את עיסוקנו במצוות הדיינים נפתח בעיון במצוות שבפרשת משפטים. פרשת משפטים עוסקת ברובה בדיני ממונות, אך בסופה יש אזהרות על ענייני המשפט. לגבי חלק מהן ברור שהן עוסקות בעולם המשפט, ולגבי חלק אחר הדבר שנוי במחלוקת. אנו נתחיל באיסור "לא תשא שמע שוא", ולאחר מכן נעבור על שאר האיסורים שבפרשייה[1].

פרבפרשת משפטים מזהירה התורה:

לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע להית עד חמס. [שמות כג, א]

המכילתא מביאה פירושים שונים לאיסור "לא תשא שמע שוא":

'לא תשא שמע שוא' – הרי זה אזהרה למקבל לשון הרע. דבר אחר, הרי זה אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'עד האלהים יבא דבר שניהם'. דבר אחר, הרי זה אזהרה לבעל דין, שלא ישמיע דבריו לדיין עד שיהא בעל דינו עמו, שנאמר 'ועמדו שני האנשים'. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: להביא שבועת הדיין שתהא באמן, שאם אין עונה אמן אחריו, עושה אותו שבועת שוא.

[מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דכספא פרשה כ]

לפי הפירוש הראשון זו אזהרה כללית, שאינה מופנית דווקא לדיינים – איסור קבלת לשון הרע. לפי הפירוש השני זו אזהרה לדיין שלא ישמע אחד מבעלי הדין ללא חברו, ולפי הפירוש השלישי זו אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין שלא בנוכחות בעל דינו. לפי הפירוש הרביעי הכתוב מלמד שיש לענות אמן לאחר שבועת הדיין – "שאם אין עונה אמן אחריו עושה אותו שבועת שוא".

הפירוש הרביעי נראה הרחוק ביותר מפשטי המקראות, אך נראה שהוא מבוסס על הדמיון הלשוני בין אזהרה זו – "לא תשא שמע שוא" – לבין אזהרת "לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא" שבעשרת הדברות [שמות כ, ז]. לאור הבחנה זו מפרש רבי אליעזר שהכתוב שלפנינו עוסק גם הוא באיסור נשיאת שם שמיים לשווא, והוא מחדש שכדי שהשבועה הנאמרת בשם ה' לא תהיה לשווא – כאשר דיינים משביעים אדם, עליו לענות אמן.

הפירושים האחרים חולקים על פרשנות זו, ולדעתם הכתוב שלפנינו מחדש איסור בפני עצמו – איסור שמיעת דברים הגורמים נזק ופגיעה[2]. הפירוש הראשון מעמיד את האיסור בשמיעת כל דבר שלילי על הזולת, ושני הפירושים הנוספים מעמידים את האיסור בשמיעת דברים העשויים לגרום נזק בהקשר המשפטי.

לכאורה הפירושים השונים חולקים זה על זה[3], אמנם מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה:

והמצוה הרפ"א היא שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו, והוא אמרו יתעלה 'לא תשא שמע שוא'. שברוב אמנם יהיו דברי הבעל דין שלא בפני בעל דינו שוא, והזהיר השופט משמוע אותם הדברים כדי שלא תכנס לנפשו צורה אין יושר לה ולא אמתות. ולשון מכילתא: 'לא תשא שמע שוא' – אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו, אזהרה לבעל דין שלא ישמיע את דבריו לדיין עד שיהא חבירו עמו... ובכלל לאו זה גם כן אמרו אזהרה למספר לשון הרע ומקבל לשון הרע ומעיד עדות שקר, כמו שהתבאר במכות. [ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רפא]

הרמב"ם מביא גם את האיסור לדיין לשמוע אחד מבעלי הדין שלא בנוכחות חברו וגם את איסור קבלת לשון הרע.

וכן כותב הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו, ואפילו דבר אחד אסור שנאמר 'שמוע בין אחיכם'. וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תשא שמע שוא'. ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר, וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו.

[הל' סנהדרין פכ"א ה"ז]

לכאורה היה נראה שלפי הבנה זו, שהפירושים אינם חולקים זה על זה, שורש האיסור אחד – שמיעת דברים הגורמים לפגיעה בזולת. בשל כך האיסור קיים בכל קבלת לשון הרע, גם על ידי מי שאינו דיין, אלא שאיסור זה כולל בתוכו גם אזהרה לדיין שלא ישמע אחד מבעלי הדין שלא בנוכחות חברו, הואיל ובשמיעת דברים אלו יש פגיעה בבעל הדין השני.

הבנה זו ניתנת להיאמר בשיטת רש"י, המביא גם הוא את שני הפירושים שבמכילתא זה לצד זה:

לא תשא שמע שוא – כתרגומו: לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע; ולדיין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו. [רש"י שמות כג, א]

וכן נראה מדברי הסמ"ג:

שלא יקבל אדם לשון הרע, דכתיב בפרשת משפטים 'לא תשא שמע שוא', וגרסינן בפרק ערבי פסחים: אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר בחבירו, ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר 'לכלב תשליכון אותו', וכתיב בתריה 'לא תשא שמע שוא'... עוד דרשינן מיניה בשבועות ובסנהדרין: אסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו. [סמ"ג לאוין סי' י]

הסמ"ג מביא בראש דבריו את איסור קבלת לשון הרע, ורק בסוף הוא מציין שכתוב זה מלמד דין נוסף – איסור לדיין לשמוע בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו. משמע שהאיסור ביסודו אינו שייך לעולם המשפט, אלא זהו איסור כללי על שמיעת דיבור פוגעני כלפי הזולת.

אולם מדברי הרמב"ם עולה הבנה שונה. הרמב"ם מביא איסור זה בהלכות סנהדרין, והוא פותח בדרשה השנייה של המכילתא: "אזהרה לדיין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו", ומשמע שזה עיקרו של האיסור. רק בהמשך ההלכה מציין הרמב"ם ש"בכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר". מכאן שלשיטתו האיסור ביסודו נעוץ בעולם המשפט, אלא שבנוסף לפירושו המרכזי נלמד ממנו דין נוסף – איסור לספר ולקבל לשון הרע[4].

הבנה זו, ששני הדינים הנלמדים מהכתוב הם שני איסורים שונים שמקורם בפרשנויות שונות לכתוב אחד, מפורשת בדברי הרמב"ם בספר המצוות:

כשיהיה לאו אחד כולל עניינים רבים הנה אז יימנה הלאו ההוא לבדו. לא כל ענין וענין מן הענינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזה הוא לאו שבכללות שאין לוקין עליו... וכן אמרו 'לא תשא שמע שוא', הנה הוא גם כן כולל ענינים רבים כמו שנבאר.

[ספר המצוות לרמב"ם שורש ט]

הרמב"ם מביא את הכתוב שלפנינו כדוגמה ל'לאו שבכללות' – לאו אחד הכולל עניינים רבים. מכאן שלהבנתו שני הדינים אינם שני יישומים של עיקרון אחד, אלא אלו עניינים שונים הנלמדים מאותו מקור.

נראה שמקורו של הרמב"ם הוא במכילתא דרשב"י:

'לא תשא שמע שוא' – שלא ידברו סניגורין לפניהן. מנין לדיין שלא ישמע טענת אחד מבעלי דינין עד שלא יבוא חבירו? תלמוד לומר 'לא תשא שמע שוא'. ומנין שלא יטעון אדם טענת שקר? תלמוד לומר 'לא תשא שמע שוא', לא תשיא שמע שוא. ומנין שלא יטעים אדם דבריו לדיין תחילה? תלמוד לומר 'לא תשא שמע שוא', לא תשיא שמע שוא. ומנין אזהרה למספר לשון הרע ולמקבל לשון הרע? תלמוד לומר 'לא תשא' לא תשיא.

[מכילתא דרשב"י כג, א]

המכילתא דרשב"י מביאה את הדינים השונים בזה אחר זה, ומשמע שכולם נלמדים מן הכתוב במקביל.

מדברי המכילתא דרשב"י עולה חידוש נוסף, שכתוב זה אינו מקור רק לקבלת לשון הרע אלא גם לסיפור לשון הרע. גם חידוש זה מובא להלכה בדברי הרמב"ם.

לסיום נציין שהרמב"ם בספר המצוות מביא כמקור לכך שסיפור לשון הרע וקבלתו כלולים בכתוב זה, מדברי הגמרא במכות:

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר – ראוי להשליכו לכלבים, דכתיב 'לכלב תשליכון אותו', וסמיך ליה 'לא תשא שמע שוא' וגו', קרי ביה נמי 'לא תשיא'. [מכות כג.]

אמנם, יש להעיר שאפשר היה להבין שדברים אלו הם דברי אגדה, אך מדברי הרמב"ם עולה שכוונת הגמרא לאיסור תורה גמור. עוד יש להעיר, שמדברי הגמרא לומד הרמב"ם שגם איסור קבלת עדות שקר כלול באזהרה זו, אמנם הרי"פ פערלא [ביאור לסהמ"צ לרס"ג ל"ת לה] מציין שיש ראשונים הסוברים שאיסור זה נלמד מ"לא תשא שמע שוא" אלא מהמשך הכתוב: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס".