בשיעורים האחרונים עסקנו בכללי ההכרעה במקום שאין ראיה ומוחזקות. עסקנו ב'שודא דדייני' ו'כל דאלים גבר', וכעת נשלים את הנושא ונעסוק בדין 'יחלוקו'.

הכרעה זו מופיעה במשנה הפותחת את מסכת בבא מציעא:

שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו. [משנה ב]

מבואר במשנה שכאשר שניים אוחזים בטלית וכל אחד טוען שהטלית שייכת לו, הדין הוא יחלוקו בשבועה.

הגמרא מקשה על כך מדברי המשנה בפרק שלישי לגבי 'שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים':

שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים – נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר רבי יוסי: אם כן מה הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. [משנה לז.]

המשנה מביאה מחלוקת בין רבנן לרבי יוסי: לפי רבנן המפקיד נותן לכל אחד מנה והמנה השלישי 'יהא מונח עד שיבוא אליהו', ולפי רבי יוסי כל הכסף 'יהא מונח עד שיהא אליהו'.

הגמרא מקשה מדוע במשנתנו הדין הוא 'יחלוקו' ואילו במשנה בפרק שלישי הדין הוא 'יהא מונח':

לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, דאי כרבי יוסי הא אמר 'אם כן מה הפסיד רמאי, אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו'. אלא מאי רבנן? כיון דאמרי רבנן 'השאר יהא מונח עד שיבא אליהו', הא נמי כשאר דמי דספיקא היא. [ב"מ ג.]

הגמרא מבארת מדוע לפי רבנן אין סתירה בין המשניות:

האי מאי? אי אמרת בשלמא רבנן, התם דודאי האי מנה דחד מינייהו הוא אמרי רבנן יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דתרוייהו הוא אמרי רבנן פלגי בשבועה. אלא אי אמרת רבי יוסי היא, השתא ומה התם דבודאי איכא מנה למר ואיכא מנה למר אמר רבי יוסי יהא מונח עד שיבא אליהו, הכא דאיכא למימר דחד מינייהו הוא לא כל שכן? [שם]

לפי רבנן, ב'שנים אוחזים בטלית' פוסקים יחלוקו משום שהחלוקה יכולה להיות אמת, שכן ייתכן ששניהם הגביהו את הטלית כאחת; ב'מנה שלישי', לעומת זאת, הואיל והחלוקה אינה יכולה להיות אמת, יש לפסוק 'יהא מונח'.

הגמרא ממשיכה ומיישבת את המשניות גם לפי רבי יוסי:

אפילו תימא רבי יוסי, התם ודאי איכא רמאי, הכא מי יימר דאיכא רמאי, אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. [שם]

לפי רבי יוסי, ב'שנים אוחזים בטלית' פוסקים יחלוקו משום שאין וודאי רמאי; ב'מנה שלישי', לעומת זאת, הואיל ויש וודאי רמאי, יש לפסוק 'יהא מונח'.

סוגיה זו מעמתת בין שתי הכרעות: 'יחלוקו' ו'יהא מונח'[1]. אמנם, כפי שראינו בשיעורים הקודמים, בגמרא בבבא בתרא מצויה סוגיה המעמתת בין הכרעות אחרות בספקות ממוניים – 'שודא דדייני' ו'כל דאלים גבר':

ההוא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי... זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני? התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא.

[ב"ב לד:]

הגמרא אומרת שכאשר "ליכא למיקם עלה דמילתא" (=כאשר המציאות אינה יכולה להתברר) יש לפסוק 'שודא דדייני'[2], ואילו כאשר "איכא למיקם עלה דמילתא" יש לפסוק 'כל דאלים גבר'.

הגמרא אינה קושרת בין שתי הסוגיות, ועל פי זה מקשים הראשונים מדוע ב'שניים אוחזים בטלית' לא פוסקים 'כל דאלים גבר'? במה שונה 'שניים אוחזים בטלית' מ'ההוא ארבא' בה פוסקים 'כל דאלים גבר' הואיל ו"איכא למיקם עלה דמילתא"[3]?

תוספות בבבא בתרא מביאים שתי שיטות בביאור היחס בין הסוגיות:

ההוא ארבא דהוו מינצו וכו' – הדין כל דאלים גבר. ואם תאמר, מאי שנא משנים אוחזין בטלית דאמר בריש בבא מציעא דיחלוקו. ומפרש רבנו תם דאוחזין שאני, דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה, שכל דבר יש להעמיד בחזקת מי שהוא בידו, כדאמרינן גבי נסכא דרבי אבא דאף על גב דאמר דידי חטפי חשבינן ליה גזלן וחייב לשלם כאילו הוא ברור שהיתה הנסכא של אותו שהיה מוחזק בה... ולריב"א נראה דלאו דוקא אוחזין... ואדשמעתין איכא לשנויי כדמשני התם: 'אפילו תימא רבי יוסי, התם ודאי איכא רמאי הכא אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה', הכי נמי בארבא כיון דאיכא רמאי לא יחלוקו אלא הוי דינא כל דאלים גבר. והא דלא אמרינן בשנים שהפקידו כל דאלים גבר, משום דלא מפקינן, כדאמרינן הכא 'אי תפסינן לא מפקינן'. [תוס' ב"ב שם, ד"ה ההוא]

לפי רבנו תם, כללי ההכרעה השגרתיים בספקות ממוניים מתבארים בסוגיה בבבא בתרא, ואילו סוגייתנו בבבא מציעא עוסקת במציאות שונה – כאשר שניהם תפוסים בממון המסופק. במציאות זו לא ניתן לפסוק 'כל דאלים גבר', "דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו", ולכן יש לפסוק 'יחלוקו'. לעומת זאת, לפי ריב"א, כללי ההכרעה היסודיים מתבארים בסוגייתנו: כאשר אין ודאי רמאי פוסקים 'יחלוקו', ואילו כאשר יש ודאי רמאי פוסקים 'יהא מונח'. לפי זה קשה, מדוע ב'ההוא ארבא' פוסקים 'כל דאלים גבר' ולא 'יהא מונח', על אף שיש ודאי רמאי. ריב"א מתרץ שכאשר יש רמאי והחפץ אינו בידיו של אף אחד, פוסקים 'כל דאלים גבר'; ב'מנה שלישי', לעומת זאת, הואיל והממון המסופק הוא בידי השומר – אין להוציא את הממון מידיו ולכן הממון 'יהא מונח עד שיבוא אליהו'.

מדברים אלו עולה שלכל הדעות בספק ממוני שאינו ניתן לבירור ולהכרעה, העדיפות הראשונה היא לפסוק 'שודא דדייני'. אמנם, פסיקה זו אפשרית רק כאשר המציאות לא יכולה להתברר בעתיד; כאשר ייתכן ובעתיד יתברר שהמציאות שונה מפסק בית הדין, לא ניתן לפסוק "דין שסופו לבוא לידי עיוות" [רשב"ם ב"ב לה. ד"ה התם]. במציאות זו, כאשר "איכא למיקם עלה דמילתא", נחלקו הראשונים מהי הפסיקה המועדפת: לפי רבנו תם הפסיקה המועדפת היא 'כל דאלים גבר', אך כאשר שניהם אחוזים בממון המסופק לא ניתן לפסוק 'כל דאלים גבר' ופוסקים 'יחלוקו'. לעומת זאת, לפי ריב"א הפסיקה המועדפת היא 'יחלוקו', אך כאשר יש ודאי רמאי אין לפסוק 'יחלוקו' (משום שאנו רוצים לקנוס את הרמאי), ולכן יש לפסוק 'כל דאלים גבר' (כאשר אף אחד אינו אוחז בממון) או 'יהא מונח' (כאשר הממון נמצא בידי השומר).

נראה שמחלוקת הראשונים נעוצה בהבנת תפקידו של בית הדין: לפי רבנו תם תפקידו של בית הדין הוא האמת והצדק. לכן, כאשר אין באפשרותו לפסוק 'שודא דדייני', אין לבית הדין לפסוק 'יחלוקו' בתורת פשרה, אלא עליו להסתלק ולומר 'כל דאלים גבר'. עם זאת, כאשר שניהם אוחזים בממון, בית הדין אינו יכול "להניח שיגזול האחד חבירו", ולכן אם החלוקה יכולה להיות אמת יש לפסוק 'יחלוקו'[4]. לעומת זאת, לפי ריב"א תפקידו של בית הדין הוא השכנת השלום, ולכן בכל מקום בו בית הדין אינו יכול להכריע ולפסוק 'שודא דדייני', הוא נוקט בדרך השלום והפשרה ופוסק 'יחלוקו'.

עם זאת, הדברים אינם עולים יפה בשיטת הרא"ש. כפי שראינו בשיעורים הקודמים, בתשובת הרא"ש [כלל קז סי' ו] מפורש שתפקידו של בית הדין הוא השכנת השלום, ואף על פי כן הרא"ש [ב"מ פ"א סי' א] מאמץ את שיטת רבנו תם שבית הדין מעדיף לומר 'כל דאלים גבר', ורק כאשר הדבר אינו מתאפשר הוא פוסק 'יחלוקו'. מהו, אם כן, ההסבר לשיטת הרא"ש בעניין זה?

נראה שההסבר לשיטת הרא"ש נמצא בדבריו בתחילת בבא מציעא:

שנים אוחזין בטלית... זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו, דכיון דשניהם באים לפנינו מוחזקים בגוף הטלית אנו צריכין לפסוק להו דין חלוקה, דכל דבר שאנו רואין ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו... הלכך אי אפשר לפסוק כאן דין 'כל דאלים גבר', כדאמרינן פרק חזקת הבתים גבי ארבא, האי אומר דידי היא והאי אומר דידי, וכן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, דהתם שאני שאין אחד מהן מוחזק בדבר שמערערין עליו ואין בית דין מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא והוא אומר שלו הוא, הלכך אין ראוי לפסוק להן דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין, ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד, שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול. ועוד, יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי. אבל הכא דשניהם מוחזקין בגוף הטלית, אנו מחוייבין למחות שלא יגזול האחד את חבירו. הלכך אם היינו פוסקים להם כל דאלים גבר אחד מהן היה גוזל מה שביד חבירו, הלכך אנו צריכין לפסוק להן דין חלוקה. [רא"ש ב"מ פ"א סי' א]