בשיעורים הקודמים עסקנו במצוות הדיינים שבספר שמות ובספר ויקרא. כעת נעבור לעסוק במצוות הדיינים שבספר דברים. את עיוננו נתחיל באזהרת "לא תכירו פנים במשפט".

אזהרה לדיינים או לממנה הדיינים?

בפרשת דברים נאמר:

ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם. ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. [דברים א, טו-יז]

מפורש בכתוב שהאזהרות שבו מופנות כלפי השופטים: "ואצוה את שפטיכם בעת ההיא". על פי זה נראה שגם הציווי "לא תכירו פנים במשפט" מופנה כלפי השופטים והוא מזהיר שלא להטות את הדין לטובת אחד מבעלי הדין. ואם כן, ציווי זה אחד עם המשך הכתוב: "לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון", והוא זהה לאזהרה שבפרשת שופטים [דברים טז, יט]: "לא תטה משפט לא תכיר פנים".

אמנם הספרי מפרש את אזהרה זו באופן אחר:

'לא תכירו פנים במשפט' – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר: איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הליניסטון אושיבנו דיין; נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין. [ספרא פרשת דברים פסקה יז]

לדברי הספרי כתוב זה מלמד על איסור מינוי דיין שאינו הגון, ועל פיו הוא אינו מופנה כלפי הדיין עצמו אלא כלפי "הממונה להושיב דיינים"[1].

רש"י [שם] מביא דרשה זו, ועל פיה מונה הרמב"ם במניין הלאוין כתוב זה כמלמדת על איסור מינוי דיין שאינו הגון:

והמצוה הרפ"ד היא שהזהיר בית דין הגדול או ראש גלויות שלא למנות דיין אדם שאינו חכם בחכמת התורה בעבור מעלות אחרות שיהיו לו וימנה אותו בעבורם. הנה הוא מוזהר מזה. אבל לא יביט במינויי התורה זולת לחריצות האיש בחכמת התורה והיותו יודע צווייה ואזהרותיה והנהגתו וחזקתו במעשים הנאותים לזה. והאזהרה ממנות ממונה בעבור מעלות אחרות הוא אמרו יתעלה 'לא תכירו פנים במשפט'. ולשון ספרי: 'לא תכירו פנים במשפט' – זה הממונה להושיב דיינין. רוצה לומר שזאת האזהרה אמנם היא לאיש שימנה דיינין על ישראל שהוזהר שלא למנותם בעבור מה שהקדמנו זכרו. ואמרו: שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני בעל ממון אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע. לכך נאמר 'לא תכירו פנים במשפט'. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רפד]

וכן כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

כל סנהדרין או מלך או ראש גולה שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תכירו פנים במשפט'. מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממונה להושיב דיינין. אמרו חכמים: שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, לכך נאמר 'לא תכירו פנים במשפט'. [הל' סנהדרין פ"ג ה"ח]

אמנם בגמרא בסנהדרין מובאת על כתוב זה דרשה שונה:

'לא תכירו פנים במשפט' – רבי יהודה אומר: לא תכירהו. רבי אלעזר אומר: לא תנכרהו.

[סנהדרין ז:]

מדברי הגמרא עולה שהכתוב מתפרש כפשוטו, כמזהיר את הדיינים שלא יטו את הדין לבעל דין שהוא אוהב או שונא להם.

ואכן, על אף שבסוגיה זו עוסקת הגמרא בחומרת מינוי דיין שאינו הגון, היא אינה אומרת שיש בכך איסור משום "לא תכירו פנים במשפט" אלא מביאה דרשות שונות מהן עולה חומרת העניין:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר 'שפטים ושטרים תתן לך' וסמיך ליה 'לא תטע לך אשרה כל עץ.' אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר 'אצל מזבח ה' אלהיך'. כתיב 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב', אלהי כסף ואלהי זהב הוא דלא עבדי הא דעץ שרי? אמר רב אשי: אלוה הבא בשביל כסף, ואלוה הבא בשביל זהב. [שם]

לכאורה נראה מכך שהבבלי חולק על הספרי, ולהבנתו אין בכתוב זה אזהרה על מינוי דיינים שאינם ראויים, ואם כן צריך עיון על הרמב"ם מדוע פסק כספרי ולא כבבלי[2].

"משפט צדק – זה מינוי הדיינים"

מקור נוסף לציווי על החובה למנות דיינים ראויים עולה מהכתוב בפרשת שופטים:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. [דברים טז, יח]

הספרי דורש מהכתוב את חובה זו:

'משפט צדק' – והלא כבר נאמר 'לא תטה משפט', מה תלמוד לומר 'משפט צדק'? זה מינוי הדיינים. [ספרי פרשת שופטים פסקה קמד]

וכן מפרש רש"י:

'ושפטו את העם' וגו' – מנה דיינין מומחים וצדיקים לשפוט צדק. [רש"י, שם]

על פי זה יש לעיין בביאור הכתוב שאחריו:

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. [דברים שם, יט]

לכאורה האזהרות שבכתוב מופנות כלפי השופטים, והן מצוות אותן לשפוט בצדק – לא להטות משפט, לא להכיר פנים ולא לקחת שוחד. אמנם, לפי זה מתאים היה שהאזהרות ייאמרו בלשון רבים, 'לא תטו משפט, לא תכירו פנים' וכדו', ומכך שהן נאמרות בלשון יחיד משתמע שהן המשך של הציווי שבפסוק הקודם שנאמר לציבור: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך ושפטו את העם משפט צדק".

חלק מהמפרשים, כנראה בשל קושי זה, מציעים שגם את האזהרות שלפנינו כמתייחסות לממנה הדיינים:

'לא תטה משפט' – אזהרה לדיין, או אזהרה לכל אחד ואחד מישראל שלא ימנו דיין אלא אם כן הוא בקי והגון, לפי שהוא סיבה להטות המשפט. [רבנו בחיי, שם]

'לא תטה משפט' – על מינוי הדיינים הכתוב מדבר, שלא תאמר איש פלוני עשיר או קרובי אתנהו דיין. וכן 'לא תכיר פנים', שלא תאמר עני הוא ואמנהו דיין, וכן אף הדיין שלא יאמר זה עני וזה עשיר אטה את הדין עליו כדי שיתפרנס או שלא יפסיד, וכן לא יאמר זה עשיר ובן גדולים לא אביישנו, לכך נאמר 'לא תכיר'. [רבנו מיוחס, שם][3]

'לא תטה משפט לא תכיר פנים' – למה נאמר והלא כבר נאמר 'לא תטה משפט לא תכירו פנים'? אלא זה מינוי הדיינים: 'ולא תטה' – שלא תאמר איש פלוני עשיר איש פלוני עני, 'ולא תכיר פנים' – שלא תאמר איש פלוני נאה איש פלוני קרובי. [אדרת אליהו, שם][4]

אמנם לפי פירוש זה, קשה להבין את האזהרה "לא תקח שוחד". אזהרה זו מופנית בהכרח כלפי הדיינים[5], ואם כן מסתבר שכל האזהרות שבכתוב מתייחסות אליהם, ואכן כן מפרש רש"י:

'לא תטה משפט' – כמשמעו. 'ולא תכיר פנים' – אף בשעת הטענות. אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה, אחד עומד ואחד יושב. לפי שכשרואה שהדיין מכבד את חבירו מסתתמין טענותיו. [רש"י, שם]

בשל כך נראה לבאר את לשון הכתוב על פי דרכם של האור החיים והרש"ר הירש:

'לא תטה משפט' וגו' – לא ייחד האזהרה לשופטים וציווה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט הם העוברים על כל האמור. [אור החיים, שם]

על פי הפירוש הזה, הפסוקים שלנו אינם דנים בחובות השופטים אלא בחובות הרשות הציבורית הממנה את השופטים: חובה על ראשי הציבור למנות שופטים שישפטו משפט צדק ולא יטו משפט, ובשעת המינוי יתנו דעתם ליושר האופי, ונוסף על כך רק לידיעה ולהבנה הדרושה לעשיית משפט. שום תכונה אחרת – אישית, חברתית או מדעית – לא תוכל למלא את חסרונה של אותה הבנה וידיעה. פירוש מסתבר במיוחד מן הפסוק שלנו, שהרי מדובר כאן בחובת הכלל הלאומי למנות שופטים בכל הארץ. בהתאם לכך המשפט: 'ושפטו את העם משפט צדק' הוא תיאור התכלית של המצוה שלפניו: 'שפטים ושטרים' וגו'. הנציגות הלאומית של הכלל חייבת למנות שופטים ושוטרים בכל הארץ, ועליה למנות שופטים כאלה שישפטו את העם 'משפט צדק'. על פי זה יש לפרש גם את האזהרות האמורות כאן בהמשך: 'לא תטה משפט' וגו'. גם אזהרות אלה פונות אל הנציגות הלאומית של הכלל והן מטילות עליה את האחריות על כל הטיית משפט, הכרת פנים ולקיחת שוחד הנעשית בארץ, כי הכלל ונציגיו אשמים בכל עיוות הדין אם מינו שופטים בלתי מוכשרים. אם שופטים בלתי מוכשרים היטו משפט וכו', חטאם נזקף לחובת הממנים אותם. ובכן: 'לא תטה משפט' וגו' – על ידי השופטים שנתמנו על ידיך. [רש"ר הירש, שם]

על פי פירושם, אמנם המעשים השליליים המתוארים בכתוב נעשים על ידי הדיינים, אך התורה תולה את הקולר בצווארי הציבור: חובה על הציבור למנות דיינים שלא יסטו מהדין מחמת חסרון ידיעה ושלא יעוותו את הדין מחמת השחיתות המוטבעת בהם, ולכן אם יש קלקול במערכת המשפט – הרי זו אחריותם ואשמתם של הממונים על מינוי הדיינים.

דברים אלו מתאימים למה שהעלנו בשיעור עשרים וארבעה ['מבוא למצוות הדיינים'] בדבר ההבדל בין הציוויים על המשפט שבספרי שמות וויקרא לציוויים שבספר דברים. האזהרות על הטיית המשפט מופיעות כבר בספר שמות ובספר ויקרא, אך אזהרות אלו אמורות מתוך עולמו של היחיד – פרשת משפטים עוסקת בהגנה על בעלי הדין מפגיעה מחמת התנהלות משפטית שאינה הולמת, ופרשת קדושים עוסקת בחובתו המוסרית-אישית של הדיין להתנהל בצדק וביושר בענייני המשפט. לעומת זאת, בספר דברים, ערב הכניסה לארץ ישראל, עוסק משה רבנו בהיבט הציבורי של המשפט – חובת הקמת מערכת משפט שתדון דין צדק ותתנהל בדרכי היושר והצדק. משה מחדש שמערכת משפט תקינה נדרשת כדי להתקיים בארץ ישראל – "למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך", והטיית משפט פוגעת בישיבתו של עם ישראל בארצו. בשל כך, משה רבנו חוזר ומזהיר שלא להטות משפט ולא לקחת שוחד, אך הוא מדגיש היבט אחר של הטיית המשפט – האחריות הציבורית על מינוי דיינים הגונים שלא יטו משפט ויספקו על פי דין בענייניות ובניקיון כפיים.

הבנת החידוש שבפרשת שופטים שופכת אור על דרשה נוספת המובאת באותה סוגיה:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר 'שפטים ושטרים תתן לך', וסמיך ליה 'לא תטע לך אשרה כל עץ'. אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר 'אצל מזבח ה' אלהיך'. [סנהדרין ז:]

דרשה זו נראית תלושה מן הפשט, אך על פי האמור הדברים ברורים יותר: הואיל והפרשייה עוסקת בחובה הציבורית על הקמת מערכת משפט תקינה, ריש לקיש דורש גם את הפסוק המופיע בסופה, "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך", כעוסק בעניין זה. פסוק זה מלמד שמינוי דיין שאינו הגון אינו פוגע רק בבעלי הדין, אלא גם בקדושת המשפט. הגדרה זו נובעת מההיבט הציבורי של מערכת המשפט. בתי הדין אינם רק הכתובת ליישוב סכסוכים, אלא הם מנהיגים את העם בדרך התורה ובאורחות הצדק והיושר, ובכך הם גורמים להשראת השכינה בישראל. בשל כך, אם יש דיין שאינו הגון, מלבד הפגיעה בבעלי הדין שעשויה לבוא בשל כך, יש בכך גם פגיעה בקדושת המשפט, נטיעת אשרה אצל מזבח ה'[6].

לסיום נציין לשני עניינים נוספים:

א.האחרונים נחלקו בהיקף האיסור: הב"ח [חו"מ סי' ח ד"ה אין למנות] כותב שאין איסור במינוי קרוב לדיין, על אף שיש גדול ממנו, כל זמן שהדיין המתמנה בקי בדינים. הב"ח מוסיף: "וכן נוהגים בכל המקומות אף על פי שאינו משנת חסידים". מנגד, רבי דוד פארדו [ספרי דבי רב, שם] והנצי"ב [עמק הנצי"ב, שם] סוברים שהאיסור קיים בכל מינוי דיין כאשר יש גדול ומתאים ממנו[7].

ספר החינוך [מצוה תיד] מחדש שהאיסור אינו קיים רק בדיין אלא בכל מינוי ציבורי: "ומכלל מצוה זו גם כן לפי הדומה, שכל מי שביררו אותו בני הקהל למנות עליהם ממונים לשום ענין, שישים כל השגחתו וכל דעתו למנות מהם הראויין והטובים על אותו מינוי שהקהל צריכין אותו, ולא יגור מפני איש למנות מי שאינו ראוי".