שיטת רש"י

בשיעור הקודם עסקנו באיסור הטיית המשפט, כעת נעבור לאזהרה המיוחדת שנאמרה לגבי דל וגדול:

ודל לא תהדר בריבו. [שמות כג, ג]

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך.

[ויקרא יט, טו]

לכאורה בכתובים אלו מדגישה התורה שלא להטות משפט דל ומשפט גדול. מדוע התורה נזקקת לכך?

הספרא מבאר את טעם הדבר:

'לא תשא פני דל' – שלא תאמר עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר 'לא תשא פני דל'. 'ולא תהדר פני גדול' – שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה לא אביישנו ואראה בבושתו עד כמה שאני מביישו, לכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'. [ספרא פרשת קדושים פרשה ב פרק ד אות ב-ג]

מדברי הספרא נראה לכאורה שהתורה שוללת מחשבה שיש להטות משפט לטובת הדל או לטובת העשיר: לטובת הדל – הואיל ובלאו הכי "אני והעשיר הזה חייבים לפרנסו", יש לפסוק לטובת הדל כדי ש'יתפרנס בנקיות'; לטובת העשיר – כדי למנוע ממנו בושה הנגרמת לו מחמת מעמדו המכובד כאשר הוא מתחייב בדין[1]. התורה שוללת מחשבות אלו ומורה שיש לפסוק על פי שורת הדין, ואין לסטות ממנה בשביל שיקולים חיצוניים.

רש"י [ויקרא, שם] מעתיק את דרשת הספרא להלכה[2], ובאופן דומה מבאר רש"י את הכתוב בפרשת משפטים:

לא תהדר – לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו. [רש"י שמות, שם]

נראה שלדברי רש"י כתוב זה שולל סיבה נוספת להטות את הדין לטובת העני: הכתוב "לא תשא פני דל" מלמד שאין להטות את הדין לטובת העני על מנת לפרנסו, ואילו הכתוב "ודל לא תהדר בריבו" מלמד שאין להטות את הדין לטובת העני על מנת לכבדו.

מסתבר שמקור דברי רש"י במכילתא דרבי ישמעאל:

'ודל לא תהדר בריבו' – למה נאמר? לפי שהוא אומר 'לא תשא פני דל' וגו', אין לי אלא אלו, חילופיהן מנין? תלמוד לומר 'ודל לא תהדר בריבו'.

[מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ]

מדברי המכילתא עולה שהואיל והכתוב בפרשת קדושים חילק בין דל לגדול, כלפי דל נאסר 'נשיאת פנים' וכלפי גדול נאסר ההידור, בא הכתוב בפרשת משפטים ולימד שהידור אסור גם כלפי דל[3]. נראה שכוונת המכילתא, שמהכתוב בפרשת קדושים יש ללמוד שאסור להטות את הדין לטובת הדל מחמת מצוקתו ואסור להטות את הדין לטובת גדול מחמת כבודו; כדי ללמד שהאיסור קיים בכל אופן, גם כאשר הטיית הדין נעשית לדל מחמת כבודו, בא הכתוב בפרשת משפטים ואמר: "ודל לא תהדר בריבו"[4].

שיטת הרמב"ם

על פי האמור כל הכתובים אוסרים על הטיית משפט, אמנם מדברי הרמב"ם עולה שיטה שונה.

הרמב"ם אכן לומד מהכתובים "ודל לא תהדר בריבו" ו"לא תשא פני דל" שקיים איסור בהטיית הדין לטובת העני:

והמצוה הרע"ז היא שהזהיר הדיין מחמול על עני בדין, אבל ידין לו הדין באמתו לא על צד החמלה עליו, אבל ישוה בין העשיר והעני להכריחו לפרוע מה שהוא חייב. והוא אמרו יתעלה 'ודל לא תהדר בריבו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר ואמר 'לא תשא פני דל'. ולשון ספרא: שלא תאמר עני הוא זה, והואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, תלמוד לומר 'לא תשא פני דל'. [ספר המצוות ל"ת רעז]

אולם את איסור "ולא תהדר פני גדול" מפרש הרמב"ם באופן אחר:

והמצוה הרע"ה היא שהזהיר הדיין שלא לכבד אחד מבעלי דינין בעניין הדין, ואפילו היה גדול ונכבד ונשוא פנים לא יסביר לו פנים הדיין כשיבוא לפניו עם בעל דינו ולא ישאל בענייניו וסיפוריו. אמר יתעלה 'לא תהדר פני גדול'. ובספרא: שלא תאמר עשיר הוא זה בן גדולים הוא זה איך אביישנו ואראה בבושתו, על אחת כמה וכמה שאינו מביישו, לכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'. [ספר המצוות ל"ת רעה]

לדברי הרמב"ם האיסור אינו להטות את הדין לטובת האדם הנכבד, אלא האיסור הוא לתת יחס מועדף.

הבחנה זו שבין שני האיסורים מפורשת גם בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

וכן בדיני ממונות אין מרחמין על הדל, שלא תאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, על זה הזהירה תורה 'ודל לא תהדר בריבו', ונאמר 'לא תשא פני דל'.

אסור להדר פני גדול כיצד? הרי שבאו לפניך שנים לדין, אחד חכם גדול ואחד הדיוט, לא תקדים לשאול בשלומו של גדול ולא תסביר לו פנים ולא תכבדנו, כדי שלא יסתתמו טענותיו של אחר, אלא אינו נפנה לאחד מהן עד שיגמר הדין שנאמר 'לא תהדר פני גדול'. אמרו חכמים: אל תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו, לכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'. [הל' סנהדרין פ"כ ה"ד]

הרב חיים דוד הלוי בספרו 'דבר המשפט' [הל' סנהדרין, שם] מבאר שהרמב"ם סבור שאין הווה אמינא שיש להטות את הדין לטובת העשיר כדי שלא לביישו. לכן הרמב"ם מפרש את דברי הספרא באופן אחר, שכוונתה לחדש איסור להדר את העשיר ולתת לו יחס מועדף, גם אם הדיין אינו מטה את הדין אלא פוסק באופן ענייני וישר[5].

שיטת היראים

שיטה שלישית בעניין עולה מדברי היראים. היראים מונה את "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" כלאו אחד המזהיר שלא להטות את הדין לטובת אחד מהם:

דל לא תשא וגדול לא תהדר. ויראת מאלהיך. לקיים מה שצוה בפרשת קדושים 'לא תעשו עול במשפט ולא תשא פני דל לא תהדר פני גדול'. ותניא, 'לא תשא פני דל' – שלא תאמר עני הוא והעשיר הזה חייב לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות; 'ולא תהדר פני גדול' – שלא תאמר עשיר בן גדולים הוא היאך אראה בבושתו, ולכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'.

[יראים סי' קצ]

בכך דומה שיטת היראים לשיטת רש"י, אך את הכתוב "ודל לא תהדר בריבו" מפרש היראים בדרך שונה:

'ודל לא תהדר בריבו'. ציווה היוצר, בבא הדל לפניך לדין, שלא תאמר מצוה להדרו בדברים ובענין יותר מבעל דינו מפני דלותו, והייתי סבור לעשות מצוה לקרבו בדברים ולהדרו בענין, לכך נאמר בואלה המשפטים 'ודל לא תהדר בריבו'. [יראים סי' קפה]

לדברי היראים כתוב זה מלמד על איסור נוסף – להדר את הדל בדברים. היראים מבאר שהייתה סברה שיש לדיין לתת סעד ותמיכה לדל מחמת מסכנותו ודלותו, ולכן באה התורה ומזהירה שלא לעשות זאת: "ודל לא תהדר בריבו" – אין לתת לדל יחס מועדף, אלא יש להתייחס לשני בעלי הדין באופן שווה.

מן האמור עולה ששיטת היראים הפוכה משיטת הרמב"ם. לפי הרמב"ם האיסור ביחס לדל הוא על הטיית משפט והאיסור ביחס לגדול הוא על נתינת יחס מועדף, ואילו לפי היראים דווקא ביחס לדל קיים איסור לתת יחס מועדף, ואילו האיסור על הטיית משפט משותף לגדול ולדל.

שיטת הסמ"ג

הסמ"ג כותב:

כתוב בפרשת דברים 'לא תכירו פנים במשפט', ותניא בספרי: אזהרה זו לממונה להושיב הדיינים שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור אושיבנו דיין איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר והוא אינו בקי בדינין נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב מעלה הכתוב על שמינהו כאילו הכיר פנים בדין. 'כקטן כגדול תשמעון' – שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, אם קדם ובא לפניך חתכהו תחילה כדמפרש בפרק קמא דסנהדרין. דבר אחר, שלא תאמר זה עני וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של גדול זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו ולכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. [סמ"ג לאוין סי' קצד]

מדברי הסמ"ג מבואר שהכתוב "כקטן כגדול תשמעון" מזהיר שלא להטות את הדין לטובת עני או לטובת עשיר[6].

הסמ"ג כותב שאיסור "ודל לא תהדר בריבו" הוא אזהרת לאו על עשה שנלמד מהכתוב "כקטן כגדול תשמעון":

הזהירה תורה שלא לרחם על העני בדין, ושלא להדר גדול בדין, שנאמר 'ודל לא תהדר בריבו', תירגם אונקלוס בדיניה, ואמר 'לא תשא פני דל', אזהרת לאו על עשה שפירשנו למעלה לעניין 'כקטן כגדול תשמעון', שלא יאמר זה עני הוא וחבירו עשיר מצוה לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בנקיות, וגם לא יהדרנו בדברים, מפני שסבור לעשות מצוה, יותר מן האחר. [סמ"ג לאוין סי' רג-רד]

באופן זה מבאר הסמ"ג גם את הכתוב "ולא תהדר פני גדול":

'ולא תהדר פני גדול' – שלא יאמר גדול הוא זה ובן גדולים הוא, היאך אביישנו בשביל דינר אחד, אזכנו ולכשיצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. [שם]

דברי הסמ"ג הללו מתאימים לשיטת רש"י, אמנם הסמ"ג מביא פירוש נוסף לכתוב:

דבר אחר, שלא יאמר גדול הוא חזקתו שאינו משקר, יש לי להאמינו יותר מן האחר ולהדר פניו אף על פי שלא יפסוק הדבר כי אם על פי עדים, מפני שעל ידי כן מסתתמים טענותיו של עני. [שם]

פירוש זה מתאים לשיטת הרמב"ם, שהאיסור הוא לתת לגדול יחס מועדף, שכן נתינת יחס מועדף לאחד פוגעת בתקינות ההליך המשפטי.

עם זאת, מדברי הסמ"ג שהובאו קודם לכן עולה שבדומה לאיסור נתינת יחס מועדף לגדול, הכתוב "ודל לא תהדר בריבו" מלמד על איסור נתינת יחס מועדף לדל:

וגם לא יהדרנו בדברים, מפני שסבור לעשות מצוה, יותר מן האחר. [שם]

מדבריו עולה שכתובים אלו מלמדים שני דינים:

א.איסור בהטיית המשפט לטובת העני או לטובת העשיר.

ב.איסור בנתינת יחס מועדף לעני או לעשיר.

וכן עולה מדברי הטור (המועתקים על ידי השולחן ערוך [סי' יז סעי' י]):

ואין לו לדיין לרחם על דל, שלא יאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו, אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד. ולא להדר פני גדול, שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט, לא יכבדנו ולא ישאל בשלומו, שלא יסתתמו דברי בעל דינו. ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו ואחר כך אומר לו שיתן לו את שלו, אלא יחתוך הדין מיד לאמתו. [טור סי' יז][7]