בפרשיות שונות מצווה התורה שלא להטות את הדין:

לא תטה משפט אבינך בריבו. מדבר שקר תרחק, ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח, כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. [שמות כג, ו-ח]

לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך.

[ויקרא יט, טו]

ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא... [דברים א, טז-יז]

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. צדק צדק תרדף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך.

[דברים טז, יח-כ]

בין ציוויים אלו קיים דמיון רב, אך בכל פרשייה הם מופיעים בהקשר שונה[1]: בפרשת משפטים הציוויים מופיעים בסמוך לאיסור הפגיעה בחלשים – בגר, ביתום ובאלמנה [שמות כב, כ-כו; כג, ט]; בפרשת קדושים הציוויים מופיעים במסגרת אופן ההתנהגות הנדרש כלפי הזולת [ויקרא יט, ט-יח], כחלק מהציווי הכללי על חיי קדושה; בפרשת שופטים הציוויים מופיעים כחלק מהציווי על הקמת מערכת משפט בארץ ישראל.

נראה ללמוד מכך שכל פרשייה עוסקת בהיבט אחר של איסור הטיית משפט. פרשת משפטים בכללותה עוסקת באיסור הפגיעה בזולת. בכלל זה היא מזהירה שלא להטות משפט, להתרחק מדברי שקר ולא לקחת שוחד, כיוון שהתנהגויות אלו עלולות לגרום לפגיעה בזולת שלא כדין. לעומתה, פרשת קדושים אינה עוסקת בזכויותיו של הזולת אלא בחובות האדם עצמו. פרשת קדושים עוסקת בחובת ההליכה בדרכי הצדק והיושר ובאיסור עשיית עוול, ובכלל זה היא מזהירה שלא לעשות עוול במשפט. שתי פרשיות אלו עוסקות בענייני היחיד, ואילו ספר דברים עוסק בענייני הציבור. בספר דברים מתווה משה רבנו את דרכו של עם ישראל בארץ ישראל ואת אורח החיים שיש לעם ישראל לדבוק בו. בשל כך, משה רבנו מפרט את מערכות ההנהגה, השלטון והמשפט, והוא מצווה שבכל מקום בארץ ישראל יהיו שופטים ושוטרים שישפטו את העם משפט צדק. מטעם זה, הטיית המשפט מקבלת משמעות שונה: היא לא רק גורמת לפגיעה באחד מבעלי הדין, והיא לא רק התנהגות אישית לא מוסרית ולא ראויה, אלא זהו ליקוי חברתי. מערכת משפט תקינה נדרשת כדי להתקיים בארץ ישראל – "למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' א-להיך נתן לך", והטיית משפט פוגעת בישיבתו של עם ישראל בארצו.

על פי האמור בספר שמות ובספר ויקרא עוסקת התורה בענייני המשפט מתוך עולמו של היחיד – פרשת משפטים עוסקת בהגנה על בעלי הדין מפגיעה מחמת התנהלות משפטית שאינה הולמת, ופרשת קדושים עוסקת בחובתו המוסרית-אישית של הדיין להתנהל בצדק וביושר בענייני המשפט. לעומת זאת, ספר דברים עוסק בהיבט הציבורי של המשפט – חובת הקמת מערכת משפט שתדון דין צדק ותתנהל בדרכי היושר והצדק[2].

נעמיק ונבסס את ההבדל בין הפרשיות. בפרשת קדושים חוזרת התורה על איסור עשיית עוול במשפט בהקשר שונה:

לא תעשו עול במשפט, במדה במשקל ובמשורה. מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. [ויקרא יט, לה-לו]

בכתובים אלו איסור עשיית עוול במשפט מופיע לא במשמעות המשפטית המקובלת, של הטיית דין על ידי הדיינים, אלא הוא מתייחס לבעל המקח המודד ושוקל את סחורתו. הכתוב מזהיר אותו "לא תעשו עול במשפט" – איסור לרמות במידות ובמשקלות.

הספרא עומד על החריגה שבלשון הכתוב "לא תעשו עול במשפט", שימוש בלשון 'משפט' שלא ביחס לדיין אלא לגבי סוחר השוקל ומודד את סחורתו:

'לא תעשו עול במשפט' – אם לדין כבר הדין אמור, אם כן למה נאמר 'לא תעשו עול במשפט במדה ובמשורה'? מלמד שהמודד נקרא דיין, שאם שיקר במידה קרוי עוול, שנאוי ומשוקץ, חרם ותועבה, וגורם לחמישה דברים: מטמא את הארץ, ומחלל את השם, ומסלק השכינה, ומפיל ישראל בחרב, ומגלה אותם מארצם. [ספרא קדושים פרשה ג פרק ח, ה]

הספרא לומד מהכתוב "שהמודד נקרא דיין". מה פשר קביעה זו? במה המודד דומה לדיין? התשובה לכך פשוטה. סוחר השוקל ומודד אינו פוסק דין ואינו קובע הלכה, אך החובה להתנהג ביושר משותפת לשניהם. הליקוי שבהטיית משפט על ידי הדיין קיים גם ברמאות במידות ובמשקולות. לעניין זה "המודד נקרא דיין" – שניהם מחויבים להתנהל בדרך האמת והיושר, ושניהם מוזהרים באופן שווה שלא לנהוג ברמאות ולסטות מהאמת.

קביעה זו, שאיסור עשיית עוול במשפט אינו מחייב רק את הדיינים שבבתי הדין אלא הוא אמור גם לגבי הסוחרים בשעה שהם שוקלים ומודדים את סחורתם, מושתתת על ההבנה שיסוד האיסור הוא התנהגות ברמאות[3]. הגדרה זו מתאימה להיבט העולה מפרשת קדושים – חובה אישית על התנהגות בדרכי המוסר והיושר. אכן, על פי האמור, מהכתובים בפרשת שופטים יש ללמוד שבהטיית משפט קיימת גם בעיה ציבורית – הנהגת החברה בידי מערכת משפט מסואבת. כמובן, בעיה זו אינה קיימת במרמה במידות ובמשקולות.

הליקוי הציבורי הקיים במערכת משפט קלוקלת, עומד ביסוד דברי חז"ל על איסור מינוי דיין שאינו הגון:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה בישראל, שנאמר 'שפטים ושטרים תתן לך', וסמיך ליה 'לא תטע לך אשרה כל עץ'. אמר רב אשי: ובמקום שיש תלמידי חכמים כאילו נטעו אצל מזבח, שנאמר 'אצל מזבח ה' אלהיך'. [סנהדרין ז:]

דרשה זו נראית תמוהה: במה דומה העמדת דיין שאינו הגון לנטיעת אשרה? מה הקשר בין דיין שאינו הגון לעבודה זרה?

נעמיק את תמיהתנו לאור דרשת הספרי:

'לא תכירו פנים במשפט' – זה הממונה להושיב דיינים. שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני הלווני ממון, הליניסטון אושיבנו דיין – נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע, מעלה עליו כאלו הכיר פנים בדין. [ספרי דברים פסקה יז]

הספרי לומד מהכתוב "לא תכירו פנים במשפט" על איסור מינוי דיין שאינו הגון, ומדבריו עולה שהבעיה שבכך היא מחמת הפגיעה בצדק וגרימת פסיקות מוטעות – "נמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכיי". לעומת זאת, מדרשת הגמרא עולה שבהעמדת דיין שאינו הגון יש בעיה נוספת – לא מחמת החשש לפסיקות שגויות אלא עצם העמדת דיין שאינו הגון היא 'נטיעת אשרה'. מהי, אם כן, בעיה זו? מהי החומרה היתירה שבמינוי דיין שאינו הגון, מעבר לבעיה המעשית שיש חשש שהוא יפסוק דין שלא כהלכה?

נראה שדרשת הגמרא מבוססת על מהותו של בית הדין. "אלוהים נצב בעדת א-ל" [תהלים פב, א], ו"כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל" [סנהדרין ז.], ומטעם זה הדיינים קרואים "אלוהים". לכן דיין שאינו הגון הוא 'אלוהים אחרים', והוא דומה לאשרה הנוגדת את השראת השכינה[4].

הגדרה זו נובעת מההיבט הציבורי של מערכת המשפט. בתי הדין אינם רק הכתובת ליישוב סכסוכים, אלא הם מנהיגים את העם בדרך התורה ובאורחות הצדק והיושר, ובכך הם גורמים להשראת השכינה בישראל. בשל כך, אם יש דיין שאינו הגון, מלבד הפגיעה בבעלי הדין שעשויה לבוא בשל כך, יש בכך גם פגיעה בקדושת המשפט, נטיעת אשרה אצל מזבח ה'.

על פי האמור נראה שמצוות הדיינים שבספר שמות וספר ויקרא נובעות מעקרונות כלליים של הימנעות מפגיעה בזולת וחובת הליכה ביושר ובצדק. לעקרונות אלו יש חשיבות יתרה בעולם המשפט[5], אך הם קיימים גם מחוצה לו. לעומת זאת, מצוות הדיינים שבספר דברים נובעות מעיקרון נוסף הקיים במערכת המשפט לבדה – איסור פגיעה בקדושת המשפט.

היבט זה מפורש בדברי משה רבנו בתחילת פרשת דברים:

ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא... [דברים א, טז-יז]

משה רבנו חוזר, בשינויים מסוימים, על מצוות הדיינים שנאמרו בחומשים הקודמים, אך מביא להם נימוק חדש – "כי המשפט לא-להים הוא". נימוק זה מלמד שמצוות הדיינים נובעת מקדושת המשפט: "המשפט לא-להים הוא", ומלאכתו של הדיין היא מלאכת שמיים[6], ולכן הדיין מחויב להתנהל בהתאם – לשפוט בצדק ללא משוא פנים וללא מורא[7].

בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעיין במצוות הדיינים השונות, ונבחן אם אכן הן אמורות רק לגבי הדיינים או שמא כל אדם מצווה בהן.