בשיעורים הקודמים עסקנו במצוות הדיינים המופיעות בפרשת משפטים. במסגרת זו עיינו גם באזהרת "לא תעשו עול במשפט" ובאזהרת "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" שבפרשת קדושים. כעת נשלים את העניין ונעיין במצוות הנוספות שבפרשת קדושים.

"בצדק תשפט עמיתך" – חובת הדיין או חובת כל אדם?

בפרשת קדושים כותבת התורה:

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך.

[ויקרא יט, טו]

מפשטות הכתוב היה נראה שכולו עוסק בעניין אחד – אזהרה מפני עיוות הדין. הכתוב מזהיר על כך בלא תעשה: "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול", והוא מוסיף מצוות עשה: "בצדק תשפוט עמיתך". אמנם הספרא לומד שהכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" מוסיף מצווה נוספת:

'בצדק תשפוט עמיתך' – שלא יהיה אחד מדבר כל צורכו, ואחד אתה אומר לו קצר בדבריך, שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב... דבר אחר, 'בצדק תשפט עמיתך' – הוי דן את כל האדם לכף זכות.[ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות ד][1]

לפי ההסבר הראשון הכתוב מצווה את הדיין להשוות בין בעלי הדין ולא לתת לאחד מהם יחס מועדף. לעומת זאת, לפי ההסבר השני הכתוב מלמד על ציווי כללי לדון כל אדם לכף זכות.

שני הסברים אלו מובאים בפירוש רש"י:

בצדק תשפט עמיתך – כמשמעו. דבר אחר, הוי דן את חברך לכף זכות. [רש"י ויקרא, שם]

מפשטות הדברים נראה שאלו שתי דרשות גמורות, שיש להן תוקף דאורייתא, והן חלוקות אם הכתוב פונה אל הדיין או לכל אדם: לפי הפירוש הראשון הכתוב פונה אל הדיין והוא מצווה אותו לנהוג בצדק וביושר – לא לתת לאחד מבעלי הדין יחס מועדף באופן המפלה את בעל הדין השני. לעומת זאת, לפי הפירוש השני הכתוב פונה לכל אדם והוא מצווה אותו לצדק את האנשים שבסביבו – לדון כל אדם לכף זכות.

אמנם מדברי המאירי עולה הבנה אחרת:

אף על פי שרוב דברים שכתבנו יצאו לנו מן המקרא שכתבנו, ר"ל 'בצדק תשפוט עמיתך', יש בו סרך רמז לדבר אחר, והוא שלעולם יהא אדם דן את חברו לכף זכות.

[מאירי שבועות ל: ד"ה אע"פ]

מדבריו עולה שרק הדרשה הראשונה היא דרשה גמורה, שיש לה תוקף דאורייתא, ואילו הדרשה השנייה היא אסמכתא בעלמא. נראה שלשיטתו הנחייתם של חכמים [אבות א, ו] "והוי דן את כל האדם לכף זכות" אינה חובה גמורה אלא הנהגה ראויה ומידת חסידות[2].

שיטה נוספת עולה מדברי החינוך:

לשפוט בצדק, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', ובא הפירוש שנצטוו הדיינין להשוות בעלי הריב, כלומר שלא יכבד הדיין אחד מבעלי הדין יותר מן האחר. וכן אמרו בספרא, שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וכן בפרק שבועת העדות: תנו רבנן, 'בצדק תשפוט עמיתך', שלא יהא אחד עומד ואחד יושב, אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך... ועוד יש בכלל מצוה זו שראוי לכל אדם לדון את חבירו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב... ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים, שהן חייבין לדון ולא הנקבות. ואולם גם הנקבות חייבות במה שאמרנו שהוא בכלל מצוה זו, והוא לדון החבר לכף זכות.[ספר החינוך מצוה רלה]

החינוך נוקט ששתי הדרשות הן דרשות גמורות המלמדות על מצוות דאורייתא, אך לשיטתו אין ביניהן מחלוקת, אלא הכתוב מתפרש בשני אופנים: גם כמצווה את הדיינים לנהוג עם שני בעלי הדין באופן שווה, וגם כמצווה כל אדם לדון את זולתו לכף זכות. על פי דרכו החינוך כותב, שהדין הראשון נוהג בזכרים בלבד, "שהן חייבין לדון ולא הנקבות", ואילו הדין השני נוהג בין בזכרים ובין בנקבות.

שיטת החינוך לפי פשוטה צריכה תלמוד: כיצד הכתוב יכול להתפרש בשני אופנים שונים כל כך? גם כמצווה את הדיין להתנהג על פי שורת הדין והצדק, וגם כמצווה כל אדם שלא להתייחס אל הסובבים אותו באופן שיפוטי וביקורתי אלא לדון כל אדם לכף זכות?

אפשר לטעון שאכן אלו שני ציוויים שונים שאין קשר ביניהם, ומצאנו כעין זה שלאו אחד כולל עניינים שונים[3]. אמנם, הרש"ר הירש טוען ששתי הדרשות נובעות מעיקרון אחד:

המאמר 'בצדק תשפט עמיתך' הוא מקור לשתי הלכות, הנראות סותרות זו לזו. השופט נתחייב בו לדון על פי הצדק המוחלט, וייקוב הדין את ההר; ואילו מחוץ לכותלי בית הדין – ביחס להערכה החברתית שבין אדם לחברו – למדו מכאן: 'הוי דן את חברך לכף זכות' (שבועות ל ע"א). אך אין זו אלא סתירה שלכאורה. כי הדין המשפטי וההערכה החברתית שונים זה מזה מבחינת המושא. על השופט לבחון רק את גופו של מעשה – אם הוא מתאים או נוגד למידת הצדק; ועליו להתעלם מכל הנסיבות הפרטיות והאישיות ומכל המניעים שהביאו לידי כך. יש מעשה שאין לו הצדקה, אך אפשר ללמד עליו זכות; ואף על פי כן יש לחייב את עושהו בדין. ויש מעשה, שמניעיו חתומים בגושפנקא של שפלות, ואף על פי כן אין לחייב עליו בדין. כנגד זה החברה מעוניינת בעיקר באישיות ובאופי; כל מעשה הוא בעיניה רק סימן לשלמות או לחולשה של אופי חבריה. מידת הצדק נותנת, שהשופט יתעלם מן האישיות, וידון רק בגוף המעשה; ואותה מידת צדק נותנת, שהחברה תשקול את כל הנסיבות האפשריות, שיש בהן ללמד זכות על האישיות ואופייה. והרי היא אומרת: אל תמהר לחרוץ דין על חברך, 'הוה דן את חברך לכף זכות!' הרי זו אותה מידת צדק, האומרת ביחס להערכה החברתית: 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו' (אבות ב, ד). ועד כדי כך היא מבדילה בין ההערכה החברתית לבין הדין המשפטי, עד שהיא אומרת לשופט בית הדין: 'כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין' (שם א, ח). [רש"ר הירש ויקרא, שם]

לפי דבריו, שתי האזהרות, האזהרה לדיין להתנהג עם בעלי הדין באופן שווה והאזהרה לכל אדם לדון את חברו לכף זכות, נובעות מעיקרון אחד: חובה להתנהל בצדק וביושר. בין כותלי בית הדין הצדק והיושר מתבטאים באיסור לתת לאחד מבעלי הדין יחס מועדף המפלה את בעל דינו, ואילו מחוץ לכותלי בית הדין הצדק והיושר מתבטאים בחובה לדון את הזולת לכף זכות. השיפוט לכף זכות יסודה, לדברי הרש"ר הירש, בחובה להימנע מלהתייחס לזולת באופן שלילי בעקבות התנהגותו. יש לדון אותו לכף זכות, ולהתייחס אליו באופן חיובי ולא שיפוטי, וכך לשמור על כבודו ולהתייחס אליו באופן הראוי לו לפי האמת[4].

שיטת הרמב"ם

המקור לדברי ספר החינוך הוא בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

והמצוה הקע"ז היא שנצטוו הדיינים להשוות בין בעלי דינין ושיהיה נשמע כל אחד מהם עם אורך דבריו או קיצורם. והוא אמרו יתעלה 'בצדק תשפוט עמיתך'. ובא הפירוש בספרא, שלא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. וזאת אחת מן הכוונות שכולל עליהם הציווי הזה. ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו: אחד דן את חבירו דבר תורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'. ויש בו עוד שראוי לדון את חברו לכף זכות, ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב וחסד. [ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קעז]

עם זאת, ב'משנה תורה' הרמב"ם אינו מביא דרשה זו, הלומדת מהכתוב שיש לדון כל אדם לכף זכות. יתרה מזאת; הרמב"ם מביא את עניין השיפוט לכף זכות בפרק ה' מהלכות דעות [הל' ז], בפרק העוסק בהנהגותיו ואורחותיו של תלמיד חכמים. נראה מכך שהשיפוט לכף זכות אינו חובה גמורה, אלא מידה טובה, הראויה ביותר לתלמיד חכמים, שאמור להיות לאות ולמופת בכל מעשיו (כפי שמדגיש הרמב"ם בפרק זה).

כן עולה גם מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה, בהם מרחיב הרמב"ם בביאור דברי המשנה [אבות א, ו] "והוי דן את כל האדם לכף זכות", ובסוף דבריו כותב:

ואם היה בלתי ידוע, והמעשה נוטה אל אחד משני הקצוות, צריך בדרך המעלה שידון לכף זכות, איזה משני הקצוות שתהיה.[פירוש המשנה לרמב"ם אבות א, ו]

אפשר להבין שהרמב"ם חזר בו מדבריו בספר המצוות[5], ועיקר שיטתו ההלכתית היא שאין מצווה לדון לכף זכות[6]. אמנם, הרב אשר וייס [בשיעורו בעניין 'החושד בכשרים'] טוען שמדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין עולה שהחובה לדון לכף זכות היא חלק ממצוות הדיינים:

ולעולם יהיו בעלי דינין לפניך כרשעים ובחזקת שכל אחד מהן טוען שקר, ודון לפי מה שתראה מן הדברים, וכשיפטרו מלפניך יהיו בעיניך כצדיקים כשיקבלו עליהם את הדין, ודון כל אחד מהם לכף זכות. [הל' סנהדרין פכ"ג ה"י]

הרמב"ם מביא את ההנחיה לדון לכף זכות בכלל הלכות הדיינים: בשעת הדין עליו לראות את בעלי הדין כרשעים, אך משעה שנפסק הדין ובעלי הדין נפטרים מן הדיין – על הדיין לראותם כצדיקים ולדון אותם לכף זכות. נראה מכך שבעולם האזרחי הרגיל השיפוט לכף זכות הוא מעלה ומידת חסידות בלבד, אך ביחס לדיין זו חובה גמורה. לאחר שהוא התייחס לבעלי הדין כרשעים ופעל בכל כוחו לבירור האמת הצרופה, עליו 'להמתיק' את הסתכלותו על בעלי הדין על ידי ראייתם כצדיקים ושיפוטם לכף זכות. באופן זה הדין מסתיים באופן חיובי המיטיב עם שניהם.

"בצדק תשפוט עמיתך" כמקור לחובה לדון

בדברי הרמב"ם בספר המצוות דלעיל מופיע דין נוסף הנלמד מן הכתוב:

ובו גם כן שכל איש מצווה לדון דין תורה כשיהיה יודע בו ושישבית הריב שבין הבעלי דינים. ובביאור אמרו: אחד דן את חבירו דבר תורה, שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'.

[ספר המצוות, שם]

הרמב"ם לומד מן הכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" על חובה על כל אדם היודע לדון לעשות זאת, וכך להשבית את הריב שבין בעלי הדין.

כמפורש בדברי הרמב"ם, דבריו מבוססים על הנאמר הגמרא בתחילת מסכת סנהדרין:

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מדאורייתא חד נמי כשר, שנאמר 'בצדק תשפט עמיתך'.

[סנהדרין ג.]

עם זאת, בדברי הרמב"ם יש חידוש גדול, כפי שמעיר הרי"פ פערלא:

ובאמת דהראיה שהביא הרמב"ם ז"ל בספר המצוות ממה שאמרו חד נמי כשר מדכתיב 'בצדק תשפוט עמיתך', אינה מוכרחת כלל. דגם אם נימא דלא קאי קרא אלא להשוות בין בעלי הריב, שלא ידבר לאחד רכות ולשני קשות וכיוצא בזה... מכל מקום שפיר ילפינן מיניה דחד נמי כשר לדין. משום דמכל מקום קרא בדיין קמיירי, ומדנקטיה קרא בלשון יחיד, דכתיב 'תשפוט עמיתך', משמע דאחד נמי כשר. אבל לעולם לא נשמע מהך קרא מצוה לדון בין בעלי הריב, אלא כשיבואו לפניו לדין וירצה לדון הדין ביניהם חייבו בזה הכתוב להשוותם בכל דבר ולשפטם בצדק. [ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע צו]

הרי"פ פערלא עומד על כך שאין הכרח בפרשנותו של הרמב"ם לדברי רב אחא בריה דרב איקא, שכן ייתכן שאין כוונתו שמצוה על כל אחד לדון, אלא שיש אפשרות אפילו לדיין יחידי לדון, אך המצווה אינה בעצם ההזדקקות לדין אלא שאם התרצה לדון – עליו לדון בצדק ולא לתת לאחד מבעלי הדין יחס מועדף.

הרי"פ פערלא מוסיף שבדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין אין זכר לקיומה של מצווה זו, ונראה מכך שהרמב"ם חזר בו מהבנתו שבספר המצוות:

הן אמת דמדברי הרמב"ם (פרק כ"א מהלכות סנהדרין) מתבאר דסבירא ליה דאין עיקר עשה זו אלא לענין להשוות שני בעלי הריב בכל דבר, עיין שם.... ועל כרחך צריך לומר דבחיבורו חזר בו ממה שכתב בספר המצוות. [שם]