פירושי המכילתא לכתוב

בשיעור הקודם עסקנו באזהרה שבפרשת משפטים "ודל לא תהדר בריבו" ובאזהרה שבפרשת קדושים "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול". כעת נעבור לעיין באזהרה נוספת שבפרשת משפטים:

לא תטה משפט אבינך בריבו. [שמות כג, ו]

לכאורה אזהרה זו זהה לאזהרה הסמוכה לה, "ודל לא תהדר בריבו". עם זאת, חז"ל סבורים שכפילות האזהרות מלמדת על שני איסורים שונים:

'לא תטה משפט אביונך בריבו' – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ודל לא תהדר בריבו', אין לי אלא דל, עני תאב מנין? תלמוד לומר 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בלקט שכחה ופאה הכתוב מדבר. רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא, אטה עליו את הדין, לכך נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו' – אביון הוא במצות. [מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ]

לפי השיטה הראשונה הכתוב "לא תטה משפט אבינך בריבו" בא לחדש שאיסור הטיית משפט אינו אמור רק לגבי דל אלא גם לגבי אביון – על אף שהוא "עני תאב" ומצבו קשה יותר, יש איסור להטות את הדין לטובתו.

השיטה השנייה, "אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בלקט, שכחה ופאה הכתוב מדבר", צריכה ביאור: כיצד אפשר להעמיד את הכתוב לגבי מתנות עניים, כאשר מפורש בו "לא תטה משפט אבינך בריבו"? אכן הגר"א [שם] מגיה בדברי המכילתא, ולפי הגהתו אבא חנן אינו מעמיד את הכתוב במתנות עניים אלא ברשע, כהמשך דברי המכילתא ("רשע וכשר עומדין..."). אמנם אפשר לקיים את דברי המכילתא ככתבם ולפרש שאין כוונת אבא חנן להעמיד את הכתוב שלפנינו במתנות עניים, אלא את הכתוב "ודל לא תהדר בריבו", כפי שאכן נאמר במכילתא [שם, ד"ה ודל לא תהדר] ביחס לכתוב זה, וכוונת אבא חנן שלפי הבנה זו בכתוב דלעיל מובן הצורך בכתוב שלפנינו: הכתוב דלעיל עוסק בפגיעה בצדק בחלוקת מתנות עניים שלא כדין, ואילו הכתוב שלפנינו עוסק בהטיית משפט עני[1].

השיטה השלישית מפרשת שהכתוב שלפנינו אינו עוסק בעני אלא ברשע, והוא מלמד שאסור להטות את דינו[2].

מדברי הראשונים עולה מחלוקת בפסיקת ההלכה.

הרמב"ם פוסק כשיטה השלישית, והוא מונה בכלל הלאוין איסור להטות משפט רשע בעבור רשעו:

והמצוה הרע"ח היא שהזהיר הדיין מהטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא אדם רשע בעל עבירות, והזהיר יתעלה מהשים ענשו להטות דינו. והוא אמרו יתעלה 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. ולשון מכילתא: רשע וכשר עומדין לפניך בדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, תלמוד לומר 'לא תטה משפט אביונך' – אביון הוא במצות. כלומר, אף על פי שאביון הוא במצוות, לא תטה דינו. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רעח]

שלא להטות משפט אדם חוטא, שנאמר 'לא תטה משפט אביונך', למדו מפי השמועה שזה אביון במצוות. [מניין המצוות בתחילת 'משנה תורה']

באו לפניך שנים אחד כשר ואחד רשע, אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו, אטה הדין על הרשע. על זה נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו', אף על פי שהוא אביון במצוות לא תטה דינו. [הל' סנהדרין פ"כ ה"ה]

לעומתו, הסמ"ג כותב:

כל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין, 'לא תעשו עול במשפט' ו'לא תטה משפט'. ואם היה אביון עובר בשלשה לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. ואם היה גר עובר בארבעה לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט גר'. ואם היה יתום עובר בחמישה לאוין, שנאמר 'משפט גר יתום'. וראוי למנות כאן שני לאוין בלבד, 'לא תטה משפט גר' עניין לאו אחד בפני עצמו, וכל השאר בלאו אחד. [סמ"ג לאוין סי' רה-רו]

לשיטת הסמ"ג הכתוב "לא תטה משפט אבינך בריבו" מתפרש כפשוטו, כמזהיר שלא להטות משפט אביון, ולכן הסמ"ג כותב שהמטה משפט אביון עובר בשלושה לאוין: משום "לא תעשו עול במשפט", משום "לא תטה משפט" ומשום "לא תטה משפט אבינך בריבו"[3]. נראה מכך שהסמ"ג פוסק כשיטה הראשונה שבמכילתא.

"משפט אביונך אי אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל"

מדברי הגמרא עולה פירוש רביעי לכתוב:

אמר רבי אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, חוץ מעשרים ושלושה. מנא הני מילי? אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא 'לא תטה משפט אבינך בריבו' – משפט אביונך אי אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל.

[סנהדרין לו:]

הגמרא דורשת מהכתוב שלפנינו שהדינים המיוחדים לדיני נפשות (אותם מונה המשנה בסנהדרין בתחילת הפרק הרביעי [לב.]) אינם נוהגים בשור הנסקל.

רש"י מבאר את דרשה זו:

לא תטה – לרעה על פי אחד, אבל אתה מטה לחובה דין השור על פי אחד.

[רש"י שם, ד"ה לא תטה]

מדבריו נראה שלפי דרשה זו פירוש הכתוב הוא שאין לפסוק את הדין על הנידון למוות, שהוא נקרא "אבינך", על פי אחד, ומכך נלמד שרק "משפט אביונך אי אתה מטה, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל".

הרמ"ה מוסיף הסבר בדברי רש"י:

אמר רבי אבהו: עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות כמו שאמרנו, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דצריכי בשור הנסקל. מנא הני מילי? אמר רב אחא בר פפא: אמר קרא 'לא תטה משפט אביונך בריבו' – במחוייב מיתה הכתוב מדבר, כדכתיב 'פתח פיך לאלם ואל דין כל בני חלוף', וכתיב בתריה 'פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון'. דאי באביון ממש, מאי שנא אביון מעשיר. אלא הא קא משמע לן, 'לא תטה משפט אביונך' שנתחייב מיתה על פי אחד. ולמאי איצטריך, אי לגופיה, מאידך קרא נפקא, 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', אלא איצטריך למיעוטא: 'משפט אביונך אי אתה מטה על פי אחד, אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל'. [יד רמה שם, ד"ה אמר רבי]

הרמ"ה עצמו מבאר את הדרשה באופן מעט שונה:

וכך פירש רבינו שלמה ז"ל. ואנו רגילין לפרש: 'לא תטה משפט אביונך בריבו' לרעה, והני מעלות כולהו משמעי מהכא דלא תגרום ליה הטייה לרעה, אלא עביד ליה הצלה. ואף על גב דהדורי אהצלה מקראי אחריני נפקא לן, איצטריך הכא למעוטי. [שם]

על כל פנים, מדבריהם עולה פירוש נוסף לדברי הכתוב[4]. מנגד, הרמב"ם [הל' סנהדרין פי"א ה"ד] מביא דין זה להלכה, על אף שכאמור הוא מפרש את הכתוב באופן שונה. מכאן שלשיטתו דרשה זו באה ללמד דין נוסף, אך אין ללמוד ממנה שזהו פירוש הכתוב.

הטיית הדין לרשע

בדברינו עד כה עמדנו על הדרכים השונות בביאור הכתוב. כעת נעמיק בשיטה הנפסקת על ידי הרמב"ם, שהכתוב מלמד על איסור הטיית הדין לרשע.

מדברי הרמב"ם בספר המצוות עולה שהאיסור הוא להטות את הדין בכוונה לרעת החוטא על מנת להענישו:

והמצוה הרע"ח היא שהזהיר הדיין מהטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא אדם רשע בעל עבירות, והזהיר יתעלה מהשים עונשו להטות דינו. [ספר המצוות, שם]

וכן עולה מדברי ספר החינוך:

שלא להטות הדין על אחד מבעלי הדין כשידע שהוא רשע בעל עבירות... שאף על פי שהוא רשע לא יאמר הדיין הואיל ורשע הוא אטה עליו את הדין, כי המשפט ברשעים לאלהים הוא ולא לו. שורש השווית הדין בכל אדם, דבר מושכל הוא. [ספר החינוך מצוה פא]

אמנם מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין עולה הבנה שונה:

באו לפניך שנים אחד כשר ואחד רשע, אל תאמר הואיל ורשע הוא וחזקתו משקר וחזקת זה שאינו משנה בדברו אטה הדין על הרשע, על זה נאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו' – אף על פי שהוא אביון במצות לא תטה דינו. [הל' סנהדרין, שם]

הרמב"ם כותב שאזהרה זו מלמדת שאסור להטות את הדין כנגד הרשע בטענה שהסבירות היא שהרשע משקר והאדם הכשר דובר אמת. התורה מלמדת שחובה על הדיין לדון ללא דעות קדומות, וזהותם של האנשים ומידע מוקדם הנוגע לזהותם אסור לו להשפיע על התייחסותו של הדיין אליהם ואל הדין שביניהם.

שני ניסוחיו השונים של הרמב"ם ייתכנו שתי נפקותות:

א.השפעת מידע מוקדם על בעל הדין על יחסו של הדיין אליהם: מדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין עולה שיש בכך איסור תורה, אך ייתכן ולפי ספר המצוות יש לכך מקום מסוים ואין לשלול באופן מוחלט השפעה של מידע מוקדם על יחסו של הדיין לבעלי הדין.

ב.הטיית דין מחמת קנס: בדברי הרמב"ם בספר המצוות מפורש שזהו תורף האיסור, אך לפי דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין ייתכן שהאיסור קיים רק בהשפעת מידע מוקדם הנוגע לבעלי הדין על פסיקת הדין, אך אין מניעה מלהטות את הדין כנגד הרשע בתורת עונש.

אחרונים דנים בכך לאור דברי המשנה בבבא בתרא:

המחלק נכסיו על פיו, רבי אליעזר אומר: אחד בריא ואחד מסוכן, נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה, ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. אמרו לו: מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה, ואמרה תנו כבינתי לבתי, והיא בשנים עשר מנה, ומתה, וקיימו את דבריה. אמר להן: בני רוכל תקברם אמן. [משנה ב"ב קנו.]

חכמים מביאים ראיה שלבריא ה'מחלק נכסיו על פיו' יש תוקף לדבריו גם ללא מעשה קניין, מכך שפסקו לבני רוכל. רבי אליעזר אומר להם שאין להביא ראיה מבני רוכל, שכן "בני רוכל תקברם אמן".

הרשב"ם מפרש את דברי רבי אליעזר:

ואפילו פליג רבי אליעזר ואמר להו לחכמים: בני רוכל תקברם אמם, ושלא כדין קיימו דבריה כי אם לקונסן. [רשב"ם שם, ד"ה ר' אלעזר]

לדבריו חכמים קנסו את בני רוכל ומחמת רשעותם פסקו שלא כדין על מנת להפסידם.

כעין זה מפרש הרמ"ה:

והא דקא לייט להו רבי אליעזר לבני רוכל – הכי קאמר, ראויין היו שימותו בחיי אמן משום דרשעים בממונם הוו. ואמטול הכי קנסוהו רבנן ואפקעוה לממונא מיניהו שלא כדין, דקיימא לן הפקר בית דין הפקר. [יד רמה, שם]

מדברים אלו עולה שמותר לבית הדין לקנוס את הרשע ולפסוק לרעתו על מנת להענישו. לכאורה דברים אלו סותרים את העולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות, הסובר שעל כך מזהירה התורה – "לא תטה משפט אביונך בריבו"[5]. אמנם המאירי כותב:

ואמר להם 'בני רוכל תקברם אמם', כלומר שרשעים היו ורוח חכמים נוחה להשאירה לבת משיחזרו הנכסים לבנים, הא מן הדין אין בדבריה כלום. ואף על פי שהיה להם לחוש להטיית הדין, שמא הבנים לא הזמינוה לדין על כך. [מאירי שם, ד"ה אמר המאירי]

מדבריו עולה שאכן יש איסור בהטיית הדין מחמת עונש, ולכן הוא מעמיד את המשנה כאשר לא היתה תביעה בין בעלי הדין אלא החכמים אמרו את דבריהם מיוזמתם. במציאות זו החכמים אינם מתפקדים כדיינים, ומותר להם לנטות משורת הדין על מנת להעניש את החוטאים.

לחתם סופר שיטה מעט שונה:

בני רוכל וכו' – עיין פירש"י, וצריך עיון ברמב"ם פרק ב מסנהדרין הלכה ה', עיין שם וצריך עיון. ויש לומר, לרשעים אין בית דין נזקקים לתביעתם מקנסא, כמו שאין מלין בניהם וכדומה בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"ד סעיף ו' בהג"ה, אבל אם נזדקקו להם אסור להטות דינם. ואתי שפיר הכל וק"ל. [חתם סופר גיטין יד: ד"ה בני רוכל]

לדבריו גם אם יש תביעה בעניין זה, יכולים הדיינים להימנע מלדון כדי לקנוס את החוטאים.

השדי חמד [מערכת ה"א סי' ג] מוסיף ומחדש שיכולים הדיינים להודיע שפסיקתם אינה מן הדין אלא בתורת עונש וקנס, וכך הם יכולים לנטות משורת הדין. לדעתו האיסור קיים רק כאשר הדיינים אינם מודיעים שפסיקתם היא משום קנס[6].