רקע
הגמ' אומרת שבגולה שואלים גשמים רק מהיום הששים בתקופה. נחלקו הראשונים מהי הגולה השואלת גשמים בזמן זה, וכנראה שמחלוקתם נובעת ממחלוקת בהבנת הדין.
להבנת הסוגיה נסביר מהי תקופה. השנה מחולקת לארבע תקופות. תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי ותקופת טבת. התקופות נקבעות לפי הזוית של השמש כלפי כדור הארץ. הקדמונים קבעו את התקופה על פי מיקום השמש ביחס לכוכבים [כמובן, מיקום השמש כפי שהוא נראה מכדור הארץ]. בתקופת ניסן (7-8.4) השמש בראש מזל טלה, בתקופת תמוז (7-8.7) השמש בראש מזל סרטן, בתקופת תשרי (7.10) השמש בראש מזל מאזנים, ובתקופת טבת (6-7.1) השמש בראש מזל גדי [רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ט ה"ג].
את חישוב התקופה עושה שמואל, ודבריו מובאים בגמ' בעירובין [נו.]. חשבונו של שמואל מבוסס על כך ששנת חמה היא 365 יום ושש שעות. אם מחלקים זמן זה לארבעה חלקים מקבלים שכל תקופה היא 91 ימים ו-7.5 שעות[1].
אבודרהם אומר שיום ששים לתקופת תשרי חל ב-22 בנובמבר, ואם בפברואר יש 29 יום, אז הוא חל ב-23 בנובמבר. אולם חשבונו הוא על פי הלוח היוליאני. אנו משתמשים היום בלוח הגרגוריאני, ועל פיו מתחילים לשאול גשמים בחוץ לארץ ב-4 בדצמבר, ואם בפברואר יש 29 יום, מתחילים ב-5 בדצמבר.
הסבר הסוגיה
המשנה [י.] אומרת שלדעת רבנן שואלים גשמים מג' במרחשון, ולדעת רבן גמליאל מז' במרחשון. הגמ' [י.] מביאה ברייתא האומרת: "חנניה אומר: ובגולה עד ששים בתקופה" - שואלים גשמים בגולה מהיום הששים בתקופת תשרי. מסביר רש"י [ד"ה בגולה ששים]:"בגולה אין שואלין עד ששים בתקופה, לפי שהוא מקום נמוך, ואין צריכים מטר כל כך". בבל אינה זקוקה כל כך לגשם, ולכן מתחילים לבקש רק לאחר ששים ימים של תקופת תשרי, זאת אומרת בשליש השלישי של התקופה. הריטב"א [ד"ה תניא חנניה אומר] מסביר יותר:"בבל טובעני ולא יבשני והגשמים מזיקים להם עד ס' יום בתקופת תשרי". הגשמים בתחילת החורף גורמים בבבל להצפות, ולכן הם מתחילים לבקש גשמים בתקופה מאוחרת מארץ ישראל.
לפי נימוק זה נראה שדינו של חנניה נאמר בבבל ובארצות הדומות לבבל מבחינה גאוגרפית. בארצות אחרות מתחילים לשאול גשמים בז' במרחשון, כמו בארץ ישראל. כך מפורש בר"ן [ב. ד"ה ואיכא]: "בשאלה נחלקו לג' דינין כפי חלוק המקומות, שבארץ ישראל ובכל המקומות הצריכין למטר כיוצא בה ואין להן פירי בדברא שואלין ומזכירין ביום טוב האחרון של חג. והיכא דאית להו פירי בדברא מאחרין השאלה עד ז' במרחשון. ובבל שהיא טובעני הרבה עד ס' בתקופה. וזהו הדרך היותר מתחוור בעיני". הר"ן מסביר שבארץ ישראל ובכל מקום שאין להם פירי בדברא שואלים מיד במוצאי שמיני עצרת. בארצות שיש להם פירי בדברא שואלים מז' במרחשון, ובבבל שהגשמים מזיקים להם שואלים מהיום הששים בתקופה.
הר"ן מציין שהסברו אינו תואם את פסק הרי"ף, ולדעת הרי"ף יש שני דינים בלבד, ז' במרחשון ויום ששים בתקופה:"ועמדנו על שני דינין בלבד, דבא"י בזמן הזה נקיטינן בהזכרה כר' יהודה ובשאלה כר"ג ובגולה כר' יהודה בהזכרה ובשאלה עד ששים בתקופה". בארץ ישראל שואלים מז' במרחשון ובגולה שואלים מהיום הששים בתקופה. לפי הסבר זה לא ברור מדוע נוהגים היום בכל הגולה כבבל.
הריטב"א [ד"ה תניא חנניא אומר] אומר שנהגו, על פי פסק הגאונים, לשאול גשמים מהיום הששים בתקופה. הוא מפרש את מסקנת הגמ' על פי פסק זה בדרך שלישית:"לא קבעו חז"ל לשאלה אלא שני זמנים אחד לבבל ואחד לארץ ישראל, ושאר כל הארצות עושין כבבל או כארץ ישראל, ומי שהגשמים טובים [להם] לאחר החג לאלתר ולית [להו] פירי בדברא, עושין כארץ ישראל ושואלים מיד למוצאי יום טוב, ואותם שיש להם פירי בדברא זמן מועט אחר החג, כגון הארצות האלו, לשאול למוצאי יום טוב אי אפשר להם שאינם להם סימן ברכה כיון שיש להם פירות בשדה, הילכך יאחרו שאלתם עד ס' בתקופה כבבל". הריטב"א מבאר שחכמים תיקנו שני זמנים בלבד לשאלת גשמים. בזמן בית המקדש בארץ ישראל היו שואלים מז' במרחשון מפני עולי רגלים, ובבבל, שהגשמים בעונה זו מזיקים להם, שואלים מהיום הששים בתקופה. לאחר חורבן בית המקדש אין עולי רגלים, ובארץ ישראל חזרו לשאול ממוצאי שמיני עצרת, והתבטלה האפשרות לשאול מז' במרחשון. אנשי חוץ לארץ שאין להם פירי בדברא שואלים, כארץ ישראל, ממוצאי שמיני עצרת. אנשי חוץ לארץ שיש להם פירי בדברא אינם יכולים לשאול ממוצאי שמיני עצרת, ועל כרחם הם דוחים שאלתם ליום הששים בתקופה.
הרא"ש [סי' ד] מפרש שבני ארץ ישראל שואלים מז' במרחשון ובני בבל מהיום הששים בתקופה. הוא מתקשה במנהג בני חוץ לארץ להתחיל לשאול גשמים ביום הששים בתקופה:"ותמה אני למה אנו נוהגין כבני גולה בהא. נהי דהש"ס שלנו בבלי מ"מ דבר התלוי בארץ, אם בבל היתה מצולת מים ולא היו צריכות למים, כל הארצות צריכין למים במרחשון למה נאחר השאלה עד ששים לתקופה? והדבר ידוע אם לא היה מטר יורד עד ששים לתקופה היה הזרע אבד ולמה לא נעשה כמשנתנו? ובפרובינצא ראיתי שהיו שואלין את הגשמים במרחשון וישר מאד בעיני". הרא"ש סובר שהחילוק בין ארץ ישראל לבין בבל אינו חילוק בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, אלא חילוק בין מקומות שזקוקים לגשם במרחשון לבין מקומות שזקוקים לגשם ביום הששים בתקופה. ארצו של הרא"ש שייכת לקבוצה הראשונה, ולכן לדעתו הם אמורים לשאול מז' במרחשון[1].
שיטת הרמב"ם קובעת ברכה לעצמה. הרמב"ם [הל' תפילה פ"ב הט"ז] פוסק: "משבעה ימים במרחשון שואלין את הגשמים בברכת השנים, כל זמן שמזכיר הגשם. במה דברים אמורים, בארץ ישראל, אבל בשנער ובסוריא ומצרים, ומקומות הסמוכות לאלו והדומין להן, שואלין את הגשמים ביום שישים אחר תקופת תשרי". הרמב"ם הולך בדרכו של הרי"ף ופוסק שבארץ ישראל שואלים מז' במרחשון ובבבל שואלים מהיום הששים אחר תחילת תקופת תשרי. הוא מוסיף ששואלים מהיום הששים בתקופה לא רק בבבל [=שנער] אלא אף בסוריא ובמצרים. כמו כן מוסיף הרמב"ם ששואלים גשמים מהיום הששים בתקופה בארצות שהן סמוכות לארצות אלו ודומות להן. משמעות הדבר היא ששואלים ביום הששים בתקופה רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל, ובתנאי שהאקלים שלהם דומה לאקלים של הארצות הללו.
עולה מדברי הרמב"ם שזמן שאלת גשמים משתנה על פי המיקום הגאוגרפי, ויש חילוק בין שלושה מקומות שונים: ארץ ישראל, בבל וסביבותיה, ושאר העולם. בארץ ישראל שואלים מז' במרחשון. בארצות הסמוכות לארץ ישראל, זאת אומרת בבל, סוריה, מצרים והמקומות הסמוכים להם ויש בהם אקלים דומה לאקלים בארצות אלו, שואלים מהיום הששים בתקופה. בשאר העולם הרמב"ם אינו עוסק, ולא ברור מדבריו ממתי שואלים בהם גשמים. כיוון שהרמב"ם אינו כולל את שאר העולם באחד משני המקומות האחרים, מוכח שהזמן בו שונה מהמקומות האחרים. כיוון שהרמב"ם אינו אומר מה זמן השאלה בשאר העולם, משמע שלדעתו הם מתחילים לשאול ממתי שהם זקוקים לגשם, כל מקום לפי צרכיו[2].
ניתן לפרש שחכמים רצו לייחד את ארץ ישראל מהארצות הסמוכות לה. בארץ ישראל שואלים גשמים סמוך לגשמים, כדי להראות את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל בארץ ישראל, שעם ישראל שואל גשמים ומיד נענה. לפיכך שואלים גשמים מזמן רביעה ראשונה. בארצות הסמוכות לה שואלים במועד אחר, לאחר הזמן שגשמים כבר אמורים לרדת בפועל[3].
סיכום
נסכם את השיטות השונות בזמן הזכרת גשמים ושאלת גשמים בארץ ובחוץ לארץ.
הרי"ף והרמב"ם סוברים שמזכירים גשמים במוסף של יום טוב אחרון של חג, שואלים גשמים בארץ ישראל בז' במרחשון ושואלים גשמים בגולה מהיום הששים בתקופה. הרמב"ם מפרש שבגולה כלולים בבל, סוריה, מצרים והמקומות הסמוכים להם והדומים להם. לפי הרמב"ם בפירוש המשנה [עיין הע' 3@] בשאר העולם שואלים בזמן שהם צריכים גשם.
הרא"ש סובר שמזכירים גשמים ממוסף של יום טוב אחרון של חג, שואלים גשמים בארץ ישראל מז' במרחשון, ובבבל מהיום הששים בתקופה. בשאר הארצות, אם זקוקים לגשם שואלים מז' מרחשון ואם אינם זקוקים לגשם שואלים מהיום הששים בתקופה. הרא"ש תמה על מנהג מקומו לשאול מהיום הששים בתקופה.
הריטב"א סובר שמזכירים גשמים ממוסף של יום טוב אחרון של חג, שואלים בארץ ישראל ממוצאי יום טוב אחרון של חג, ובבבל מהיום הששים בתקופה. בחוץ לארץ, אם יש פירי בדברא שואלים מהיום הששים בתקופה, ואם אין פירי בדברא שואלים ממוצאי יום טוב אחרון של חג.
הר"ן סובר שמזכירים גשמים ממוסף של יום טוב אחרון של חג, שואלים בארץ ישראל ובמקומות בחוץ לארץ שאין להם פירי בדברא ממוצאי יום טוב אחרון של חג, בחוץ לארץ במקומות שיש להם פירי בדברא שואלים מז' מרחשון, ובבבל שואלים מהיום הששים בתקופה.
הר"ן בביאור פסק הרי"ף סובר שמזכירים גשמים ממוסף של יום טוב אחרון של חג, שואלים בארץ ישראל מז' במרחשון, ושואלים בגולה מהיום הששים בתקופה.
רש"י סובר שמזכירים ושואלים באותו הזמן. לפיכך בארץ ישראל ובמקומות שאין בהם פירי בדברא מזכירים משמיני עצרת ושואלים ממוצאו. בארצות שיש בהם פירי בדברא מזכירים ושואלים מז' מרחשון, ובבבל מזכירים ושואלים ביום ששים לתקופה [דין זה אינו מפורש ברש"י. ייתכן שלדעתו מזכירים בז' במרחשון ושואלים ביום הששים בתקופה].
לדעת הרי"ף, הרמב"ם ואולי גם הרא"ש אנו פוסקים שהזכרה לחוד ושאלה לחוד. הזכרה היא ריצוי וזמנה בסוכות, מפני שבחג נידונים על המים, וזמן השאלה הוא סמוך לגשמים. לדעת רש"י, הריטב"א והר"ן אנו פוסקים ש"שאלה והזכרה ושאלה חדא מילתא היא". לדעת רש"י הזמנים בפועל חופפים, ואילו לדעת הריטב"א והר"ן מתחילים להזכיר ביום טוב אחרון של חג, מפני שזה המועד שבו אמורים להתחיל לשאול, זמן שאלת גשמים למעשה משתנה לפני הצורך של כל מקום ומקום.
בבבל שואלים מששים ליום תקופה. לדעת הריטב"א והר"ן מפני שהיא מצולה והגשמים עד זמן זה מזיקים לה. לדעת הרמב"ם ניתן להסביר ששואלים בה בתאריך שונה כדי להדגיש את ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות, שבארץ ישראל שואלים גשמים ומיד נענים.
הלכה
השו"ע [סי' קיז סע' א] פוסק שבחוץ לארץ מתחילים לשאול גשמים בתפילת ערבית של היום הששים בתקופת תשרי.
המשנה ברורה [סק"ה] דן בדינו של בן חוץ לארץ הנמצא בארץ ובבן הארץ הנמצא בחוץ לארץ, אם שואל כמקומו או כמקום שנמצא בו[4].
[1] הרא"ש מאריך בכך בתשובה [כלל ד סי' י]. בסוגיה הבאה נעסוק בשיטתו בהרחבה.
[2] מה שהרמב"ם השמיט בהלכותיו, הוא השלים בפירושו למשנה [פ"א ה"ג]: "וכל זה בארץ ישראל וכל שהוא דומה לה... אבל בשאר הארצות הרי תהיה השאלה בזמן הראוי לגשמים באותו המקום".
[3] הבנה זו בפסק הרמב"ם תואמת את שיטתו של הרמב"ם בענין ייחודיותה של ארץ ישראל בענין תעניות גשמים [עיין פ"ג הי"א]. לקמן [עמ' @] נאריך בביאור שיטת הרמב"ם.
[4]יש להדגיש שדין זה אינו דומה לדין הולך ממקום למקום לענין חובת המנהגים, ולכן לא ניתן ליישם את הכללים הנוהגים שם לענייננו.
[1] יש חשבון נוסף לתקופה וזה חשבון המקובל כחשבונו של רבי אדא. לחשבונו השנה היא בת 365 ימים, 5 שעות, 55 דקות ובערך 25.44 שניות ]במדויק: 365 יום 5 שעות 997 חלקים (כל חלק הוא 1/1080 משעה) 48 רגעים (כל רגע הוא 1/76 מחלק)]. לחשבונו אורך התקופה הוא 91 יום 7 שעות 28 דקות ובערך 35.36 שניות.
