר מתירא אני שמא יהרוג את בני וכו' על זה נאמר 'לא תגורו', הרי להדיא דגם יהרג ואל ימנע עצמו מן הדין. אלא דלכאורה קשה על הספרי, והלא קיימא לן בכל עבירות דיעבר ואל יהרג חוץ מג' עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולמה אמר בספרי דגם יהרג ולא ימנע עצמו מן הדין... ולכן נראה לי דזה במ"ש בחבורי חשן אהרן סי' י"ב, דלאו זה ד'לא תגורו' שאני מכל לאוין שבתורה, כיון דעיקר האיסור הוא שלא להתירא מפני איש, הרי כאילו פירשה תורה בהדיא דגם מפני איש כזה שמאיים בהריגה אין להתירא ממנו. ולפי זה יש לתמוה על השבות יעקב הנ"ל שכתב דבמקום פקוח נפש רשאי להסתלק אפילו כשיודע היכן הדין נוטה, והא לפמ"ש מן הספרי אין להסתלק אפילו מחשש סכנה נמי. [שו"ת זקן אהרן ח"ב סי' קכו]

לדעתו, הואיל ויש איסור בעצם הפחד, גם במקום בו הדיין יכול לחשוש באופן ממשי לחייו – התורה מורה לו שלא לחשוש לכך אלא לבטוח בה'[12].

הרב יהודה גרשוני מבאר בדרך שונה מדוע האיסור קיים גם במקום פיקוח נפש:

ולכאורה שמא ידליק את גדישי, שמא יהרוג את בני, זוהי סכנת נפשות, ולמה לא נדחה עשות משפט מפני סכנה, הרי הם לא מג' עבירות שיהרג ואל יעבור... אבל התשובה היא פשוטה, כי בלי משפט אין עם, והכל הוא לקיום האומה, וכמו שבמלחמה יש מצוה על כל אחד לקיום האומה, כן גם משפט, שבזה תלוי קיום האומה, אפילו על סכנה כל אחד מחויב מטעם חובת ציבור של קיום האומה. [קול צופיך עמ' רב]

לדבריו חובת הדיין לדון היא חובה ציבורית, וממילא כשאר ענייני הציבור – פיקוח נפש של היחיד אינו עומד בפניה. הואיל והציבור אינו יכול להתקיים לא מערכת משפט מתפקדת, הדיין מחויב למסור את נפשו על כך, ואסור לו להימנע מלדון גם במקום פיקוח נפש.

בשולי הדברים נציין לדיונו של הב"ח לגבי "לא תגורו" לגבי הוכחת עבריינים על מעשיהם:

כתב מהר"י וייל בסימן קנ"ז, דנוהגים עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה משום שיש סכנה בדבר שלא ימסרנו למלכות. ואיכא לתמוה, דבספרי מפורש דאפילו איכא חשש הריגה והפסד כל ממונא חייב להזדקק להם... ואפשר דמהר"י ווייל מחלק, דהך דספרי אינו אלא בדין שבין אדם לחבירו, התם הוא דחייב לשפוט בצדק, ואפילו איכא חששא דספק נפשות ואהא קאי 'לא תגורו' אבל בעוברי עבירה שבין אדם למקום דחייבים אנחנו להוכיחם ממצות 'הוכח תוכיח', יש להקל כיון דאיכא סכנה דגלוי לפנינו שלא יהיו מקבלים אלא אדרבה היו עומדים על גופינו ומאודינו... ומשמע דאפילו ממונה לרבים כמו מהר"י וייל, דהיה ודאי ממונה לרבים, ואפילו הכי אין למחות בעבירות שבין אדם למקום. אי נמי אין חילוק בין אדם לחבירו לבין אדם למקום אלא בין דורות הראשונים לבני הגלות, דקרא ד'לא תגורו' אינו מדבר אלא בדאיכא חשש סכנה מבר ישראל גופיה אפילו הוא רשע, אבל כשיש חשש סכנה ממלכות על ידי מסירות דברי היזקא כתוא מכמר, כבר למדנו 'וחי בהם' – ולא שימות בהם. [ב"ח סי' יב ד"ה דיין שבאו]