הסבר הסוגיה

כיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף, ואמר לה: הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, הרי את לי לאינתו - הרי זו מקודשת [גמ' י.]

בדברי הברייתא מבואר שישנם שני חלקים במעשה הקידושין: נתינה ואמירה - נתינת כסף לאישה ואמירת "הרי את מקודשת לי". תפקיד נתינת הכסף ברור: התורה אומרת "כי יקח איש אשה", וחכמים למדו שה'קיחה' נעשית על ידי כסף. לעומתה, מקומה של האמירה טעון ביאור - מה הצורך באמירה בקידושין?

בביאור מקומה של האמירה אפשר להציע שתי הצעות:

א.האמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין - היא המחילה, יחד עם נתינת הכסף, את חלות הקידושין.

ב.האמירה נצרכת רק כדי שתהיה לאישה דעת במעשה הקידושין, אך היא אינה חלק מהותי ממעשה הקידושין.

לפי ההצעה הראשונה, אין מציאות בה קידושין יחולו ללא אמירה. לעומת זאת, לפי ההצעה השנייה, כאשר לאישה יש דעת במעשה הקידושין - אין צורך באמירה.

שורש הדיון בשאלה זו נמצא במחלוקת תנאים [משנה מעשר שני ד, ז; מובאת בגמ' ו.]: "היה מדבר עם אישה על עסקי גיטה וקידושיה, ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש, רבי יוסי אומר: דיו, רבי יהודה אומר: צריך לפרש". לפי רבי יוסי קידושין חלים גם ללא דיבור מפורש, ואילו לפי רבי יהודה קידושין אינם חלים ללא דיבור מפורש.

לכאורה, מחלוקת התנאים היא בשאלה דלעיל: לפי רבי יוסי ייתכנו קידושין ללא אמירה, ואילו לפי רבי יהודה אמירה היא חלק ממעשה הקידושין. אמנם, יש לדון בהבנה זו בשיטת רבי יוסי לאור דברי המשנה דלעיל המגדירה שמדובר כאשר "היה מדבר עם אישה על עסקי גיטה וקידושיה". הגמ' מוסיפה ואומרת: "אמר רב יהודה אמר שמואל: "והוא שעסוקין באותו עניין", והיא מביאה בעניין זה מחלוקת תנאים: "כתנאי, רבי אומר: והוא שעסוקין באותו עניין. רבי אלעזר בר רבי שמעון אומר: אף על פי שאין עסוקין באותו עניין". לפי רבי מחלוקת התנאים אמורה דווקא כאשר הם 'עסוקין באותו עניין', ואילו לפי רבי אלעזר ברבי שמעון המחלוקת היא גם כאשר הם אינם 'עסוקין באותו עניין'. הגמ' שואלת לשיטתו: "ואי לאו דעסוקין באותו עניין, מנא ידעה מאי קאמר לה?". הגמ' עונה: "אמר אביי: מעניין לעניין באותו עניין".

מדברי רבי אלעזר ברבי שמעון עולה בבירור שלפי רבי יוסי אמירה אינה חלק ממעשה הקידושין, והצורך היחיד הוא בדעת האישה. לעומת זאת, את שיטת רבי ניתן לבאר בשני אופנים:

א.גם לפי רבי יוסי יש צורך באמירה, אלא שגם 'עסוקין באותו עניין' נחשב לאמירה[1].

ב.לפי רבי יוסי אין צורך באמירה, ו'עסוקין באותו עניין' נצרך רק כדי שתהיה לאישה דעת במעשה הקידושין[2].

נראה שהבנות אלו תלויות במחלוקת הראשונים בביאור הרישא של המשנה [מעשר שני, שם] המביאה מחלוקת זו גם לגבי פדיון מעשר שני: "הפודה מעשר שני ולא קרא שם, רבי יוסי אומר: דיו, רבי יהודה אומר: צריך לפרש". נחלקו הראשונים האם הצורך ב'עסוקין באותו עניין' קיים גם לגבי דין זה. הר"ש [שם, ד"ה ר' יוסי] כותב: "רבי יוסי אומר דיו – בפרק קמא דקידושין, 'אמר רב הונא אמר שמואל: והוא שעסוקין באותו עניין'. וכי האי גוונא יש לומר בפדיון מעשר שני". לדבריו, התנאי "והוא שעסוקין באותו עניין" אמור גם לגבי פדיון מעשר שני. לעומת זאת, הרמב"ם [הל' מעשר שני ונטע רבעי פ"ד ה"א] אינו מביא תנאי זה, ומכך לומד התוס' יו"ט [שם] כי לשיטתו תנאי זה נצרך רק בקידושין וגירושין ולא בפדיון מעשר שני. התוס' יו"ט מבאר את טעמו של הרמב"ם: "דדוקא בקידושין ובגירושין צריך שיהיו עסוקים וכו', משום דבעינן דעת האישה... אבל בפדיון שאין כאן דעת אחרת אלא דעת עצמו של הפודה בלבד, איכא למימר דאין צריך כלל שידבר וכו', אלא הוי פדיון מעליא אפילו בשתיקה". ואם כן, משיטת הר"ש יש ללמוד ש'עסוקין באותו עניין' נחשב כאמירה, ולכן הוא נצרך גם בפדיון מעשר שני.

מן הדברים עולה מחלוקת עקרונית בין הר"ש לרמב"ם בביאור שיטת רבי יוסי: לפי הר"ש רבי יוסי סובר שאמירה מחילה את חלות הקידושין, ואילו לפי הרמב"ם רבי יוסי סובר שאמירה אינה מחילה את חלות הקידושין, והיא נצרכת רק כדי שנדע שדעת האשה להתקדש.

על פי האמור, לשיטת רבי יהודה יש צורך בדיבור מפורש, ואילו בשיטת רבי יוסי נחלקים התנאים: לפי רבי - יש צורך ב'עסוקין באותו עניין', ואילו לפי רבי אלעזר ברבי שמעון - אין צורך בכך, ודי שיהיו עסוקין 'מעניין לעניין באותו עניין'. אמנם, הירושלמי [מעשר שני ד, ד; גיטין ו, א] מפרש את מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי באופן אחר: "רבי זעירא חייא בר בון אבא בר תחליפא בשם רבי הושעיה: מה פליגין, כשהפליגו דעתן לעניינות אחרים. אבל אם היו עסוקים באותו עניין, גט הוא". לדברי הירושלמי, גם לפי רבי יהודה אין צורך בדיבור מפורש ודי שיהיו 'עסוקין באותו עניין', ומחלוקת התנאים היא כאשר אינם 'עסוקים באותו עניין'.

לכאורה דברי הירושלמי חולקים על סוגיית הבבלי דלעיל[3], אך הרשב"א [ד"ה אמר] מבאר את מחלוקת סוגיית הבבלי לאור דברי הירושלמי. לשיטתו, מחלוקת רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון אינה בביאור שיטת רבי יוסי אלא בפסיקת ההלכה - האם לפסוק כרבי יהודה או כרבי יוסי. בהתאם לכך כותב הרשב"א, שהואיל והגמ' פוסקת כרבי יוסי, להלכה האישה מקודשת גם כאשר לא היו עסוקין באותו עניין ממש[4].

על פי דברי הרשב"א (וסוגיית הירושלמי), ייתכן וגם לפי רבי יהודה האמירה אינה חלק ממעשה הקידושין, ולכן גם לשיטתו אין צורך באמירה מפורשת.

מחלוקת זו בגדר הצורך באמירה בקידושין, עומדת ביסוד מחלוקת הרי"ד ונכדו הריא"ז בדין הנותן אישה את כסף הקידושין ואומר לה 'הרי זה לקידושיך'. הרי"ד כותב בפסקיו [ה: ד"ה אמר שמואל] שלשון מעין זו מועילה רק בגירושין, הואיל ונוסח הגירושין כתוב בגט[5], אך לא בקידושי כסף: "אבל בקידושין, הכסף שהוא נותן לה אינו כתוב בו שום דבר, הילכך צריך שיאמר לה בפה 'הרי את מקודשת לי', ואם אמר 'הרי זה קידושיך', לא אמר כלום, כיון שאין כתוב בו דבר, דקידושין הוא לשון הקדש ומה דיבור הוא זה שאומר לה זה יהיה ההקדש שלך, הילכך צריך שיאמר 'הרי את מקודשת לי בזה'"[6]. ריא"ז [פסקי ריא"ז הל' ב אות א] חולק על דברי סבו: "ולא נראה, שאף בקידושי כסף אם אמר לה 'הרי זה לקידושיך' מקודשת, שהרי גילה דעתו שלשם קידושין הוא נותנו לה, וכבר ביארנו שאם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה אף על פי שנתן לה סתם מקודשת". הריא"ז מוכיח מדין 'היה מדבר עמה על עסקי קידושיה' שדי בגילוי מילתא שנתינת הכסף נעשית לשם קידושין. בהתאם לכך, לשיטתו, אין פגם באמירת 'הרי זה לקידושיך', אף על פי שאין בלשון זו החלת איסור על כל העולם כהקדש. לעומת זאת, מדברי הרי"ד עולה שהאמירה היא חלק מהותי ממעשה הקידושין, ולכן צריך לומר לשון המחילה את הקידושין[7].

נעמיק הבנות אלו ביסוד דין אמירה בקידושין, על פי שלוש השיטות העקרוניות בגדר מעשה הקידושין שהתבארו בדברינו לעיל [עמ' 25]:

א.לפי תוס', קידושין שייכים לעולם ההפלאה - החלת איסור לכל העולם באישה זו.

ב.לפי הרמב"ן והרשב"א, קידושין שייכים לעולם הקניינים, אך זהו אינו קניין ממוני אלא 'קניין אישות'.

ג.לפי הרמב"ם, קידושין שייכים לעולם הקניינים, וזהו מעשה ייחוד האישה לאישה שיש להקדימו לחיי האישות.

לשיטת תוס', נראה שהאמירה מהווה חלק הכרחי ממעשה הקידושין, שכן אמנם הקידושין צריכים להיעשות על ידי כסף, שטר או ביאה, אך החלת האיסור על כל העולם - "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" - נעשית על ידי אמירה (בדומה לשאר מעשי ההפלאה)[8]. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן והרשב"א ולשיטת הרמב"ם, מעשה הקידושין דומה לשאר הקניינים, ולכן האמירה אינה חלק הכרחי ממעשה הקידושין.

על פי האמור, שיטת הר"ש בדין אמירה בקידושין מתאימה לתפיסתם העקרונית של בעלי התוס' בגדר מעשה הקידושין. לעומת זאת, שיטת הרשב"א בדין זה מתאימה לתפיסתו העקרונית בגדר מעשה הקידושין[9].

סיכום

לפי רוב הראשונים, קיימות שלוש שיטות בתנאים בדין קידושין ללא אמירה מפורשת:

א.לפי רבי יהודה הקידושין אינם חלים.

ב.לפי רבי בשיטת רבי יוסי הקידושין חלים רק כאשר 'עסוקין באותו עניין'.

ג.לפי רבי אלעזר ברבי שמעון בשיטת רבי יוסי הקידושין חלים גם כשאינם 'עסוקים באותו עניין' אלא 'מעניין לעניין באותו עניין'.

משיטת רבי יהודה עולה שיש דין של אמירה בקידושין, ואילו משיטת רבי אלעזר ברבי שמעון עולה שאין דין של אמירה בקידושין ודי בידיעת האישה שנתינת הכסף נעשית לשם קידושין. מדברי הר"ש והרי"ד עולה כי לפי רבי יש צורך באמירה, אך 'עסוקין באותו עניין' מהווה אמירה. לעומת זאת, מדברי הרמב"ם והריא"ז עולה, כי לפי רבי אין צורך באמירה, ו'עסוקין באותו עניין' נצרך רק כדי ליידע את האישה שזהו מעשה קידושין.

הרשב"א מבאר את דברי התנאים באופן שונה, ולשיטתו קיימות שתי שיטות בלבד: לכולי עלמא אין צורך בדיבור מפורש, ומחלוקת התנאים היא יש צורך ב'עסוקין באותו עניין' או שדי ב'מעניין לעניין באותו עניין'.

נראה כי מחלוקת זו ביסוד דין האמירה בקידושין נובעת מתפיסות שונות בגדר הקידושין: לשיטת בעלי התוספות, מעשה הקידושין דומה במהותו למעשי ההפלאה, ולכן חלות זו נעשית על ידי אמירה. לעומת זאת, לשיטת הרשב"א וסיעתו, מעשה הקידושין ביסודו הוא מעשה קניין, ולכן אין צורך באמירה.

הלכה

בגמ' [ו.] מבואר שהלכה כרבי יוסי, ועל פי זה פוסק השולחן ערוך [סי' כז סעי' א]: "בכסף כיצד, נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה, ואומר לה: הרי את מקודשת לי בזה... ואם היה מדבר עמה תחילה על עסקי קדושין, ונתן לה אפילו בשתיקה, הוי קדושין. והוא שעדיין עסוקין באותו ענין". לשיטתו, הלכה כרבי שיש צורך ב'עסוקין באותו עניין' ממש.

הרמ"א [שם] כותב על כך: "הגה, יש אומרים דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש, אלא מדברים מענין לענין באותו ענין, דהיינו שאין מדברים בקידושין, רק בצרכי זיווגם". מקור דבריו הוא ברשב"א, שרבי ורבי אלעזר ברבי שמעון נחלקים במחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי. בשל כך, הואיל והלכה כרבי יוסי, די ב'עסוקין מעניין לעניין באותו עניין'.