איסור שוחד בממון ובדברים

בפרשת משפטים מזהירה על לקיחת שוחד:

ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. [שמות כג, ח]

אזהרה זו נשנית בפרשת שופטים:

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. [דברים טז, יט]

הספרי לומד מן הכתוב שהאיסור קיים בכל לקיחת שוחד, גם כאשר השוחד אינו בא לשם הטיית המשפט:

'ולא תקח שוחד' – אין צריך לומר לזכות את החייב ולחייב את הזכיי, אלא אפילו לזכות את הזכיי ולחייב את החייב. [ספרי פרשת שופטים פסקה קמד]

דרשה זו מובאת גם בגמרא [כתובות קה.], והיא נפסקת ברמב"ם [הל' סנהדרין פכ"ג ה"א] ובשולחן ערוך [סי' ט סעי' א].

מפשטות הכתוב נראה היה שהאיסור קיים רק בקבלת ממון או טובת הנאה ממשית, אמנם הגמרא אומרת שיש איסור גם בשוחד דברים:

תנו רבנן, 'ושוחד לא תקח' – אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח. [כתובות קה:]

הגמרא מבארת מהו שוחד דברים:

היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל הוה עבר במברא, אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה, אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. אמימר הוה יתיב וקא דאין דינא, פרח גדפא ארישיה, אתא ההוא גברא שקליה, אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי, אמר ליה: פסילנא לך לדינא. מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה, אתא ההוא גברא כסייה, אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי, אמר ליה: פסילנא לך לדינא. רבי ישמעאל בר' יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי, יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא, אמר ליה: מאי שנא האידנא? אמר ליה: דינא אית לי, ואמינא אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, אמר ליה: פסילנא לך לדינא... רבי ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז, אמר ליה: מהיכא את? אמר ליה: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? אמר ליה: דינא אית לי, ואמינא אגב אורחאי אייתי ליה למר. אמר ליה: פסילנא לך לדינא. [שם]

עם זאת, הראשונים נחלקו אם יש במצבים אלו פסול דאורייתא. הרמב"ם מביא את דברי הגמרא כהווייתם:

ולא שחד ממון בלבד אלא אפילו שחד דברים. ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו והיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהעביר אברה נוצה של עוף מעל רדיד הדיין ואחר כסה רוק מלפני הדיין ואמר לו הריני פסול לך לדין, ומעשה באחד שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן ואמר לו פסול אני לך לדין, ומעשה באריס אחד של דיין שהיה מביא לו תאנים מתוך שדהו מערב שבת לערב שבת פעם אחת הקדים והביא בחמישי בשבת מפני שהיה לו דין ואמר לו הדיין הריני פסול לך לדין אף על פי שהתאנים משל דיין הואיל והביאן שלא בזמנם נפסל לו לדין. [הל' סנהדרין פכ"ג ה"ג]

מדבריו נראה שהפסול הוא מדאורייתא.

מנגד, תוספות כותבים:

לא למאן דסני ליה ולא למאן דרחים ליה – לאו באוהב ושונא דאיירי ביה רבי יהודה ורבנן גבי עדות איירי, דלגבי דיין אפילו רבנן מודו דפסול, כדמסיק מקרא בפרק זה בורר... אבל הכא באוהב כי הנך דפרח גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה, דאינו אלא חומרא בעלמא שהיו מחמירין על עצמן, כדאשכחן בכמה דברים, אבל פסולין לא הוו. מפי רבי.

[תוס' שם, ד"ה לא]

מדבריהם נראה שבמצבים האמורים בגמרא אין פסול מדינא אלא ממידת חסידות, וכן כותב הריטב"א:

הא דאמר לא לידון אינש למאן דרחים ליה – וכולהו עובדי דלקמן דאמרי פסילנא לך לדינא, פירשו רבותינו ז"ל דלפנים משורת הדין ולמדת חסידות, דאילו מדינא לא פסילי שאם כן אין לך דיין לדון. והכי מוכח במסכת סנהדרין, וכן כתב שם רבינו מאיר הלוי ז"ל.

[ריטב"א שם, ד"ה הא דאמר]

כיצד תוספות מכלכלים את דבריהם עם הנאמר בגמרא "'ושוחד לא תקח' – אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור"? אחרונים רבים [מהרש"א, שם; ב"ח סי' ט ד"ה ולא שוחד; ברכי יוסף, שם] כותבים שלשיטתם גם שוחד דברים אינו אלא חומרא בעלמא והדרשה המובאת בגמרא היא אסמכתא בעלמא[1].

גדר האיסור – מעשה הנתינה או קירוב דעתו של הדיין?

ייתכן שמחלוקת זו אינה רק בהיקף האיסור אלא גם בהבנת מהותו. לפי ההבנה שהאיסור הוא דווקא בנתינת ממון, אפשר להבין שהאיסור הוא במעשה הנתינה, בעובדה שהדיין מקבל תשורה מבעל דינו. לעומת זאת, לפי ההבנה שהאיסור הוא גם ב'שוחד דברים', אפשר להבין שהאיסור אינו תלוי במעשה נתינה אלא יש איסור בכל דבר הגורם להטיית דעתו של הדיין. עם זאת, אין בדברים הכרח, שכן ייתכן וגם לפי ההבנה שיש איסור דאורייתא ב'שוחד דברים' האיסור הוא במעשה הנתינה, אלא שלשיטתה גם ב'שוחד דברים' יש מעשה נתינה – נתינת טובת הנאה מסוימת.

מדברי ספר החינוך עולה כהבנה הראשונה, שהאיסור הוא בעצם מעשה הנתינה. כן נראה מטעמו לכך שנאסר לקחת שוחד אפילו לדון את הדין לאמתו:

משרשי המצוה, שנאסר עלינו ליקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו, כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר. [ספר החינוך מצוה פג]

מדבריו נראה שאמנם אליבא דאמת ייתכן שהשוחד אינו משפיע על שיקול דעתו של השופט, ואף על פי כן הוא נאסר, הואיל והתורה רוצה להסיר באופן מוחלט את "ההרגל הזה" של נתינת שוחד. מכאן שלשיטתו האיסור אינו תלוי בהשפעה על השופט והפיכתו לאחד עם בעל הדין אלא בעצם מעשה הנתינה[2].

כן נראה גם מנימוקו של החינוך מדוע אין לוקים על אזהרה זו:

והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שניתן להשבון. [שם]

לדברי החינוך אין לוקים על לקיחת שוחד משום שהשוחד ניתן להישבון. אם האיסור הוא בהשפעה על שיקול דעתו של הדיין, דברי החינוך מחוסרים ביאור: אמנם השוחד ניתן להישבון, אך ההשפעה על שיקול דעתו של הדיין כבר נעשתה! ואם כן, אין זה ברור מדוע הלאו "ניתן להישבון". מכאן שהחינוך נוקט כהבנה שהאיסור הוא בעצם מעשה הנתינה, ולכן אפשר לתקן את הלאו על ידי השבת השוחד לבעל הדין[3].

על פי הבנה זו נראה שהאיסור קיים רק בנתינה שיש בה שווה פרוטה, הואיל ורק היא נחשבת לנתינת דבר בעל ערך. אמנם המנחת חינוך טוען שיש איסור גם בנתינת שוחד פחות משווה פרוטה:

ועיין סי' קס"א ביורה דעה דבפחות משווה פרוטה אין דין ריבית... וכאן נראה לי פשוט דבפחות משווה פרוטה עוברים בלאו, דלא גרע משוחד דברים דעוברים בלאו הזה. עיין בכתובות ק"ו ע"ב, דמי כתיב 'ובצע לא תקח' רק 'שוחד לא תקח', אם כן אפילו שוחד דברים. אם כן פחות משווה פרוטה לא גרע משוחד דברים ועוברים בלאו, אבל בריבית נתמעט פחות משווה פרוטה ואפילו קרקעות, יעוין שם, אבל כאן ברור דהלאו הוא אפילו בפחות משווה פרוטה, דלא גרע משוחד דברים, כן נראה פשוט. [מנחת חינוך שם, אות א]

טענתו של המנחת חינוך מבוססת על ההבנה שיש איסור תורה ב'שוחד דברים'. לדבריו, הואיל ויש איסור תורה ב'שוחד דברים', הרי שהאיסור אינו תלוי בנתינת ערך ממוני, ולכן הוא קיים גם בנתינה שאין בה שווה פרוטה.

שבט הלוי חולק על המנחת חינוך וטוען שגם אם יש איסור תורה ב'שוחד דברים', אין ללמוד מכך שיש איסור בשוחד של פחות משווה פרוטה:

ובעניותי דגרע משוחד דברים, דשוחד דברים על כל פנים קעביד ליה טובה שלמה, דשוחד דברים היינו שוחד ענינים, עיין סמ"ע סי' ט' ס"ק ד', או אפילו שוחד דברים ממש על כל פנים קיבל איזה שוחד, אבל כאן לא קיבל שוחד דברים רק שוחד ממון, וכיון דליכא שיעור ממון אין זה כלום. [שבט הלוי ח"ה קונטרס המצוות סי' לג]

לדבריו יש איסור רק בנתינת דבר ממשי לדיין: או בנתינה ממונית או בנתינת הנאה שהיא גם מהווה נתינה ממשית. לכן, כאשר השוחד נעשה על ידי נתינת ממון, צריך שיהיו בו שיעור של פרוטה, שכן רק באופן זו יש נתינה ממשית לדיין.

נראה שמחלוקת המנחת חינוך ושבט הלוי נעוצה בשתי ההבנות דלעיל ביסוד האיסור: דברי השבט הלוי מבוססים על הבנה שהאיסור הוא בעצם הנתינה, ולכן נדרשת נתינה השווה פרוטה. לעומת זאת, דברי המנחת חינוך מבוססים על הבנה שהאיסור הוא בהשפעה הנעשית על ידי הנתינה על הדיין, ולכן יש איסור בכל נתינה, גם כאשר היא אינה שווה פרוטה[4].

חובת השבת השוחד

לאור הבנות אלו יש לעיין גם בחובת השבת השוחד. דין זה מבואר בדברי הרמב"ם:

וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן. [הל' סנהדרין פכ"ג ה"א]

הב"ח כותב שהדין נובע מהשוואה הקיימת מסברה בין שוחד לריבית:

ודין רבית ושוחד שוין דיוצאים בדיינים אבל אם אינו תובעו הויא מחילה... דסבירא ליה להרמב"ם דברבית נמי לא איצטריך קרא להכי, דפשיטא היא, כיון דקאמר רחמנא 'את כספך לא תתן לו בנשך' וכו', אי עבר ונתן גזל הוא ובעי למיהדר, דכיון דקאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני.... ומינה דבשוחד לא איצטריך קרא, דפשיטא היא, כיון דאמר רחמנא לא תקח אי עבר ולקח בעי למיהדר דגזל הוא. [ב"ח סי' ט ד"ה כשיתבענו]

כשם שחובה להשיב את הריבית, שכן האיסור בלקיחתה מגדיר אותה כגזל, כך חובה להשיב את השוחד.

לעומתו, הסמ"ע כותב שיש חילוק בין השבת שוחד להשבת ריבית:

צריך להחזירו כשיתבענו – אבל בלא תביעה אין צריך להחזירו, כיון דלא קיבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי. ולא דמי לריבית דכתיב ביה 'וחי אחיך עמך', עליך להחזיר לו כדי לחיות בו. [סמ"ע שם, ס"ק ג]

הברכי יוסף מביא תוספת הסבר לחילוקו של הסמ"ע:

וראיתי למהר"ר אורי בביאורו כ"י, שהסכים עם הסמ"ע, וביאר הטעם לחלק בין רבית לשוחד, דהשוחד עצמו מתנה ואינו אסור רק מטעם 'כי השחד יעור', ולכן כשכבר קיבלו ולא הטה המשפט אין המתנה באיסור, דעיקר איסור השוחד אינו אלא שמא יטה הדין. מה שאין כן בריבית, דהתורה קפיד על הריבית עצמו, לכן גם שלא תבעו חייב להחזיר. עכ"ל.

[ברכי יוסף שם, אות א]

חילוק זה מבוסס על ההבנה שאיסור שוחד אינו בעצם הנתינה אלא בהטיית לב הדיין הנגרמת כתוצאה מכך. בהתאם לכך אין לדמות בין איסור שוחד לאיסור ריבית: בשוחד האיסור הוא בהטיית לב הדיין, ואילו בריבית האיסור הוא בעצם לקיחת הממון שלא כדין. מנגד, שיטת הב"ח המשווה בין איסור שוחד לאיסור ריבית נוקטת בהבנה ההפוכה, שגם בשוחד האיסור הוא בלקיחת הממון שלא כדין.

היחס בין האיסור לבין הפסול

בדברינו עד כה לא חילקנו בין איסור לקיחת שוחד לבין פסול הדיין מחמת לקיחת השוחד, ועל פי זה הבנו שמחלוקת תוספות והרמב"ם לגבי 'שוחד דברים' היא בגדר איסור לקיחת שוחד. אמנם, הגרי"ד סולוביצ'יק מציע שמחלוקתם אינה בגדר איסור לקיחת שוחד אלא ביחס בין איסור לקיחת שוחד לבין פסול דיין שלקח שוחד:

ונראה לפרש, דבכל שוחד איכא פסול לדון, בנוסף לאיסור מן התורה של לקיחת השוחד. ויש לומר דהתוספות סבירא להו שהפסול לדון מתהווה דוקא על ידי מעשה העבירה של לקיחת הממון. ואם כן, לגבי שוחד דברים, הרי אין בכלל מעשה עבירה של לקיחת ממון מצד הדיין, שהרי אפילו בדיבור בעלמא הוי שוחד דברים, ואין כאן כלל מעשה עבירה דלקיחת ממון דשוחד. ולכן סבירא להו לתוספות דאינו נפסל בגלל שוחד דברים, דכל כמה דליכא מעשה עבירה דלקיחת השוחד, ליכא גם כן פסול לדון... אבל דעת הרמב"ם כנראה דלא בעינן מעשה עבירה דלקיחת שוחד כדי לגרום פסול לדון, דהפסול אין צריך גורם, ובכל מקום שדעת הדיין נוטה לבעל דין אחד, כבר נפסל הוא משום שוחד דברים, דגדר הפסול הוא קירוב דעת, ולא מעשה עבירה דשוחד. [שיעורי הרב סנהדרין ח. אות קמה]

על פי דבריו, ביחס לאיסור לקיחת שוחד, בין לפי תוספות ובין לפי הרמב"ם האיסור הוא במעשה לקיחת השוחד, ולכן הוא קיים רק בקבלת ממון ממש. מחלוקתם קיימת לגבי פסול דיין לדון: תוספות סוברים שהפסול קיים גם הוא רק כאשר יש מעשה קבלת שוחד, ואילו הרמב"ם סבור שהפסול קיים בכל מצב בו יש קירוב דעת של הדיין לאחד מבעלי הדין[5].

ייתכן ויש לדייק הבחנה זו מסדר ההלכות ברמב"ם. הרמב"ם פותח את פרק כ"ג בגדר איסור שוחד:

'לא תקח שוחד', אין צריך לומר לעוות את הדין, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אסור ועובר בלא תעשה, והרי הוא בכלל 'ארור לוקח שוחד', וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן. וכשם שהלוקח עובר בלא תעשה כך הנותן, שנאמר 'ולפני עור לא תתן מכשול'. [הל' סנהדרין פכ"ג הל' א-ב]

הרמב"ם ממשיך ומלמד על החומרה הקיימת בכך שהדיין מגדיל את מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו:

כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי הוא בכלל הנוטים אחרי הבצע. וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר להם 'ויטו אחרי הבצע ויקחו שחד'. [שם, ה"ג]

לאחר מכן עוסק הרמב"ם בדין 'שוחד דברים':

ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים. ומעשה בדיין אחד שהיה עולה בדוגית קטנה לעבור בנהר, ופשט אחד ידו וסייעו בעלייתו, והיה לו דין ואמר לו הדיין 'הריני פסול לך לדין'. [שם]

סדרו של הרמב"ם אומר דרשני: לכאורה מתאים היה להקדים ולעסוק בדיני שוחד, שוחד ממון ושוחד דברים, ורק לאחר מכן להביא את עניין "דיין שיושב ומגדל מעלתו"[6]! מה ראה הרמב"ם להכניס את עניין "דיין שיושב ומגדל מעלתו" בתוך ענייני השוחד? ייתכן שההסבר לכך נעוץ בהבחנתו של הגרי"ד. הרמב"ם סבור שאיסור שוחד קיים בכל מציאות בה הדיין גורף הון על ידי ישיבתו על כס המשפט, בין כאשר הוא מקבל כסף ישירות מבעל הדין ובין כאשר הוא "יושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו"[7]. התנהלויות מסוג זה משחיתות את מערכת המשפט ופוגעת בניקיון כפייה ובצביונה – מערכת של דיינים "אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שנאי בצע" [שמות יח, כא]. לכן הרמב"ם מקדים ומביא יחד עם האיסור הנעשה בלקיחת כסף מבעל הדין את עניין "דיין שיושב ומגדל מעלתו". לאחר מכן עובר הרמב"ם לעסוק בפסול הנעשה מחמת לקיחת השוחד, ולדעתו פסול זה קיים לא רק בנתינת ממון אלא בכל מציאות בה יש קרבת דעת של הדיין אל אחד מבעלי הדין באופן הפוגע באובייקטיביות השיפוטית הנדרשת.

יש להעיר על הצעה זו מלשון הרמב"ם [שם]: "ולא שוחד ממון בלבד אלא אפילו שוחד דברים". על פי הצעתנו היה מתאים שהרמב"ם יציין שהשוואה אמורה דווקא לגבי הפסול לדון, אך בדברי הרמב"ם הללו אין זכר לכך, ורק בסוף ההלכה נאמר שבמציאות זו הדיין נפסל לדון. ואם כן דברי הרמב"ם עוד צריכים תלמוד, וה' יאיר בעינינו במאור תורתו הקדושה.

שוחד מאוחר ושוחד במינויים ציבוריים

לסיום נציין לשני חידושים העולים מדברי הרא"ש. דברי הרא"ש אמורים ביחס לסוגיית הגמרא [כז.] המספרת שריש גלותא אמר לרב אבא בר יעקב לעיין אם בר חמא הרג נפש שאז ינקרו את עיניו. רב אבא בר יעקב פסק לטובתו של בר חמא, ובתגובה לכך בר חמא נישק את רגליו וקיבל עליו במשך שנה לשלם את המס שהיה מוטל על רב אבא בר יעקב. הרא"ש כותב על כך:

ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר. [רא"ש סנהדרין פ"ג סי' יז]

מדברי הרא"ש מתחדשים שני חידושים:

א.יש איסור שוחד גם ב'שוחד מאוחר' (=שוחד הניתן לאחר פסק הדין).

ב.יש איסור שוחד גם בדיין שאינו דן על פי דין תורה אלא בענישה לשם סייג והרתעה (כדוגמת המציאות האמורה בסוגיה, שריש גלותא רצה לנקר את עיני בר חמא אם יתברר שהוא הרוצח).

הפלפולא חריפתא עומד על חידושים אלו:

הלכך לא הוי כשוחד מאוחר. דאסור כמו ברבית מאוחרת, כדתנן בסוף פרק איזהו נשך, דמאי שנא. גם בא וראה דבר גדול שהשמיענו רבינו, דשוחד אסור אף בדבר שאינו דין תורה אלא דרך קנס בעלמא, כהך דהכא דפירש"י דקנסא הוי, ואפילו הכי מפרש רבינו דקביל עליה כרגא דשלא בדרך שוחד היה. [פלפולא חריפתא שם, אות ש]

הפלפולא חריפתא טוען שאיסור 'שוחד מאוחר' נלמד מאיסור 'ריבית מאוחרת', "דמאי שנא".

הברכי יוסף חולק על השוואה זו ולטענתו יש מקום רב לחלק ביניהם:

והן אמת דבדבר דמצינו להרא"ש ורבינו נחמיא דפשיטא להו, נכון הדבר לומר דהכי סברי שאר הפוסקים, דכיון דאשכחן דהרא"ש ורבינו נחמיא תלמידו פשיטא להו דשחד מאוחר אסור, הלא טוב לנו לקרב הדעות. אבל מ"ש הרב בני יעקב דאין לומר דסברי דשחד מאוחר אינו אסור, דמאי שנא מרבית מאוחרת דאסור, אינו מוכרח, דרבית מאוחרת דאסיר משנה שלימה היא, ואילו בשוחד מאוחר ליתיה לא במתניתין ומתניתא ולא בשמעתא ותלמודא ולא בדברי הגאונים, וראה זה חדש, ומה דמות יערוך לרבית, דרחמנא קפיד אאגר נטר ואתו רבנן ואסרי רבית מוקדמת ומאוחרת... אבל טעמא דשוחד אפילו לזכות הזכאי היינו שלא יטה לבו לזכותו שלא כדין, אלא דאף דשקיל מתרוייהו לא חילקה התורה, וכמ"ש הרב דרישה בריש סימן זה. ועוד אפשר דהגם דשקיל מתרוייהו יש מציאות שיבקש זכות לזה ולזה, כל אחד בפרט אחד מפרטי הדין. ואם כן הכא שכבר זיכה את הזכאי ודאי דמדאורייתא לא אסיר, מכל שכן דרבית המאוחרת שרי מדאורייתא, ומדרבנן לא אשכחן דאסרוהו כרבית מאוחרת. [ברכי יוסף שם, ס"ק ט]

חילוקו מבוסס על שיטתו דלעיל, שאיסור שוחד אינו בעצם לקיחת הממון אלא בהטיית הלב הדיין הנעשית על ידי זה. בהתאם לכך אין לדמות בין האיסורים: בריבית האיסור הוא בעצם לקיחת דמי הריבית, ולכן האיסור קיים בין בריבית מוקדמת ובין בריבית מאוחרת; בשוחד, לעומת זאת, האיסור הוא בהטיית לב הדיין ולכן האיסור קיים רק בשוחד הבא לפני מתן פסק הדין.

הפלפולא חריפתא כותב ביחס לחידושו השני:

כתבתי זה להורות לנתמנים על הצבור אף על פי שאין דיניהם דין תורה ולא נתקבלו לכך, אפילו הכא יזהרו מלקבל מתנות על דיניהם. [פלפולא חריפתא, שם][8]

וכן כותב ערוך השולחן: