בשיעור הקודם עיינו בדבריו היסודיים של הרא"ש בכוחו ובתפקידו של בית הדין:

שאין כוח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה. [שו"ת הרא"ש כלל קז סי' ו]

לדברי הרא"ש תפקידו של בית הדין הוא "להטיל שלום בעולם", ולכן אסור לו להשאיר את הדין הבא לפניו ללא הכרעה, וכאשר אי אפשר להכריע על פי עדים או ראיה יש לפסוק בדרכים אחרות: אומד הדעת, 'שודא דדייני' ופשרה. בשיעור הקודם עסקנו בהכרעת הדין בדרך פשרה, וכעת נעסוק בהכרעה על ידי 'שודא דדייני'.

הגמרא בכתובות מביאה מחלוקת בדין 'שני שטרות היוצאים ביום אחד':

אתמר, ב' שטרות היוצאים ביום אחד, רב אמר: חולקין, ושמואל אמר: שודא דדייני.

[כתובות צד.]

לדעת רב במציאות זו יש לחלוק מחמת הספק, ואילו לדעת שמואל ההכרעה היא 'שודא דדייני'.

הגמרא בבבא בתרא מקשה מדוע בדין זה הכרעת בית הדין (לפי שמואל שהלכה כמותו) היא 'שודא דדייני' ואילו בספינה ששניים מתווכחים למי היא שייכת הדין הוא 'כל דאלים גבר':

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, אמר רב נחמן: כל דאלים גבר. ומאי שנא משני שטרות היוצאין ביום אחד, דרב אמר: יחלוקו, ושמואל אמר: שודא דדייני? [ב"ב לד:-לה.]

הגמרא מתרצת:

התם ליכא למיקם עלה דמילתא, הכא איכא למיקם עלה דמילתא. [שם]

כאשר המציאות אינה עשויה להתברר יש לפסוק בספק 'שודא דדייני', ואילו כאשר המציאות עשויה להתברר יש לפסוק בספק 'כל דאלים גבר'. עולה מכך שהעדיפות העליונה היא לפסוק 'שודא דדייני', אך כאשר המציאות עשויה להתברר אין אפשרות לפסיקה זו – שכן "אין בית דין נזקקין להם לדון דין שסופו לבוא לידי עיוות" [רשב"ם שם, ד"ה התם] – ולכן בלית ברירה בית הדין אומר 'כל דאלים גבר'.

כדי להבין מדוע העדיפות העליונה היא לפסוק 'שודא דדייני', נקדים ונעמוד על מחלוקת הראשונים מהו 'שודא דדייני'.

רש"י סובר שהדיינים פוסקים לטובת מי שנראה בעיניהם שהוא ראוי לזכות בממון:

שודא דדייני – לפי ראות עיני הדיינין יטילו הזכות והחובה. [רש"י שם, ד"ה שודא][1]

וכן כותב הרשב"ם:

שודא דדייני – לאותו שיהא נוטה לב הדיינים שהיה הנותן אוהבו או קרובו יותר, דודאי לההוא גמר ואקני לו יתנו את הקרקע ושמא זכה בעל הקרקע בשלו, אבל כשאתה אומר יחלוקו בודאי אחד נטל החצי שלא כדין. [רשב"ם שם, ד"ה שודא]

לעומתם, רבנו תם סובר שהדיינים מזכים באופן שרירותי לפי רצונם:

שודא דדייני – לא כפירוש הקונטרס שפירש שיאמדו הדיינים דעתו של נותן למי רצונו ליתן יותר, אלא אומר רבנו תם שהדיין יתן למי שירצה. [תוס' כתובות פה: ד"ה שודא][2]

וכן סוברים חכמי ספרד [רמב"ן פה: ד"ה שודא; רשב"א ב"ב לה. ד"ה ופי' שודא; ריטב"א כתובות פה: ד"ה שודא; ר"ן ב"ב לה. ד"ה התם].

מסברה דעת רש"י והרשב"ם ברורה: הואיל ואין ראיות, יש לתת למי שנראה בעיני הדיינים שהממון שייך לו. לעומת זאת, דעת רבנו תם טעונה ביאור: כיצד ייתכן שהדיינים מעמידים את הממון באופן שרירותי לפי רצונם? תמיהה זו מתעצמת לאור סוגיית הגמרא בבבא בתרא, שכאמור ממנה עולה שהעדיפות העליונה היא לפסוק 'שודא דדייני' ורק כשאין אפשרות כזו הדיינים אומרים 'כל דאלים גבר': כיצד ייתכן שהעדיפות העליונה היא לתת את הממון בידי אחד מבעלי הדינים באופן שרירותי?

מדברי תוספות בקידושין עולה שדין 'שודא דדייני' מבוסס על 'הפקר בית דין הפקר':

לכך פירש רבנו תם, שודא דדייני דכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה, דהפקר בית דין היה הפקר. [תוס' קידושין עד. ד"ה שודא]

בדומה לכך כותב הרא"ש ש'שודא דדייני' זו תקנת חכמים מיוחדת:

ויש מחלוקת שנראה להן לתקן שודא דדייני כי הך דשמעתין. [רא"ש פ"ד סי' ג]

עם זאת, הדברים עדיין מחוסרי ביאור: דברים אלו מבארים כיצד יכולים הדיינים לפסוק 'שודא דדייני', אך הם אינם מבארים מדוע נקבע פסק זה – מדוע בית הדין מעמיד את הממון באופן שרירותי בידי אחד מהם? ומדוע הכרעה זו היא המועדפת במצבים מסופקים?

הרא"ש מבאר זאת בתשובתו שהובאה בתחילת השיעור:

וכן יש דינין בגמרא דאמרינן שודא דדייני... ופרש"י שיעשה הדיין לפי אומד דעתו...ורבנו תם ור"ח יפו כח הדיין לעשות בדין זה כל מה שירצה לעשות בלא טעם אומד הדעת. והכי נמי איתא בירושלמי, לאיזה שירצו בית דין מחליטין לו ובלבד שיהיה בית דין מומחה. והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב 'אמת ומשפט שלום' וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם. ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם. [שו"ת הרא"ש, שם]

לדבריו, הואיל ותפקידו של בית הדין הוא "לתת שלום בעולם", חכמים תיקנו שהדיינים יעמידו את הממון בידי אחד מהם כדי לסיים את הוויכוח ולהשכין שלום ביניהם.

הסבר זה מתאים לתפיסתו העקרונית של הרא"ש בתפקידו של בית הדין. בשיעור הקודם ביררנו שהר"ן בדרשותיו [דרוש יא] חולק על תפיסה זו ולהבנתו תפקיד בית הדין הוא לגלות את הצדק האלוהי המוחלט לשם השראת השכינה. על פי דרכו נראה לבאר באופן אחר מדוע 'שודא דדייני' הוא האפשרות המועדפת: כאשר אין ראיות יש לפסוק באופן שרירותי לטובת אחד מהם, הואיל ובאופן זה ייתכן ויוצא דין אמת. הכרעה באופן זה עדיפה – לדעת שמואל שהלכה כמותו – על פני הסתלקות ('כל דאלים גבר') ועל פני חלוקה בתורת פשרה שבוודאות אינה אמת ('יחלוקו').