רקע

הגמ' מסבירה מדוע אי אפשר לקדש אשה בקניין חליפין. הראשונים נחלקו בביאור הסוגיה, ומדבריהם עולות הגדרות יסודיות בגדר קניין חליפין ובגדר קידושי אישה.

הסבר הסוגיה

מניינא דרישא למעוטי מאי... למעוטי חליפין. סלקא דעתך אמינא, הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין אף אישה נמי מקניא בחליפין, קא משמע לן. ואימא הכי נמי? חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואישה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. [גמ' ג.]

הגמ' מעלה הווה אמינא שאישה תקנה בחליפין. הווה אמינא זו מבוססת על השוואה בין קניין אישה לקניין שדה: "סלקא דעתך אמינא, הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון, מה שדה מקניא בחליפין אף אישה נמי מקניא בחליפין". הגמ' דוחה את ההווה אמינא ומבארת מדוע אישה אינה נקנית בחליפין: "חליפין איתנהו בפחות משווה פרוטה, ואישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה".

בביאור דחיית הגמ' כותב רש"י [ד"ה לא מקניא]: "לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה, הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין. ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין, עד דיהיב לה בתורת לשון קניין, או קיחה או קידושין". מדבריו משתמע שמצד מעשה הקניין ראוי היה שאישה תיקנה בחליפין, אלא שהקידושין אינם יכולים לחול מחמת חיסרון בדעת האישה - גנאי לאישה להקנות בחליפין, ולכן היא אינה יכולה להיקנות בקניין זה.

תוס' [ד"ה ואשה] מקשים על שיטתו ארבע קושיות:

א.לשיטתו, שהחיסרון הוא בדעת האישה, מדוע הקידושין לא יחולו כאשר "פשטה וידה וקיבלה", הואיל וגלוי לעין כל שהיא מתרצה בקידושין אלו?

ב.הגמ' [יא.] מקשה על נימוק מעין זה: "אלא מעתה כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבא דדינרי, הכי נמי דאי פשטה ידה וקבלה חד זוזא מאחר הכי נמי דלא הוו קדושין". ואם כן, מדוע הגמ' אינה מקשה קושיה זו גם על סוגייתנו?

ג.מההווה אמינא עולה שמהלימוד "קיחה קיחה משדה עפרון" עולה שאישה ניקנית בכל קנייני השדה. ואם כן, מדוע אישה אינה נקנית בחזקה?

ד.הגמ' דנה במקור קידושי שטר, ומדוע אינה לומדת את קידושי שטר מקניין שדה בשטר?

שתי הקושיות הראשונות מתייחסות לדחיית הגמ' (לפי ביאורו של רש"י), והן מוכיחות כי החיסרון בחליפין אינו בדעת האישה אלא בעצם מעשה הקניין. שתי הקושיות האחרונות מתייחסות להווה אמינא, והן מוכיחות כי הלימוד "קיחה קיחה משדה עפרון" אינו מלמד שאישה נקנית בכל קנייני השדה, אלא הוא אמור ביחס לקניין כסף בלבד.

לאור קושיות אלו, תוספות מאמצים את גרסתו של רבנו תם: "לכך נראה לרבנו תם דגרסינן 'בפחות משוה פרוטה לא מקניא', ולא גרס 'נפשה', דלא בקפידא תליא מילתא, אלא היינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף, ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף". לפי גרסה זו, קניין חליפין מצד עצמו אינו ראוי לקידושי אישה, שכן אישה יכולה להתקדש דווקא בכסף ולא בחליפין. תוס' מבארים, שגם לפי ההווה אמינא אישה יכולה להתקדש בכסף בלבד ולא בשאר קנייני השדה, אלא שהיתה סברה שגם חליפין נחשבים לכסף - "משום דהוי כעין כסף דקרא, שיש בהם שוה פרוטה". הגמ' דוחה ומסיקה שהואיל וקניין חליפין יכול להיעשות גם בפחות משווה פרוטה, חליפין "אינם מטעם כסף אלא קניין אחר הוא", ולכן לא ניתן לקדש בו אישה.

הרמב"ן [ד"ה למעוטי] מבאר, שלפי גרסה זו השקלא וטריא בסוגיה הוא בגדר קניין חליפין: בהווה אמינא הבינה הגמ' שקניין חליפין הוא אופן של קניין כסף, ולכן כשם שאישה נקנית בכסף כך היא נקנית בחליפין. אולם למסקנת הגמ' קניין חליפין הוא קניין עצמאי - כעולה מכך ש"חליפין איתנהו בפחות משווה פרוטה" - ולכן אישה אינה נקנית בו[1]. לפי ההווה אמינא, כסף וחליפין מבוססים על עיקרון משותף - תמורה[2]. בקניין כסף התמורה היא נתינת השווי הממוני של הדבר הנקנה, ובקניין חליפין התמורה היא נתינת חפץ חלופי. בשל כך, רק קניין כסף דורש שווה פרוטה, שכן לפחות מכך אין שווי ממוני; קניין חליפין יכול להיעשות גם בפחות משווה פרוטה, הואיל וגם באופן זה קיימת העמדת חפץ חלופי. לעומת זאת, לפי מסקנת הגמ', העובדה שחליפין נעשים בפחות משווה פרוטה מלמדת שקניין חליפין נבדל ביסודו מקניין כסף[3].

מדברי הרמב"ן עולה, שלפי ההווה אמינא אישה נקנית בחליפין גם בפחות משווה פרוטה[4]. אמנם, בדברי תוס' מפורש לא כך: "ואימא הכא נמי שתקנה אשה בחליפין, כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף דקרא... אבל חליפין דשווה פרוטה דומין לכסף". לדבריהם, ההצעה בהווה אמינא שאישה תיקנה בחליפין אמורה ביחס לחליפין שיש בהם שווה פרוטה בלבד. מכך עולה שגם לפי ההווה אמינא קניין חליפין הוא קניין עצמאי, ואם כן יש להבין מדוע שאישה תיקנה בו כאשר החליפין נעשו בשווה פרוטה.

תשובה לכך מצויה בדברי רבנו תם בספר הישר [סי' קמב]: "והאי דקא פריך תלמודא גבי חליפין ואימא הכי נמי, משום חליפין היינו שוה כסף... ומשום הכי פריך דתיקני אשה בחליפין שיש בהן שוה פרוטה. והאי דאמרינן לגבי עבד כנעני תנא אף בחליפין, וקאמרינן ותנא דידן מאי טעמא לא תני לה, בפחות משוה פרוטה קאמר, מ'לקיים כל דבר' ולא מתורת כסף".

רבנו תם מבחין בין שני סוגי קנייני חליפין:

א.חליפין בדבר שיש בו שווה פרוטה - מדין קניין כסף.

ב.חליפין בדבר שאין בו שווה פרוטה - מדין עצמאי הנלמד מהכתוב "לקיים כל דבר", שמשמעותו שזהו מעשה טקסי המבטא את גמירות הדעת ובכך הוא מחיל את הקניין.

לדבריו, סוגיה דנה בחליפין בדבר שיש בו שווה פרוטה, שכן רק בהם קיימת סברה שהאישה תיקנה, כשם שהיא נקנית בכסף. בחליפין בדבר שאין בו שווה פרוטה, לעומת זאת, אין כל סברה שהאישה תיקנה, ובכך לא דנה הסוגיה[5].

דברים אלו אמורים ביחס לדברי רבנו תם עצמו. אמנם, בדברי תוס' מובאים דברי רבנו תם בנוסח שונה: בדבריהם אין זכר להבחנה בין שני סוגי קנייני חליפין, ואף על פי כן הם נוקטים שלפי ההווה אמינא אישה נקנית בחליפין רק בדבר שיש בו שווה פרוטה. מכך נראה, שלשיטתם כבר בהווה אמינא ידעה הגמ' שחליפין הם קניין עצמאי, ואף על פי כן סברה הגמ' שאישה מתקדשת בחליפין כאשר יש בהם שווה פרוטה – "משום דהוי כעין כסף דקרא, שיש בהם שווה פרוטה". שיטתם מבוססת על הבנה, שדרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" אינה מלמדת שאישה מתקדשת דווקא בקניין כסף, אלא שהיא מתקדשת על ידי כסף[6]. בהתאם לכך, קיימת סברה שאישה תתקדש על ידי חליפין כאשר הם נעשים על ידי כסף, על אף שחליפין הם קניין עצמאי. הגמ' דוחה: חליפין נעשים בפחות משווה פרוטה, ולכן גם כאשר החליפין נעשו ביותר משווה פרוטה, הכסף אינו ממלא תפקיד במעשה הקידושין, והאישה אינה יכולה להתקדש באופן זה[7].

עד כה הוצגו שתי תפיסות עקרוניות בביאור הסוגיה:

א.שיטת רש"י: לפי ההווה אמינא, אישה נקנית בחליפין על אף שקניין חליפין אינו משום קניין כסף. לפי המסקנה, אישה אינה נקנית בחליפין מטעם ייחודי – "דגנאי הוא לה".

ב.שיטת רבנו תם, תוס' ורמב"ן: לפי ההווה אמינא, אישה נקנית בחליפין כשם שהיא נקנית בכסף. לפי המסקנה, אישה אינה נקנית בחליפין משום שאינו להשוותו לכסף[8].

לפי שתי שיטות אלו, דחיית הגמ' היא 'סיבה' לכך שהאישה אינה נקנית בחליפין. אולם, בראשונים ישנה דרך נוספת בביאור הסוגיה, על פיה דחיית הגמ' היא בגדר 'סימן': העובדה ש"חליפין איתנהו בפחות משווה פרוטה, ואישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה", מהווה ראיה לכך שקניין חליפין אינו אחד מדרכי הקידושין.

בדרך זו נוקט הרשב"א [ד"ה למעוטי] המבאר שבהווה אמינא סברה הגמ' שכיוון שמצאנו שאשה נקנית באחד מקנייני שדה, כל קנייני השדה קונים בה (כשיטת רש"י). למסקנה הגמ' דוחה ואומרת, שכיוון שגנאי לאשה להקנות בפחות משוה פרוטה, בהכרח היא אינה נקנית בחליפין, ומכאן שאישה לא הוקשה לכל קנייני השדה, והיא נקנית בכסף. בדרך זו נוקט גם הר"ן [א. ד"ה לא מיקניא], אם כי באופן שונה. לדבריו, בהווה אמינא סברה הגמ' שקניין חליפין חל 'מתורת כסף' (כשיטת הרמב"ן), ולכן היא מתקדשת בחליפין גם בפחות משווה פרוטה. למסקנה הגמ' דוחה, שלא יתכן שאישה תתקדש בפחות משווה פרוטה, שכן אישה אינה מתרצה בפחות משווה פרוטה, ולכן בהכרח "כשאמר הכתוב 'כי יקח' אין קנין חליפין בכללו", ולכן אישה אינה מתקדשת בחליפין. משמע מלשון הר"ן שגם למסקנה קניין חליפין הוא מדין כסף, אך כיוון שלאשה גנאי להתקדש בו, כוונת התורה היא על כסף ממש ולא על חליפין החלים "מתורת כסף"[9].

הרמב"ן [שם] מציע דרך נוספת בביאור הסוגיה, על פי גרסת רש"י: "ואישה בפחות משווה פרוטה לא מקניא נפשה": "אבל מקצת הנוסחאות שכתוב בהם 'מקניא נפשה' נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות, ויש לי ליישבה, דכל חליפין לגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו, דמתנה על מנת להחזיר לא קניא באישה, דבתר הנאה דבסוף אזלא, ולא מקניא נפשה בקנייה דשעה, כדבעינן למימר לקמן". לדברי הרמב"ן, הואיל והחפץ בו נעשה קניין החליפין ניתן לאישה על מנת שלאחר מכן תחזיר אותו לבעל[10], קניין חליפין דומה לקניין הנעשה בפחות משווה פרוטה, שאישה אינה מקנה את עצמה בו.

דברי הרמב"ן מבוססים על דברי הגמ' [ו:], שלא ניתן לקדש אישה במתנה על מנת להחזיר: "לפי שאין אישה נקנית בחליפין". תוס' [שם, ד"ה לבר] כותבים שזו גזירה מדרבנן, הואיל ומתנה על מנת להחזיר דומה לקניין חליפין, גזרו חכמים שלא לקדש בה אישה, מחשש שמא יבואו לקדש אישה בחליפין. אמנם, הרמב"ן [שם, ד"ה והא דאמרינן] מציע לבאר את דברי הגמ' על פי דרכו: אישה אינה מתקדשת בחליפין משום שהיא אינה מקנה את עצמה כאשר לא נותרת בידיה הנאה השווה בפרוטה, ויש ללמוד מכאן שאישה אינה מתקדשת בכל מתנה על מנת להחזיר.

הר"ן [ב: ד"ה בכולהו] מדייק הבנה זו מדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"ה הכ"ד]: "האומר לאישה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה, שאם לא החזירתו הרי לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום". ואם כן, יש ללמוד מדברי הרמב"ם שגם בחליפין אישה אינה מתקדשת משום שאין לה הנאה מכסף הקידושין.

מחלוקת ראשונים זו היא בביאור סוגיית הגמ', אך לדינא אין ביניהם מחלוקת, ולכולי עלמא אישה אינה מתקדשת בחליפין גם כאשר יש בהם שווה פרוטה. לעומתם, התוס' רי"ד [ג. ד"ה למעוטי] סובר שאישה מתקדשת בחליפין שיש בהם שווה פרוטה, ודברי הגמ' אמורים רק כאשר נותן לה סודר ומתחייב לתת לה מנה. ביחס לכך אומרת הגמ' שאישה אינה מתקדשת, שכן "חליפין איתנהו בפחות משווה פרוטה, ואישה בפחות משווה פרוטה לא מיקניא נפשה" - הואיל וכעת האישה אינה מקבלת שווה פרוטה, היא אינה מקנה את עצמה והיא אינה מתקדשת. התוס' רי"ד מוסיף, שהאישה אינה מקודשת גם כאשר יש בסודר שווה פרוטה: "וכיון דבפחות ליתנהו, משוה פרוטה נמי ליתנהו, שאין גזירה שוה למחצה עד שיתן לה את המנה".

האבני מילואים [סי' כט ס"ק ב] תמה על דברי הרי"ד: הואיל ואישה אינה מקודשת בחליפין, מה החילוק בין חליפין הניתנים בתמורה לקידושין לבין חליפין הניתנים כהתחייבות לנתינת הכסף[11]? נראה שדברי התוס' רי"ד מבוססים על ההבחנה העקרונית שהובאה לעיל בשם רבנו תם בין שני סוגי חליפין:

א.חליפין בתורת תמורה, בדומה לקניין כסף.

ב.חליפין בתורת מעשה קניין המבטא את גמירות הדעת ואת חוסר היכולת לחזור בהם.

לשיטת הרי"ד, דברי הסוגיה אמורים דווקא לגבי הסוג השני - חליפין כמבטאים גמירות דעת, וביחס להם אומרת הגמ' שאישה אינה מקנה עצמה בכך. לעומת זאת, בחליפין מסוג הראשון אישה נקנית, כשם שהיא נקנית בכסף[12].

סיכום

הגמ' אומרת שאישה אינה נקנית בחליפין, ונחלקו הראשונים בגרסת הגמ' ובביאורה:

א.לפי רש"י, בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין משום שקנייני אשה הוקשו לקנייני שדה. למסקנה לא ניתן לקדש בחליפין מפני שגנאי לאישה להתקדש בפחות משוה פרוטה.

ב.לפי רבנו תם, בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין שיש בהם שווה פרוטה משום שהקניין נעשה, בדומה לקניין כסף, על ידי העמדת תמורה. למסקנה, כשם שלא ניתן לקדש בחליפין שאין בהם שווה פרוטה, כך לא ניתן לקדש בחליפין שיש בהם שווה פרוטה - "שאין לחלק בפרוטה".

ג.לפי תוס', בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין שיש בהם שווה פרוטה הואיל והם נעשים על ידי כסף. למסקנה לא ניתן לקדש אישה בחליפין משום שזהו קניין עצמאי שאינו ב'תורת כסף'.

ד.לפי הרמב"ן, בהווה אמינא סברה הגמ' שקניין חליפין הוא סוג של קניין כסף, ולכן ניתן לקדש בו אישה. למסקנה זהו קניין עצמאי, ולכן אישה אינה יכולה להתקדש בו.

ה.לפי הרשב"א, בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין משום שניתן לקנות אישה בכל קנייני השדה. למסקנה, העובדה שגנאי לאישה להקנות עצמה בפחות משווה פרוטה מלמדת שאישה נקנית רק בכסף ולא בשאר קנייני השדה.

ו.לפי הר"ן, בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין משום שקניין זה הוא סוג של קניין כסף. למסקנה, העובדה שגנאי לאישה להתקדש בחליפין מלמדת שניתן לקדש רק בדמים ממש ולא בחליפין (על אף שקניין זה הוא סוג של קניין כסף).

ז.לפי הרמב"ם (וכעין זה מציע הרמב"ן), בהווה אמינא סברה הגמ' שניתן לקדש אישה בחליפין משום שזהו סוג של קניין כסף. למסקנה, לא ניתן לקדש בחליפין, משום שאין לאישה הנאה מכסף הקידושין.

הרי"ד חולק על כל הראשונים וסובר שאישה נקנית בחליפין הניתנים בתורת תמורה, ואישה אינה מתקדשת רק בחליפין היוצרים התחייבות על נתינת כסף עתידית.

בין הראשונים כמה מחלוקת עקרוניות:

א.בביאור דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון": לרש"י וסיעתו, הדרשה המלמדת על השוואה בין קנייני אישה לקנייני שדה. לרבנו תם, לתוס' ולרמב"ן, הדרשה אמורה ביחס לקניין כסף בלבד.

ב.בגדר קניין חליפין: לרמב"ן, מסקנת הסוגיה היא שקניין חליפין אינו תולדה של קניין כסף אלא קניין עצמאי. לר"ן, גם למסקנת הסוגיה קניין חליפין הוא תולדה של קניין כסף. לרבנו תם ולרי"ד, יש בעניין זה חילוק בין שני סוגי קנייני חליפין.

ג.היחס בין קניין כסף לקידושי כסף: לרמב"ן, דרשת "קיחה קיחה משדה עפרון" מלמדת שאישה נקנית בקניין כסף. לתוס', דרשה זו מלמדת שמעשה הקידושין צריך להיעשות על ידי כסף, אך אין למעשה הקידושין גדר של קניין כסף.

ד.הצורך בהנאה במעשה הקידושין: לרמב"ם, אישה אינה מתקדשת בחליפין משום שאין הנאה מכסף הקידושין. מכך עולה חילוק בין מכר לקידושין: מכר נעשה על ידי הכסף עצמו, ואילו בקידושין יש צורך בהנאה מכסף הקידושין.

בעזרת ה' נרחיב בהגדרות אלו במהלך הסוגיות הבאות.