הסבר הסוגיה

בכסף מנא לן? ותו, הא דתנן, האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא? אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא 'ויצאה חנם אין כסף' - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו אב... ותנא מייתי לה מהכא, דתניא, 'כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה' וגו' - אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר 'נתתי כסף השדה קח ממני'. [גמ' ג:-ד:]

הגמ' מביאה שני מקורות לקידושי כסף:

א."ויצאה חנם אין כסף - אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומאן ניהו? אב".

ב."כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה' וגו' - אין קיחה אלא בכסף, וכן הוא אומר 'נתתי כסף השדה קח ממני'".

בין שתי הדרשות קיים הבדל עקרוני. הדרשה הראשונה מבוססת על ייתור בכתוב: אפשר היה לכתוב רק "ויצאה חנם", ולכן הכתוב "אין כסף" בא ללמד שרק בדין זה (לגבי אמה עבריה) אין כסף, אך בקידושי האב את בתו יש כסף, ומכאן שקידושין נעשים על ידי כסף. לעומת זאת, הדרשה השנייה מבוססת על פירוש הכתוב: הכתוב "נתתי כסף השדה קח ממני", האמור ביחס לשדה עפרון, מלמד שגם "קיחה" הכתובה לגבי קידושין, נעשית על ידי כסף.

מהדרשה הראשונה לא ניתן ללמוד על אופיים של קידושי כסף. לעומת זאת, את הדרשה השנייה ניתן לבאר בשתי דרכים:

א.הדרשה מלמדת על דמיון בין קידושי אישה לקניין שדה: כשם ששדה נקנית בכסף, כך אישה נקנית בכסף.

ב.הדרשה מלמדת על פירוש המונח "קיחה" בלבד: "אין קיחה אלא בכסף", ומכאן שקידושין נעשים בכסף.

בין שתי דרכים אלו עומדות תפיסה שונה בהבנת מהות קידושי כסף ובהבנת היחס בין קידושי כסף לקניין כסף. לפי הדרך הראשונה, הדרשה מלמדת שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין, והוא דומה לקניין שדה. לעומת זאת, לפי הדרך השנייה, מהדרשה עולה השוואה הלכתית בלבד: כשם שקניין שדה נעשה על ידי כסף, כך קידושי אישה נעשים על ידי כסף, אך ייתכן שאלו שתי חלויות שונות במהותן: מעשה הקידושין אינו מעשה קניין, אלא זו החלת איסור על כל העולם באישה זו, וחלות זו נעשית על ידי כסף.

נראה שהבנות אלו תלויות במחלוקת תוס' [ב: ד"ה דאסר] והרמב"ן [טז. ד"ה זאת אומרת] בגדר מעשה הקידושין (בה עסקנו בהרחבה לעיל [עמ' 25]). לשיטת תוס', מעשה הקידושין אינו מעשה קניין אלא החלת איסור, ולכן יש לאמץ את ההבנה השנייה, על פיה דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת רק שהקידושין נעשים על ידי כסף, אך קידושין אינם מעשה קניין. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, מעשה הקידושין הוא מעשה קניין ('קניין אישות'), ולכן יש לאמץ את ההבנה הראשונה, על פיה דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שקידושין מהווים קניין, ובדומה לשדה - הקניין נעשה על ידי כסף^[1].

תימוכין להבנה זו בשיטת תוס' מדבריהם בתחילת המסכת [ב. ד"ה וכסף], שמכך שאישה מתקדשת בכסף אין ראיה "דאותו כסף דגמרינן אישה מיניה איקרי קניין" - "דנהי דכסף השדה איקרי קניין, כסף דאישה לא איקרי קניין". מפורשת בדבריהם הבחנה עקרונית בין קידושי כסף לקניין כסף: קניין כסף הוא מעשה קניין, אך קידושי כסף אינו מעשה קניין אלא חלות שונה הנעשית על ידי כסף^[2].

הבנות אלו משפיעות על הבנת סוגיית הגמ' [ד:] העושה צריכותא בין שני המקורות: "ואי כתב רחמנא 'ויצאה חנם' הוה אמינא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי, כתב רחמנא 'כי יקח' ולא כי תקח". מדברי הגמ' עולה, שהיתה הווה אמינא שהקידושין יחולו כאשר האישה נותנת את כסף הקידושין לאיש, וכדי להוציא מכך נצרך הכתוב "כי יקח" – "ולא כי תקח". הווה אמינא זו טעונה ביאור: קניין חל על ידי העברת כסף מהקונה למוכר, ואם כן מדוע לגבי קידושין יש הווה אמינא שהכסף יינתן על ידי האישה^[3]? ביאור לכך עולה מדברי רש"י [שם, ד"ה ליהוו]: "דכיון דאשמועינן דכסף עביד אישות, מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה". לדבריו, קידושי כסף אינם מעשה קניין אלא זו דרך יצירת האישות, ולכן ניתן להבין שגם כסף הניתן מהאישה לאיש מחיל את הקידושין.

דברים אלו מתאימים לשיטת תוס' דלעיל, על פיה קידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף[4]. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן, דברי הגמ' לכאורה מחוסרים ביאור: כיצד ייתכן שנתינת כסף מהאישה לאיש תחיל את הקידושין?! יש לבאר, שדברי הגמ' אמורים רק בהווה אמינא של הסוגיה, על פיה הלימוד הוא מ"ויצאה חנם" בלבד. אמנם, הדרשה מ"כי יקח" מלמדת שהגדרה זו אינה נכונה: קידושין הם מעשה קניין, ולכן בהכרח כסף הקידושין צריך להינתן מהאיש לאישה.

יש אחרונים הנוקטים בעמדה ממצעת בעניין זה: מעשה הקידושין הוא אמנם מעשה קניין, ואף על פי כן קיים חילוק עקרוני בין קניין שדה לקניין אישה.

מוצא הדברים בדיונם של האחרונים בגדר קניין כסף. הסמ"ע [קצ, א] סובר כי קניין כסף נעשה על ידי נתינת "דמי שיווי השדה"[5]. הט"ז [שם, סעי' ב] חולק וטוען שנתינת הכסף מהווה מעשה קניין פורמאלי ('כסף קניין'), גם כאשר הכסף אינו בא כתשלום וכתמורה. הט"ז מוכיח את שיטתו מקידושי כסף: "הא גם גבי קנין דאישה בכסף נלמד מעפרון, כמו דאיתא ריש קדושין, וזה פשוט דבאישה קונה אותה דרך נתינה לחוד ולא בתורת שיווי מה שהיא שווה". האבני מילואים [סי' כט ס"ק ב] מקיים את השוואתו של הט"ז בין קידושי כסף לקניין כסף, אך לטענתו "קידושי כסף נמי בתורת שיווי הוא"[6]. לעומתו, אבן האזל [הל' מכירה פ"א ה"ד] חולק על השוואה זו, ולטענתו קידושי כסף שונים במהותם מקניין כסף: "דכסף מכירה הוא כסף שיווי, וכסף קדושין הוא כסף קניין"[7].

אבן האזל מדייק הבחנה זו מלשונות הרמב"ם. בהל' מכירה [פ"א ה"ד] כותב הרמב"ם: "כיצד בכסף? מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים, קנה". לעומת זאת, בהל' אישות [פ"ג ה"א] כותב הרמב"ם: "כיצד האשה מתקדשת? אם בכסף הוא מקדש, אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה, אומר לה הרי את מקודשת לי, או הרי את מאורסת לי, או הרי את לי לאישה בזה, ונותנן לה בפני עדים". מדויק מדברי הרמב"ם, כי קניין כסף נעשה בנתינת דמי הנכס, ואילו קידושי כסף נעשים על ידי נתינת שווה פרוטה. אבן האזל לומד מכך, כי לשיטת הרמב"ם קיימת הבחנה עקרונית בין קידושי כסף לקניין כסף: קניין כסף חל על ידי נתינת השווי הממוני של הנכס ('כסף שיווי'), ואילו קידושי כסף חלים על ידי מעשה פורמאלי של נתינת פרוטה, ונתינה זו מבטאת את חלות הקניין ('כסף קניין').

על פי האמור בסוגיה הקודמת, נראה שהרמב"ם אכן סבור שקיים חילוק בין קניין כסף לקידושי כסף, אך החילוק הוא שונה: בקניין כסף הקניין נעשה על ידי עצם נתינת הדמים, ואילו בקידושי כסף הקניין נעשה על ידי ההנאה שהבעל מספק לאישה.

נראה שחילוקו של הרמב"ם בין קניין כסף לקידושי כסף נובע מתפיסתו העקרונית בגדר מעשה הקידושין. לשיטתו, הקידושין ביסודם הם מעשה מקדים, המבטא את ייחוד האישה לבעלה, אותו מצווה התורה לעשות לפני חיי האישות. בהתאם לכך, קיים הבדל עקרוני בין קניין כסף לקידושי כסף: קניין נעשה על ידי הכסף עצמו המחיל את חלות הקניין ומעביר את הבעלות הממונית. קידושין, לעומת זאת, אינם נעשים על ידי הכסף עצמו, אלא באמצעות סיפוק ההנאה לאישה: האיש מספק הנאה לאישה, וכתוצאה מכך היא מתרצה להתקדש לו ולהיות מיוחדת לו לאישה.

סיכום

מפורש במשנה שאישה נקנית בכסף, ואחד המקורות לכך הוא "קיחה קיחה משדה עפרון". בביאור דרשה זו ישנן שלוש שיטות בדברי הראשונים:

א.לפי תוס', הדרשה מלמדת שמעשה הקידושין נעשה על ידי כסף, אך קיים הבדל עקרוני בין קידושי כסף לקניין כסף: קידושין אינם מעשה קניין אלא החלת איסור על כל העולם באישה זו.

ב.לפי הט"ז והאבני מילואים, קיימת השוואה מלאה בין קידושי כסף לקניין כסף. נראה שבשיטה זו נוקט הרמב"ן.

ג.לפי הרמב"ם, קידושין הם מעשה קניין, אך קיים הבדל בין קידושי כסף לקניין כסף: קניין כסף חל על ידי הכסף עצמו, ואילו קידושי כסף חלים על ידי ההנאה שהאיש מספק לאישה.

לאבן האזל שיטה נוספת: מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, אך קיים הבדל בין קידושי כסף לקניין כסף: קניין כסף חל על ידי נתינת השווי של הנכס ('כסף שיווי'), ואילו קידושי כסף חלים על ידי המעשה הפורמאלי של נתינת הכסף ('כסף קניין').