"מדבר שקר תרחק" – איסור לדיינים או לכל אדם?

בפרשת משפטים נאמר:

מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. [שמות כג, ז]

מפרשי התורה נחלקו בהבנת הציווי "מדבר שקר תרחק" – האם זו אזהרה לדיינים כחלק ממערך הציוויים המזהירים מפני הטיית המשפט, או שמא ציווי זה מופנה לכל אדם והוא מצווה באופן כללי להתרחק מן השקר.

בהבנה הראשונה, שהאזהרה היא לדיין, נוקטים הרשב"ם, האבן עזרא ורבי אברהם בן הרמב"ם:

'מדבר שקר תרחק' – אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל. [רשב"ם, שם]

'מדבר שקר' – עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו 'צדק צדק תרדוף'.

[אבן עזרא הפירוש הארוך, שם][1]

'מדבר שקר תרחק' – מפני זה מצוה להתרחק מכל דבר שקר, והאזהרה בזה לדיין.

[רבי אברהם בן הרמב"ם, שם]

לעומתם, רבי חיים פלטיאל, רבנו מיוחס והספורנו נוקטים בהבנה השנייה, שהאיסור נאמר לכל אדם:

'מדבר שקר תרחק' – שלא לדבר שקר. [רבי חיים פלטיאל, שם]

'מדבר שקר תרחק' – אזהרה למספר לשון הרע ולמקבלו ושלא יהא רגיל לדבר שקרים. וכן הוא אומר 'דובר שקרים לא יכון לנגד עיני'. ואומר 'דברו אמת איש את רעהו'.

[רבנו מיוחס, שם]

'מדבר שקר תרחק' – מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל: הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. [ספורנו, שם]

שיטת הרשב"ץ

מההקשר בו מופיעה אזהרה זו, כמו גם מהמשך הכתוב "ונקי וצדיק אל תהרוג", חיזוק להבנה שאזהרה זו נאמרה לדיין. חיזוק נוסף לכך מסוגיית הגמרא בשבועות המפרטת התנהגויות שונות האסורות משום "מדבר שקר תרחק" וכולן עוסקות בענייני המשפט:

תנו רבנן, מנין לדיין שלא יעשה סניגרון לדבריו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. ומנין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע לחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר הואיל והעדים מעידין, אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, מנין שלא יצטרף עמו? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'.

[שבועות ל:]

עם זאת, לכאורה מדברי הגמרא בכתובות יש ללמוד מדברי הכתוב על איסור כללי לומר דברי שקר:

תנו רבנן, כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

[כתובות טז:]

בית שמאי טוענים שאין לשבח כלה בדבר שאינו אמת מחמת הכתוב "מדבר שקר תרחק", ומכאן שלשיטתם הכתוב מלמד על אזהרה כללית הקיימת גם מחוץ לכתלי בית הדין[2].

מה דעתם של בית הלל בעניין זה? אפשר להבין שגם הם מודים להגדרה העולה מדברי בית שמאי, שהאיסור "מדבר שקר תרחק" אוסר כל אמירת שקר, ואף על פי כן הם סוברים שיש לומר שהכלה היא 'נאה וחסודה', על פי ההלכה שיש לשנות מפני השלום[3].

כן כותב הריטב"א בדעת בית הלל:

ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו – פירוש, דכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו משום 'מדבר שקר תרחק'. [ריטב"א כתובות יז. ד"ה ישבחנו][4]

בדברי חלק מהאחרונים הסבר שונה, שיש לומר לכל כלה שהיא 'נאה וחסודה' הואיל ואין בכך שקר גמור:

ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה, וזה הלשון יתפרש על הכלות שאפילו חיגרת או סומא יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה, כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה דהא צריך לראות את הכלה תחילה. [ט"ז אהע"ז סי' סה ס"ק א]

דאין זה שקר כיון דבעיניו המקח טוב, הכא נמי כלה נאה וחסודה בעיניו היא, דאם לא כן ודאי לא היה נושאה. [מהרש"א, שם]

הוי אומר ישבחנה בעיניו – ומכל מקום אינו אומר שקר, שבדעתו נאה וחסודה במעשיה.

[קרבן נתנאל כתובות פ"ב סי' ב אות ד]

לאור הסברים אלו, גם בית הלל מודים שיש איסור תורה באמירת דבר שקר, ומקורו בכתוב "מדבר שקר תרחק".

כדברים אלו כותב הרשב"ץ:

ואפילו בלא נדר נראה לי שיש מצות עשה והיא 'מדבר שקר תרחק', והרבה דרשות בו במסכת שבועות בפרק שבועת העדות וכן במכילתא, והאיך אפשר שלא יכנס זה במנין המצוות, ועוד האיך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת. ובמסכת דרך ארץ ובפרק ב' דכתובות: אמרו להם בית שמאי לבית הלל לדבריכם אף חיגרת וסומא יאמרו לה כלה נאה וחסודה והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'. [זוהר הרקיע][5]

וכן כותב בעל ספר חרדים:

מצות עשה לדבר אמת אפילו במילי דעלמא דליכא בהו דררא דממונא, שנאמר 'מדבר שקר תרחק', משמע אפילו ליכא רק דבור בעלמא, ואמרו ז"ל דהמשקר כאלו עובד עבודה זרה, וילפי לה מקרא. אבל לשים שלום מותר ומצוה נמי איכא כדאיתא פרק ששי דיבמות. ממניין תרי"ג לרשב"ץ. [ספר חרדים מ"ע פרק ד אות כו][6]

שיטת היראים

ממסכת כלה רבתי עולה הבנה אחרת בטעמם של בית הלל:

ובית הילל, כי קאמר רחמנא 'מדבר שקר תרחק', משום 'ונקי וצדיק אל תהרג', הא לקיומי שפיר דמי. [מסכת כלה רבתי ט, א]

לפי כלה רבתי בית הלל סוברים שהאיסור לשקר אינו גורף ואינו מוחלט. שקר אסור רק "משום 'ונקי וצדיק אל תהרג', אבל אין איסור באמירת שקר "לקיומי".

הרי"פ פערלא מבאר כי לדעת בית הלל האיסור לשקר נאמר רק בבית הדין:

הרי מבואר בהדיא דטעמא דבית הלל משום ד'מדבר שקר תרחק' לא מיירי אלא דומיא דסיפא דקרא דכתיב 'ונקי וצדיק' וגו', דהיינו בדיינין, ומשום דעל ידי זה יוכלו לבוא להרוג נקי וצדיק, והוא הדין בדיני ממונות לחייב את הזכאי ולזכות את החייב. אבל בשאר אינשי בדברי שקר דפטומי מילי בעלמא נינהו, אף על גב דדבר מגונה הוא לשקר. מכל מקום לא הזהיר עלה הכתוב. והיינו דקאמר 'הא לקיומי', כלומר בעלמא דאין חשש שיבוא להרוג נקי ולשפוט שלא בצדק שפיר דמי, כלומר דמדאורייתא לא איתסר, אלא דמדה רעה היא ואסרוה רבנן משום הרחקה וגדר, ובכהאי גוונא לא אסרו. [ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע כב]

אמנם בלשון כלה רבתי נראה יותר שבית הלל אינם חולקים על כך שהאיסור קיים גם מחוץ לכתלי בית הדין, אלא שהם סבורים שהאיסור קיים רק בשקר המזיק לפגיעה ולנזק בזולת, אך כאשר השקר נאמר "לקיומי", כדי להשכין שלום ולהרבות אהבה, אין באמירתו איסור.

הבנה זו מפורשת בדברי היראים:

ציווה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים 'מדבר שקר תרחק'. חייב להתרחק מכל שקר שיוכל לידי חברו, וצריך לתת לב בזה הענין שיוכל לבוא שקרו לידי היזק... אבל שקר שאינו בא לידי רעה לא הזהירה תורה עליו, דדבר למד מענינו שברשע רע לבריות הכתוב מדבר, דכתיב 'מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע'. [יראים סי' רלה][7]

שיטת הרמב"ם

לעומת דברי היראים, הרמב"ם מביא את הכתוב "בצדק תשפוט עמיתך" רק ביחס לענייני המשפט [הל' טוען ונטען פט"ז ה"י; הל' סנהדרין פכ"א הל' ז-י; פכ"ב הל' ב-ג; שם ה"י; פכ"ד ה"ג; הל' דעות פי"ז ה"ו], ומכאן שהוא נוקט, כדברי הרי"פ פערלא דלעיל, שהכתוב מתפרש כפשוטו, והוא מזהיר על שקר בעולם המשפט בלבד.

יתרה מזאת; הרמב"ם אינו מונה את הציווי "מדבר שקר תרחק" במניין המצוות, ונראה שלשיטתו הוא אינו מצוה בפני עצמה אלא חלק מחובת הדיין לשפוט בצדק.

כן מבאר הרב יהודה עמיטל בספרו 'רסיסי טל':

הרמב"ם כנראה הבין שהציווי 'מדבר שקר תרחק' נועד להרחיב את גבולות הציווי הכללי 'בצדק תשפוט עמיתך'. בעוד שהציווי לשפוט בצדק נאמר רק ביחס לדיינים, בא הציווי להתרחק משקר והרחיב את החובה לשפוט משפט צדק גם ביחס לשותפים האחרים בהליך השיפוטי: עדים, בעלי דין וכדומה. מכאן ניתן להסיק על שיטתו של הרמב"ם ביחס לציווי להתרחק מדבר שקר: מדובר באיסור שנאמר לדיין ביושבו על כס המשפט, ולכן לכל שאר האנשים שלוקחים חלק בהליך המשפטי, ואך ורק לגביהם. זהו ציווי שמטרתו לקדם את היעד הכללי לשפוט משפט צדק, והוא לא עומד בזכות עצמו. לא מדובר באיסור עצמאי אלא בחלק מהצעדים שצריכים להינקט בידי בית דין כדי להוציא מתחת ידם פסק דין צודק וישר. [רסיסי טל ח"א סי' כט אות ב][8]

עם זאת, מסתבר שגם אם האיסור הפורמאלי אמור רק לדיינים, יש ללמוד מן הכתוב עיקרון מוסרי שיש לסלוד מן השקר ולהתרחק ממנו, ועיקרון זה תקף גם מחוץ לכתלי בית הדין. ואם כן, יש לבאר את סוגיית הגמרא בכתובות באופן שונה: טענתם של בית שמאי "הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה 'מדבר שקר תרחק'", אינה שיש באמירת דברי שקר איסור תורה, אלא ביסוד טענתם עומד העיקרון המוסרי הנלמד מן הכתוב: הואיל והתורה מורה להתרחק מן השקר, אזי גם אין איסור פורמאלי באמירת דברים החורגים מן האמת, יש בכך פגם מוסרי, ולכן תמהים בית שמאי על הוראתם של בית הלל לומר בפני כל כלה שהיא נאה וחסודה. בית הלל משיבים לבית שמאי, שאמנם יש פגם מוסרי-ערכי באמירת דברי שקר, אך יש להעדיף את השלום על פני האמת. "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", ולכן במציאות זו יש לחרוג מן האמת ולומר שהכלה היא נאה וחסודה.

שורש מחלוקת הראשונים

מן האמור עולות שלוש שיטות:

א.לפי הרשב"ץ יש איסור תורה בכל אמירת דבר שקר.

ב.לפי היראים יש איסור תורה רק באמירת שקר הפוגע בזולת.

ג.לפי הרמב"ם יש איסור תורה רק באמירת שקר בתוך בית הדין.

הבנות אלו חלוקות בהבנת יסוד האיסור:

·שיטת הרשב"ץ מושתתת על הבנה שהאיסור נובע מהחובה המוסרית-אישית שעל האדם להיות איש אמת ולא להוציא מפיו דבר שקר, ולכן האיסור כולל כל אמירה של שקר, גם כאשר היא אינה פוגעת באיש[9].

·שיטת היראים מושתתת על הבנה שהאיסור נובע מהפגיעה בזולת, ולכן על פיה האיסור קיים רק בשקר שיש בו פגיעה והיזק.