מקור איסור הטיית משפט

בשיעור זה נעסוק באיסור הטיית משפט[1]. איסור זה מופיע בפרשת משפטים לגבי אביון:

לא תטה משפט אבינך בריבו. [שמות כג, ו]

ואיסור דומה מופיע בפרשת כי תבוא:

לא תטה משפט גר יתום, ולא תחבל בגד אלמנה. [דברים כד, יז]

אמנם, בפרשת קדושים, בפרשת דברים ובפרשת שופטים לכאורה יש אזהרה כללית על הטיית המשפט ופסיקה שלא כדין:

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך.

[ויקרא יט, טו]

לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא...

[דברים א, יז]

לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. [דברים טז, יט]

עם זאת, הספרי לומד מהכתוב בפרשת דברים איסור שונה:

'לא תכירו פנים במשפט' – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גיבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין – נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין. [ספרי דברים פסקה יז]

לדברי הספרי כתוב זה מלמד על איסור מינוי דיין שאינו הגון[2], ואם כן רק הכתובים בפרשת קדושים ובפרשת שופטים מזהירים מפני הטיית המשפט[3].

כן נראה גם מהדרשות הדומות שבמדרשי ההלכה לשני כתובים אלו:

'לא תעשו עול במשפט בדין' – מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עוול, שנוי, משוקץ, חרם ותועבה... 'לא תשא פני דל' – שלא תאמר עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר 'לא תשא פני דל'. 'ולא תהדר פני גדול' – שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה לא אביישנו ואראה בבושתו עד כמה שאני מביישו, לכך נאמר 'לא תהדר פני גדול'. [ספרא קדושים פרשה ב פרק ד אות א-ג]

'לא תטה משפט' – שלא תאמר איש פלוני נאה, איש פלוני קרובי. 'לא תכיר פנים' – שלא תאמר איש פלוני עני, איש פלוני עשיר. [ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קמד]

וכן כותב היראים:

לא תעשו עול במשפט. הזהיר היוצר שלא לעשות עוול, דכתיב בפרשת קדושים 'לא תעשו עול במשפט'. ותניא בתורת כהנים: 'לא תעשו עול במשפט' – מלמד שדיין שעיוות משפט נקרא עוול שנואי משוקץ חרם תועבה, וגורם ה' דברים: מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם... ולאו זה בכלל 'לא תטה משפט', שנכתבו להרבות לאוין. [יראים סי' קצד][4]

עם זאת, מדרשת נוספת של הספרי נראה לא כך:

'לא תטה משפט גר' – מה אני צריך, והלא כבר נאמר 'לא תטה משפט ולא תכיר פנים'? אלא מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוים, ואם היה גר יתום עובר בשלשה לאוים. [ספרי דברים פסקה רפא]

דרשה זו שואלת מה הכתוב בפרשת כי תצא ("לא תטה משפט גר יתום") מוסיף על הכתוב בפרשת שופטים ("לא תטה משפט ולא תכיר פנים"), והיא אינה מזכירה את הכתוב בפרשת קדושים ("לא תעשו עול במשפט"). מכאן שלפי דרשה זו הכתוב "לא תעשו עול במשפט" אינו מלמד על איסור כללי בהטיית הדין, אלא הוא היגד אחד עם המשך הכתוב: "...לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול".

כדברים אלו כותב הנצי"ב:

'לא תעשו עול במשפט לא תשא' וגו' – באמת כל עוולה אסור, אלא משום שנשיאת פני דל והידור פני גדול בשעה שאין עומד במשפט הוא דבר ישר ואינו עוול כלל, משום הכי הזהיר הכתוב דמכל מקום הוא עוול במשפט, שהרי יוצא מעומק הדין שחתוך הוא לכל אדם בשווה. אבל אם נעשה פשר או פסקי בעל הבית, אינו עוול כלל. [העמק דבר ויקרא יט, טו]

על פי הבנה זו, הכתוב עוסק באיסור להטות את הדין לטובת העני או הגדול, ואילו האיסור הבסיסי של הטיית הדין נלמד מהכתוב בפרשת שופטים בלבד[5].

אכן, הסמ"ג הולך בדרכו של היראים:

כתוב בפרשת קדושים 'לא תעשו עול במשפט'... והרי לאו זה בכלל 'לא תטה משפט'... כל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין: 'לא תעשו עול במשפט' ו'לא תטה משפט'. ואם היה אביון עובר בשלושה לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט אביונך בריבו'. ואם היה גר עובר בארבעה לאוין שנאמר 'לא תטה משפט גר'. ואם היה יתום עובר בחמשה לאוין, שנאמר 'משפט גר יתום'. וראוי למנות כאן שני לאוין בלבד: 'לא תטה משפט גר' עניין לאו אחד בפני עצמו, וכל השאר בלאו אחד. [סמ"ג לאוין סי' רה-רו]

בניגוד לספרי הכותב שהכתוב "לא תטה משפט גר" בא ללמד "שכל המטה משפט גר עובר בשני לאוין", הסמ"ג כותב ש"כל המטה משפט אחד מישראל עובר בשני לאוין", וכתוב זה מלמד שבהטיית משפט גר יש איסור נוסף.

הרי"פ פערלא מיישב את דרשת הספרי לשיטתו:

ומאי דקתני בספרי דהמטה משפט גר עובר בשני לאוין...יש לומר דלא נחית אלא לאשמועינן דקרא ד'לא תטה משפט גר' איצטריך לאפושי לאו אחד בגר יותר מבכל ישראל, אבל לא נחית תנא דספרי ליחשב וליזל כל הלאוין שבכל ישראל.

[ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע כא]

לדבריו הספרי לא בא למנות את מניין הלאוין שעובר המטה את המשפט, אלא הספרי קיצר בלשונו וכוונתו ללמד רק שבנוסף לאיסור הכללי של הטיית משפט, יש איסור נוסף בהטיית משפט גר.

שיטת הרמב"ם

שיטה שלישית בעניין זה עולה מדברי הרמב"ם. בספר המצוות מביא הרמב"ם כמקור לאיסור הטיית משפט את הכתוב בפרשת קדושים בלבד:

והמצוה הרע"ג היא שהזהיר הדיין מעשות עול בדין, והוא אמרו יתעלה 'לא תעשו עול במשפט'. ועניין לאו זה, שלא יעבור הדרכים שגדרה אותם התורה לחייב דבר או לפטור ממנו. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רעג]

ובדומה לכך כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

'לא תעשו עול במשפט' – זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים הרי זה בכלל עול.

[הל' סנהדרין פ"כ ה"ו]

דברי הרמב"ם צריכים עיון: מדוע הרמב"ם אינו מתייחס לכתוב "לא תטה משפט" שבפרשת שופטים?

תמיהה זו מתחזקת לאור השוואה בין דרשת הספרי דלעיל, האומרת שהמטה משפט ישראל עובר משום "לא תטה משפט לא תכיר פנים" ואילו המטה משפט גר עובר גם משום "לא תטה משפט גר", לבין דברי הרמב"ם בעניין זה:

כל המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד, שנאמר 'לא תעשו עול במשפט'. ואם היה גר עובר בשני לאוין, שנאמר 'לא תטה משפט גר'. ואם היה יתום עובר בשלושה לאוין, שנאמר 'משפט גר יתום'. [שם, הי"ב]

בניגוד לספרי, הרמב"ם אינו מביא כמקור לאיסור הטיית משפט את הכתוב "לא תטה משפט" לא את הכתוב "לא תעשו עול במשפט"[6]!

הרב חיים דוד הלוי בספרו 'דבר המשפט' מתרץ שלדעת הרמב"ם הציווי שבפרשת שופטים אינו מתייחס לשופטים עצמם אלא לממנה הדיינים:

והנראה בזה דלדעת רבינו אין מקרא זה בא להזהיר שום אזהרה לדיינים, וכל הפרשה עוסקת במינוי דיינים, ואזהרה היא כלפי המעמידים דיינים לישראל. ועיקרה של אזהרה זאת כבר באה בתחילת ספר דברים, 'לא תכירו פנים', ולשון ספרי: זה הממונה להושיב דיינים וכו' שמא תאמר איש פלוני נאה וכו' אושיבנו דיין נמצאת מזכה את החייב ומחייב את הזכאי לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע מעלה עליו הכתוב כאילו הכיר פנים בדין עכ"ל הספרי. ופירוש מעלה עליו הכתוב אין הכונה על הדיין הזה שאינו יודע, אלא על הממנה, שכאשר הדיין יעות דין מעלה עליך אתה הממנה כאילו אתה הכרת פנים... גם כאן בפרשת שופטים לא היתה כונת התורה בפסוק כולו 'לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד' להזהיר הדיינים, ואין זו אזהרה אלא מצוה לממנה: 'שופטים ושוטרים תתן לך' וגו', והיא מצות מינוי דיינים, ופירש"י: מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק (כלומר, שגם זו אינה מצוה לדיינים שישפטו משפט צדק, אלא לממנים שימנו מומחים שישפטו צדק), ואל תגרום במינוי קרובים עשירים וכו' להביא להטית משפט וכו', ומעלה אני עליך כאילו אתה הטית וכו' כדברי הספרי לעיל. ואם כן אין בזה שום אזהרה לדיינים.

[דבר המשפט הל' סנהדרין פ"כ ה"ו]

לדבריו, הכתוב שבפרשת שופטים הוא חוזר על הציווי שבפרשת דברים, שכאמור מזהיר את ממנה הדיינים שלא ימנה דיין שאינו הגון.

הרח"ד הלוי מציין שהכתוב בפרשת שופטים מבואר באופן זה על ידי האור החיים:

'לא תטה משפט' וגו' – לא יחד האזהרה לשופטים, וציווה לנוכח, להעיר כי כללות ישראל ישנם גם כן באלו אזהרות אם לא ימנו השופטים כדרך שנצטוו, הם המטים משפט הם העוברים על כל האמור. [אור החיים דברים טז, יט]

דברים אלו מדגישים את ההיבט הציבורי של בתי הדין, היבט המודגש בספר דברים, הספר העוסק בציבור ובאורחותיו והמלמד על חובת הציבור להקמת מערכת משפט מתוקנת, שאינה מטה את הדין והרודפת באופן בלעדי אחר הצדק.

נעמיק דברים אלו לאור מה שהעלנו בסוף שיעור עשרים וארבעה ['מבוא למצוות הדיינים'], כי בפרשת קדושים מזהירה התורה על הטיית המשפט מפאת הפגיעה בבעל הדין, ולכן כשם שמזהירה התורה את הדיין שלא יעשה עוול במשפט כך היא מזהירה את המודד והשוקל שלא יעשה עוול במידות ובמשקלות. לעומת זאת, בספר דברים מזהירה התורה, כתנאי לירושת הארץ, על בניית מערכת משפט של צדק. ציווי זה אינו שייך לתחומים אחרים, והוא מיוחד לבית הדין המופקד על רדיפת הצדק[7].

איסור עינוי הדין

הרמב"ם מחדש שגם האיסור לענות את הדין כלול באזהרת "לא תעשו עול במשפט":

'לא תעשו עול במשפט' – זה המעוות את הדין ומזכה את החייב ומחייב את הזכאי. וכן המענה את הדין ומאריך בדברים ברורים כדי לצער אחד מבעלי דינים, הרי זה בכלל עול.

[הל' סנהדרין, שם]

וכן כותב ספר החינוך [מצוה רלג].

הרי"פ פערלא מציין שבדברי חז"ל אין מקור מפורש לכך, והוא מציע שהדברים מבוססים על הנאמר בגמרא בשבת [לג.] שחרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין:

והוא תמוה אצלי, דלא מצאתי זה בשום דוכתא לרז"ל שיאמרו דעינוי הדין הוא בכלל לאו ד'לא תעשו עול במשפט'. וקצת נראה בכוונתו ע"פ מאי דאמרינן (בפרק במה מדליקין ל"ג ע"א) בעון עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וכו' חרב וביזה רבה, עיין שם היטב... והנה בספרא (פ' קדושים פ"ד) תניא, 'לא תעשו עול במשפט' – בדין, מלמד שהדיין המקלקל את הדין קרוי עול וכו' ומפיל את ישראל בחרב, וכו' עיין שם. הרי דקלקול הדין הוא בכלל אזהרה זו ד'לא תעשו עול במשפט'... דמשום עבירת אזהרה זו בא עונש זה.

[ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג מ"ע כא]

הרי"פ פערלא טוען שלדעת רס"ג עינוי הדין ועיוות הדין נלמדים משני מקורות שונים:

אבל רבינו הגאון ז"ל בזה לשיטתו אזיל, ולא מנה בהטיית משפט אלא לאו אחד בלבד, דהיינו לאו ד'לא תטה משפט' הכולל כל ישראל כול,. עשיר עני ואביון גר ויתום. ובשאר לאוין האמורים בזה דליכא נפקותא אלא כדי לעבור בשנים ושלשה לאוין, אין זה ענין למנין המצות לפי דרכו ז"ל, ואינו מונה אלא הלאו הכללי הכולל כולם. ומה שמנה לאו ד'לא תעשו עול במשפט', היינו משום דלא סבירא ליה כדעת הרמב"ם וסמ"ג ושאר ראשונים שהוא אזהרה למטה משפט, אלא הוא אזהרה לעינוי הדין ועניין אחר הוא לגמרי. [שם, ל"ת לט-מא]

לפי הבנתו בשיטת הסמ"ג, איסור הטיית משפט נלמד מ"לא תטה משפט" ואיסור עינוי הדין נלמד מ"לא תעשו עוול במשפט"[8].