הסבר הסוגיה

אמר רב הונא: חופה קונה מקל וחומר, ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה, חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה. [גמ' ה.]

רב הונא מחדש שמלבד שלוש דרכי הקידושין הנזכרות במשנה: כסף, שטר וביאה, קיימת דרך נוספת להחלת הקידושין – על ידי חופה. רב הונא לומד דין זה מקל וחומר: "ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה, חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה?!". הגמ' מקשה על הקל וחומר, שהרי מדין תורה גם ארוסה אוכלת בתרומה, והיא מסיקה שהקל וחומר הוא שונה: "אלא פריך הכי, ומה כסף שאינו גומר קונה, חופה שגומרת אינו דין שתקנה".

דברי רב הונא מבוססים על השוואה בין חופה לקידושין: מעשים אלו מחילים את חלות האישות, ולכן אם כסף מחיל את הקידושין על אף שאין בכוחו "לגמור" - להחיל אישות שלמה, קל וחומר שחופה "שגומרת" בכוחה ליצור גם את הקניין הראשוני - חלות הקידושין. אמנם, ניתן לחלוק על השוואה זו מיסודה ולטעון שאין לדמות בין חופה לקידושין: קידושין הם מעשה הלכתי-פורמאלי באמצעותו מחיל האדם את חלות הקידושין; חופה, לעומת זאת, אינה מעשה פורמאלי אלא תחילת חיי הנישואין, ומציאות זו היא המגדירה שהאיש והאישה נשואים זה לזו[1].

הבנה זו משתמעת מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות [פ"א הל' א-ב]: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'... ובאחד משלשה דברים האשה נקנית, בכסף או בשטר או בביאה... וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואשה שניקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת". מדברי הרמב"ם עולה כי לפני מתן תורה נהגו הנישואין בלבד - "מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה", והתורה באה וחידשה את הקידושין - ייחוד האישה לבעלה לפני תחילת חיי האישות. נראה מכך שקיים הבדל יסודי ועמוק בין הקידושין לנישואין: קידושין הם מעשה הלכתי - החלת חלות הלכתית-משפטית של ייחוד האישה לאיש מסוים. נישואין, לעומת זאת, אינם מעשה הלכתי אלא מעשה מציאותי - תחילת חיי האישות של האיש והאישה[2].

כאמור, מדברי רב הונא משתמע שלא כהבנה זו; לדידו, חופה וקידושין פועלים באופן דומה, ולכן חופה יכולה לשמש כמעשה קידושין[3]. אמנם, הגמ' מביאה את דברי רבא החולק על רב הונא: "אמר רבא: שתי תשובות בדבר: חדא, דשלש תנן וד' לא תנן. ועוד, כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, וכי גמרינן חופה שלא על ידי קידושין מחופה שעל ידי קידושין?!". לטענת רבא, אישה מתקדשת רק בשלוש הדרכים הנזכרים במשנה ולא בחופה, ויש לפרוך את הקל וחומר של רב הונא: אמנם חופה "גומרת", אך כל כוחה הוא רק לאחר הקידושין, ולכן אין ללמוד שבכוחה גם ליצור את קשר הקידושין הראשוני.

ניתן להבין שדברי רבא הם בגדר פירכא בעלמא: רבא מודה להבנתו העקרונית של רב הונא בגדר חופה, ואף על פי כן לשיטתו אין בכוחה להחיל את קניין הקידושין, הואיל ואין "חופה גומרת אלא על ידי קידושין"[4]. לעומת זאת, ניתן להבין שרב חולק על תפיסתו העקרונית של רב הונא בגדר חופה, ולשיטתו חופה כלל אינה מעשה קניין. לפי הבנה זו, עומק טענתו של רבא היא שאין להשוות בין חופה לקידושין: קידושין יוצרים את קניין האישות, ואילו חופה אינה מעשה קניין אלא היא "גומרת" - מממשת את קשר האישות שנוצר בקניין הקידושין. בהתאם לכך, קידושין 'קונים' אבל לא 'גומרים', ואילו חופה 'גומרת' אבל אינה 'קונה'[5].

על פי דברים אלו, רב הונא משווה בין חופה לקידושין, ואילו בשיטת רבא ניתן להסתפק אם הוא מקבל השוואה זו. אמנם, ניתן לחלוק על דברים אלו מיסודם ולטעון שגם רב הונא מודה לחילוק היסודי דלעיל בין חופה לנישואין, ואף על פי כן לשיטתו "חופה קונה". על פי הבנה זו, רב הונא מחדש שמלבד דרכי הקידושין המצוינים במשנה, בהם האדם מחיל את הקידושין על ידי מעשה פורמאלי, קיימת דרך נוספת להחלת קידושין: על ידי חיי הנישואין עצמם; כאשר אדם לוקח אישה לביתו לשם אישות, אמנם לא היה מעשה קידושין, אך מציאות זו עצמה מחילה את חלות הקידושין - אישה זו נעשית 'אשת איש' לכל דבר[6].

הבנה זו שנויה במחלוקת האחרונים. רבי עקיבא איגר [מהדו"ת סי' נה] כותב: "ומ"ש מעכ"ת דיש לחוש להפוסקים דסברי חופה קונה, זה אינו רק באומר 'הרי את מקודשת לי בחופה זו', אבל בלא אמר לא, ובפרט עתה דכולי עלמא מקדשי תחת החופה בטבעת, הרי דמסתמא אין מקדשין בחופה, ומעולם לא שמענו דאם אחר כיסוי הינומא או כשעומדים בחופה אם חוזרים דיצטרכו גט". לדבריו, כאשר החופה לא נעשתה כמעשה קידושין, גם לפי רב הונא היא "אינה קונה". לעומתו, הרב יוסף אליהו הנקין [פירושי איברא סי' ג אות יח] כותב כי לפי רב הונא חופה מחילה את הקידושין גם ללא אמירת 'הרי את מקודשת לי בחופה זו': "ולמאן דסובר חופה קונה אפילו בלי קדושין, משמע נמי כמו חופה דעלמא בלי שום אמירה, ולמה לא יצטרך בה אמירה כמו בכסף, שטר וביאה? אבל לפי מה שכתבנו שנשואין הוא דומה לקניין חצר, וצריך בזה רק שנדע ברור שמרוצים באישות, ואז קונה אפילו בלי כוונה בשעת מעשה, אבל כסף, שטר ואפילו ביאה בלא הכניסה לרשותו דינם כשאר קניינים שצריכים כוונה בשעת מעשה". לדבריו, רב הונא מחדש שמלבד דרכי הקידושין הרגילים (כסף, שטר וביאה), בהם האדם מחיל את הקידושין על ידי מעשה פורמאלי, גם חיי האישות עצמם מחילים את קניין הקידושין. ובשל כך, חופה קונה גם ללא אמירה וללא החשבת החופה כמעשה קידושין[7].

הבנות אלו בשיטת רב הונא מולידות מחלוקת נוספת: האם חופה הנעשית ללא אירוסין "גומרת" ומחילה את הנישואין, או שהיא "אינה גומרת" והיא מחילה את הקידושין בלבד[8]?

תוס' הרא"ש [ד"ה חופה] מסתפק בעניין זה: "חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה - וכיון שהיא קונה גם היא גומרת, דמאי אולמיה דחופה שאחר כך להיות גומרת טפי מחופה זו. או שמא לרב הונא חופה קונה וביאה שאחר כך גומרת". בתחילת דבריו נוקט תוס' הרא"ש שהחופה "גומרת"[9], ולאחר מכן מציע תוס' הרא"ש שהיא יוצרת את הקידושין בלבד, ולשם החלת הנישואין יש צורך בביאה[10].

ספק זה קיים רק לפי ההבנה שהחופה היא מעשה קניין, ולכן ניתן להסתפק האם קניין החופה מחיל רק את הקידושין או גם את הנישואין. לעומת זאת, לפי ההבנה שהחופה אינה מעשה קנייין, אלא חיי האישות עצמם הם המחילים את חלות האישות ללא צורך במעשה קניין, בהכרח חופה "גומרת" ומחילה גם את הנישואין.

נראה שההבנה על פיה חופה יוצרת אישות ללא מעשה קידושין תלויה בשלוש שיטות הראשונים במהות הקידושין[11]:

א.לפי תוס' והרא"ש קידושין שייכים לעולם ההפלאה - האיש מייחד את האישה לו ואוסר אותה על כל העולם.

ב.לפי הרמב"ן והרשב"א קידושין שייכים לעולם הקניינים - האיש קונה את האישה והיא נעשית קניינו. עם זאת, הקניין אינו קנין ממוני, אלא הוא מחיל חלויות איסוריות.

ג.לפי הרמב"ם מעשה הקידושין הוא מעשה קנייני המייחד את האשה לבעלה ומקדים את האישות שהיא מציאות טבעית ולא חלות משפטית.

לפי שיטת תוס' והרא"ש אין מקום להבנה זו: ללא החלת איסור על האישה, היא אינה מתקדשת ואין דינה כ'אשת איש'. גם לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א הבנה זו אינה יכולה להיאמר: קניין האישות הוא חלות הלכתית-איסורית שאינה תלויה בחיי האישות עצמם, ולכן הם אינם יכולים להחיל קניין זה. לעומת זאת, לפי תפיסתו העקרונית של הרמב"ם, ניתן היה לקבל הבנה זו: הקידושין הם מעשה מקדים לחיי האישות, הנעשה לשם הבדלה בין אישות לבין זנות; בדרך כלל הקידושין מחילים את האישות, אך תתכן מציאות בה חיי האישות עצמם יחילו את האישות ויגדירו את האישה כ'אשת איש'.

אמנם שפתי הרמב"ם [הל' אישות פ"א ה"א] ברור מללו: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". הרמב"ם קובע שקיימת חובה להקדים קניין לחיי האישות, הרמב"ם [שם, הל' ב-ג] מגדיר שהקידושין מגדירים את האישה כ'אשת איש', ומדבריו [שם, ה"ד] עולה שביאה הנעשית ללא קידושין אינה אישות אלא זנות[12]. מכך עולה שלהלכה הרמב"ם אינו מקבל הבנה זו, והוא אינו מכיר באפשרות ליצירת אישות שלא על ידי מעשה קידושין[13].

מסתבר שלשיטת הרמב"ם הואיל והתורה ציוותה להקדים לחיי האישות מעשה המבטא את ייחוד האישה לבעלה, לא תתכן אישות ללא מעשה מקדים זה; אישות ללא שקדם לה מעשה הקידושין אינה אישות אלא זנות[14].

סיכום

רב הונא סובר שמלבד שלוש דרכי הקידושין המפורשים במשנה, גם חופה קונה. ניתן לבאר את שיטתו על בסיס הנחה שגם חופה מהווה מעשה קניין, וניתן לבאר את שיטתו על בסיס הנחה שעצם חיי האישות יכולים להחיל את חלות הקידושין.

אביי חולק וסובר שחופה אינה קונה. לפי שתי דרכים אלו יש להסתפק האם אביי חולק רק על החידוש שחופה מחילה קידושין, או שהוא חולק על תפיסתו העקרונית של רב הונא: לשיטתו חופה כלל אינה מהווה קניין, או שלשיטתו חיי האישות עצמם אינם יכולים להחיל את חלות הקידושין.

הלכה

הרי"ף אינו מביא את שיטת רב הונא, ונראה שאין הלכה כמותה. כן עולה גם מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"א ה"א-ב], וכן מפורש בדברי הרא"ש [פ"א סי' א]. עם זאת, הרא"ש מביא את רבנו חננאל הכותב שיש להחמיר מספק כשיטת רב הונא.

מדברי הרא"ש עולה שאין לחשוש לשיטת רבנו חננאל, הואיל וכל הפוסקים פסקו שלא כרב הונא. אמנם, הר"ן [א:] כותב שעל אף דברי הפוסקים - "שרבנו חננאל מספק אותה עלינו, אי אפשר להקל בה"[15].

השולחן ערוך [סי' כו סעי' ב] פוסק: "אם הכניס אישה לחופה, אינה מתקדשת בכך. ויש אומרים שהוא ספק".