בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בסוגיית הגמרא בבבא בתרא הדנה בהתנהגות בית הדין כאשר אין ראיות לאף אחד מבעלי הדין:

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני? התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. [ב"ב לד:-לה.]

מדברי הגמרא עולה שהאפשרות המועדפת היא לפסוק 'שודא דדייני', אך כאשר פסיקה זו אינה אפשרית – הואיל ו"איכא למיקם עלה דמילתא" – בית הדין אומר 'כל דאלים גבר'.

לכאורה בין 'שודא דדייני' ל'כל דאלים גבר' יש הבדל עקרוני: 'שודא דדייני' זו פסיקה, ואילו 'כל דאלים גבר' אינו פסיקה אלא הסתלקות – בית הדין מצהיר שאין בידו לפסוק דין, ולכן הוא מותיר את הוויכוח הממוני בעינו ו'כל דאלים גבר' – החזק מביניהם הוא שיזכה בממון.

הבנה זו עולה מדברי הרשב"ם:

בב' שטרות ליכא למיקם עלה דמילתא... אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא למיקם עלה דמילתא, אם יבאו ויעידו של מי הוא, הלכך אין כאן לומר חלוקה ושודא, דשמא יבואו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין, הלכך אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן וכל דאלים גבר עד שיבואו עדים ויבררו הדבר.

[רשב"ם שם, ד"ה התם]

אמנם, תשובת הרא"ש [כלל קז סי' ו] מערימה קושי על הבנה זו. לדברי הרא"ש – כפי שראינו בשיעורים האחרונים – חובתו של בית הדין היא להשכין שלום בעולם ולסלק את המריבות והוויכוחים הממונים; כיצד, אם כן, יכול בית הדין להסתלק ולומר 'כל דאלים גבר'? מדוע אמירה זו אינה נוגדת את תפקידו של בית הדין?

תשובה לכך עולה מדברי הרא"ש עצמו[1]:

דהתם שאני, שאין אחד מהן מוחזק בדבר שמערערין עליו ואין בית דין מחוייבין למחות למי שבא ליקח דבר, שאין אנו יודעין של מי הוא והוא אומר שלו הוא, הלכך אין ראוי לפסוק להן דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין, ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר ידו בכח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות. ועוד, שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול. ועוד, יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי.

[רא"ש ב"מ פ"א סי' א]

הרא"ש מבאר את ההיגיון שב'כל דאלים גבר': יש מקום להניח שאכן הממון יגיע לבעליו האמתיים, שכן "מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות" ו"מי שהדין עצמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול".

לכאורה דבריו אלו מלמדים שלשיטתו 'כל דאלים גבר' אינו הסתלקות אלא הכרעה ואופן פסיקה – התפיסה בממון מהווה ראיה על הבעלות עליו, ומטעם זה התופס בממון זוכה בו[2]. אכן, דברי הרא"ש בתשובה מלמדים על הבנה שונה:

מורי שארי, ה"ר שלמה הלוי. יפה כתבת, על הדין שנפסק כל דאלים גבר, וגברה יד האחד ותפס, שכנגדו יכול להשביעו שבדין תפס. והא דפסקינן כל דאלים גבר, לאו דינא הוא, דמצי למימר בית דין פסקו לי כל דאלים גבר, וגברה ידי וזכיתי מכח בית דין, ואין לי לישבע. אלא מחמת שאין בית דין יכולין לברר של מי הוא, ואין שום אחד מהם מוחזק, אמרו חז"ל כל דאלים גבר, וסמכו חכמים על זה, כי אותו שהממון שלו ישים נפשו בכפו להילחם שלא יגזול אחר ממונו, והמשקר לא טרח כולי האי, וגם ירא שמא ימצא הלה עדים לאחר זמן שהוא שלו, ויצטרך להחזירו. וכיון דלאו דינא הוא, מצי אידך למימר אישתבע לי דבדין תפשת. [שו"ת הרא"ש כלל עז סי' א]

מפורש בדברי הרא"ש שדין 'כל דאלים גבר' אינו מבוסס על פסיקה וראיה, ולכן אפשר להשביע את מי שקדם וזכה בממון. ואם כן, גם הרא"ש מודה ש'כל דאלים גבר' אינו פסיקת בית דין, אלא שהוא בא לענות על הקושי דלעיל, כיצד בית הדין יכול להסתלק ולהשאיר את הממון במחלוקת, והרי תפקידו של בית הדין הוא להשקיט את הוויכוחיים ולהשכין שלום. על כך עונה הרא"ש, שאמנם 'כל דאלים גבר' אינו מבוסס על אומדנא וראיה, אך זו אינה הסתלקות בעלמא אלא דרך לקבוע מי יזכה בממון – חכמים קבעו שבממון יזכה מי שקדם ותפס אותו, וקביעה זו אינה שרירותית אלא סברתה בצדה: "וסמכו חכמים על זה, כי אותו שהממון שלו ישים נפשו בכפו להילחם שלא יגזול אחר ממונו".

נמצא, אם כן, כי לדעת הרא"ש דין 'כל דאלים גבר' הוא תקנת חכמים, ואכן על פי הבנה זו מחדש שלאחר שאחד תפס בממון – חברו אינו יכול לתפוס ממנו:

האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה, וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה, דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו. אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר וסמכו על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות, ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול, ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי. [רא"ש ב"ב פ"ג סי' כב]

תוספות חולקים על הרא"ש וכותבים:

דאפילו גבר האחד, אם יכול השני לחזור ולתוקפה ממנו זוכה. [תוס' ב"מ ו. ד"ה הא]

לדבריהם, גם לאחר שאחד תפס בממון, אפשר לשוב ולחטוף ממנו[3].