התורה ממשיכה ומזהירה:
לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך, אני ה'.[ויקרא יט, טז]
הספרא מביא שתי דרשות ביחס לאיסור "לא תלך רכיל בעמיך":
'לא תלך רכיל בעמיך' – שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה. דבר אחר, שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך. [ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות ה]
לפי הדרשה הראשונה האזהרה ממשיכה לעסוק בדיינים, והיא מזהירה את הדיין "שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה" – שלא ידבר ברכות כלפי האחד ובקושי כלפי האחר. לעומת זאת, האזהרה השנייה, לפי פשוטה, מלמדת על איסור כללי המזהיר כל אדם "שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך".
יש להציע ששתי דרכים אלו בביאור הכתוב, האם האזהרה מופנית כלפי הדיינים או כלפי כל אדם, מתאימות לשתי הדרכים – בהן עסקנו בשיעור הקודם – המובאות בספרא בביאור הציווי שבפסוק הקודם, "בצדק תשפוט עמיתך":
'בצדק תשפוט עמיתך' – שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך, שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב... דבר אחר, 'בצדק תשפט עמיתך' – הוי דן את כל האדם לכף זכות. [שם, אות ד]
לפי הדרשה הראשונה הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" מופנה כלפי הדיינים, וממילא מתאים שגם האזהרה הסמוכה, "לא תלך רכיל בעמיך", מופנית כלפי הדיינים ומזהירה "שלא תהיה רך דברים לזה וקשה לזה"[1]. לעומת זאת, לפי הדרשה השנייה הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" מופנה לכל אדם, וממילא מתאים שגם האזהרה "לא תלך רכיל בעמיך" מזהירה כל אדם שלא ידבר דברי רכילות.
נראה שהראשונים נוקטים להלכה כדעה השנייה, שהאזהרה מתייחסת לכל אדם והיא אוסרת לדבר דברי רכילות:
'לא תלך רכיל' - המחזר בעיירות, מהלך לומר לשון הרע מזה אל זה. [רש"י ויקרא, שם]
המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. [הל' דעות פ"ז ה"א]
שנמנענו מן הרכילות, שנאמר 'לא תלך רכיל'. והענין הוא שאם נשמע אדם מדבר רע בחבירו, שלא נלך אליו ונספר לו פלוני מדבר בך כך וכך, אלא אם כן תהיה כונתינו לסילוק הנזקין ולהשבית ריב. [ספר החינוך מצוה רלו]
עם זאת, הירושלמי מביא שתי דעות במקור איסור לשון הרע:
אזהרה ללשון הרע מנין? 'ונשמרת מכל דבר רע'. אמר רבי: לא תני רבי ישמעאל, 'לא תלך רכיל בעמך' – זו רכילת לשון הרע. תני רבי נחמיה: שלא תהא כרוכל הזה מטעין דבריו של זה לזה ושל זה לזה. [ירושלמי פאה א, א]
נראה ששתי הדעות שבירושלמי מכוונות לשתי השיטות שבספרא: לפי הדעה שאזהרת "לא תלך רכיל בעמיך" מופנית לדיינים, איסור לשון הרע מבוסס על מקור אחר – "ונשמרת מכל דבר רע". לעומת זאת, לפי הדעה שאזהרה זו מופנית לכל אדם, היא המקור לאיסור לשון הרע.
שתי דרכים אלו מובאות גם בבבלי:
אזהרה למוציא שם רע מנלן? רבי אלעזר אמר: מ'לא תלך רכיל'. רבי נתן אומר: מ'ונשמרת מכל דבר רע'. ורבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא מיבעי ליה לכדרבי פנחס בן יאיר, 'ונשמרת מכל דבר רע', מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ורבי נתן מאי טעמא לא אמר מהאי? ההוא אזהרה לבית דין, שלא יהא רך לזה וקשה לזה. [כתובות מו.]
אמנם, קיים הבדל מסוים בין הבבלי לירושלמי: לדעת הירושלמי, אם פירוש הכתוב הוא "שלא תהא כרוכל" – הוא מהווה מקור ל"רכילת לשון הרע". מנגד, לדעת הבבלי, אם זהו פירוש הכתוב –הוא מהווה אזהרה למוציא שם רע. אפשר להציע – אם כי מדברי הראשונים דלעיל נראה לא כך – שלפי הבבלי זו אינה אזהרה כללית על כל דיבור שיכול לפגוע בחברו, אלא זו אזהרה מיוחדת למוציא שם רע – לטוען טענת שקר שלא מצא לאשתו בתולים. על פי זה ייתכן שאזהרה זו מתייחסת דווקא למוציא דיבה בהקשר משפטי[2].
בעל 'קרבן אהרן' מוסיף וטוען שגם לפי הדרשה השנייה שבספרא, "שלא תהיה כרוכל שהוא מטעין דברים והולך", האזהרה מופנית כלפי הדיינים:
דבר אחר, לפי שכפי הפירוש הראשון לא יתיישב מלת 'לא תלך', לזה חזרו ודרשו אותו מלשון רוכל, וירצה שלא תהיה מטעים הדברים לאחד מהבעלי דינין, כלומר מטעימו לבעל הדין הדברים אשר ישיב כדי שלא יתחייב. [קרבן אהרן על הספרא, שם]
לדבריו, הכתוב "לא תלך רכיל בעמיך" מזהיר שלא ללכת וללמד אחד מבעלי הדין מה יש לו לטעון כדי לזכות.
ה'קרבן אהרן' מוסיף ומבאר שעיקרון זה, שהאזהרה שבכתוב מתייחסת לדיינים, עומד ביסוד המשך דברי הספרא:
אמר רבי נחמיה: כך הוא מנהגן של דיינים, בעלי הדין עומדים לפניהם ושומעים את דבריהם ומוציאים אותם לחוץ ונושאים ונותנים בדבר, גמרו את הדבר הזה, מכניסים אותם, הגדול שבדיינים אומר 'איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב'. ומניין שכשיצא אחד מן הדיינים לא יאמר 'אני מזכה וחבירי מחייבים אבל מה אעשה ורבו עלי'? לכך נאמר 'לא תלך רכיל בעמך', וכן הוא אומר 'הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר'. [ספרא שם, אות ו-ז][3]
ה'קרבן אהרן' מבאר:
לכך נאמר 'לא תלך רכיל' – שהוא אזהרה לאחד מהדיינים המזכה, שלא יגלה סוד ויורה לחייב מי הוא המחייב אותו באמור לו שהוא היה מזכהו. [קרבן אהרן, שם]
לטענתו, כוונת הספרא היא שהכתוב בא להזהיר את הדיינים שלא יגלו מי הדיין המזכה ומי הדיין המחייב.
הבנה זו בדברי הספרא עולה מדברי רבנו מיוחס:
דבר אחר, 'לא תלך רכיל' – אזהרה לדיין שלא יצא ויאמר אני מזכה וחבירו מחייב ומה אעשה ורבו עלי. ועל זה נאמר 'הולך רכיל מגלה סוד'. [רבנו מיוחס ויקרא, שם][4]
אכן, הרמב"ם מביא דין זה בשינוי לשון:
אסור לאחד מן הדיינים כשיצא מבית דין לומר אני הוא המזכה או המחייב וחברי חולקין עלי אבל מה אעשה שהם רבו עלי, ואם אמר כן הרי הוא בכלל 'הולך רכיל מגלה סוד'.
[הל' סנהדרין פכ"ב ה"ז]
התוספות יום טוב [סנהדרין ג, ז] עומד על כך שהרמב"ם אינו מביא כנימוק לאיסור את הכתוב "לא תלך רכיל בעמיך", אלא רק את הנאמר במשלי [יא, יג]: "הולך רגיל מגלה סוד". מכאן שלפי הרמב"ם אין בכך איסור תורה, אלא אמירה עקרונית בגנות המגלה סודות והמפרסם דברים שאמורים להיות נסתרים .
[1]כן מבאר בעל 'קרבן אהרן' [בפירושו לספרא שם, ד"ה שלא תהא]: "שלא תהא רך לזה – לפי שנכתב לאו זה בין לאוי הדיינים, הוצרכו חכמינו עליהם השלום לדרשו שהוא גם כן אזהרה לדיין, ולזה דרשו אותו נוטריקון רך לזה, וירצה שלא תהיה רך לזה וקשה לזה. ואף על גב דמן הנראה הרי זה בכלל מה שדרשו 'בצדק תשפוט', נאמר דאינו דומה, דהתם הוא הצדק והשווי אשר יהיה בבעלי הדינים או בדבורם או באופן מצבם, וזה הוא השווי אשר יהיה בדיין בעצמו, שיהיה שוה בקושי או ברכות לשניהם".
[2]סמך לכך בנאמר בויקרא רבה [פרשת קדושים פרשה כד סי' ה] שאיסור "לא תלך רכיל" הוא כנגד "לא תענה ברעך עד שקר".
[3]דברים אלו מובאים במשנה [סנהדרין כט.].
[4] מנגד, המלבי"ם [שם, ד"ה לא תלך] מבאר את דברי הספרא באופן אחר: "ומה שאמר (במשנה ואו) ארבי נחמיה, סבירא ליה גם כן הולך רכיל ללשון הרע, ומפרש דלכן סמיך ליה לענייני משפט דמשכחת גם בדיינים".
