בשיעור הקודם עסקנו בסוגיית הגמרא [סנהדרין ו.] בדין פשרה. הגמרא עוסקת בפשרה הנעשית מרצונם של בעלי הדין. בשיעור זה נבחן אם תתכן פשרה הנעשית מדעתו של הדיין.

מוצא הדברים בסוגיית הגמרא בבבא מציעא הדנה מי מתחייב כאשר אפוטרופוס של יתומים מסר לרועה שור של יתומים שלא היו לו שיניים והשור מת:

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית. אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים, אמר: אנא לבקרא מסרתיה. נימא ליה לבקרא זיל שלים, אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל. [ב"מ מב:]

הגמרא מבארת שהדברים אמורים רק כאשר אין הפסד ליתומים, אך אם יש הפסד ליתומים – הרועה מחויב לשלם את דמי השור:

מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא, איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי. הכי נמי, והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה. [שם]

הגמרא מסיימת:

הלכך, מישתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. [שם]

רש"י כותב בביאור הפסק:

אי הוה מפסדי יתומים – לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו שהוא מגבה לבעלים, וכאן אין פשיעה כל כך דאמר בהדי תוראי אוקימתיה כו', הטיל פשרה ביניהם, ולא ישלם כל דמי השור כמות שהוא חי, אלא העור יחזיר לבעלים והבשר שמין וישלם שני שלישים. [רש"י שם, ד"ה אי הוה]

להבנתו החיוב לשלם דמי בשר בזול הוא מדין פשרה, ואין לעשות פשרה מעין זו בממון יתומים – "דיתמי לאו בני מחילה נינהו".

תוספות מביאים בשם רבנו תם פירוש שונה:

דמי בשר בזול – פרש"י: הטיל פשרה ביניהם. ורבינו תם פירש דדין גמור הוא, דאם היה מודיעו היה הספסירא שוחטו מיד ומוכרו בזול ולא היה יכול להשהותו עד יום השוק שהיה מת קודם. [תוס' שם, ד"ה דמי]

לדבריו החיוב הוא מן הדין, שכן הנזק נעשה לפי שיעור "דמי בשר בזול".

מדברי רש"י מתחדש שתתכן פשרה הנעשית בעל כורחם של בעלי הדין. בשיטת רבנו תם יש להסתפק: אפשר להבין שמחלוקתו עם רש"י היא פרשנית בלבד, אך גם לשיטתו תתכן פשרה הנעשית באופן זה. מאידך, אפשר להבין שהוא חולק על תפיסתו של רש"י מיסודה, ולשיטתו פשרה יכולה להיעשות רק בהסכמת בעלי הדין, ואין מקום לפשרה הנעשית מדעת הדיין בכפייה.

מראשונים רבים עולה כהבנה הראשונה, שאין מקום לפשרה הנעשית בכפייה:

ומשלם בקרא דמי בשר בזול – פרש"י ז"ל שזה מדרך הפשרה... ואינו מחוור, שאילו היה מן הדין לשלם דמי כלו האיך נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים. [רשב"א שם, ד"ה ומשלם]

ומשלם בקרא דמי בשר בזול – פרש"י שיתן העור ומן הבשר ישלם שני שלישים ויפסיד הספסר שליש... וטעם דבר זה כתב הרב שזה מדרך הפשרה דכיון דבהדי תורי אותביה ושדא ליה אוכלא די לו אם ישלם דמי בשר בזול, אבל אם היה משלם ליתומים היה משלם דמי כולו דיתמי לאו בני מחילה נינהו שיעשו פשרה בשבילם שלא מדעתם. והקשו עליו בתוספות, דאי דינא הוא שישלם כולו, למה נטיל פשרה ביניהם שלא ברצון הבעלים.

[ריטב"א שם, ד"ה ומשלם]

והא דאמרינן ומשלם בקרא דמי בשר בזול, פירש רש"י ז"ל שדרך פשרה הטיל ביניהם... אבל בתוספות דחוה שהן לדין באו לפנינו ולא לפשרה. [ר"ן שם, ד"ה משתבע]

ודמי בשר בזול, פירש המורה דאי הוו מפסדי יתומים לא היה עושה פשרה בממון יתומים לשלם בזול דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל עכשיו שהוא מגבי לבעלים וכאן אין פשיעה כל כך, דהא בהדי תורי אוקמיה כול', הטיל פשרה ביניהן ולא ישלם לו כל דמי השור. ואינו נראה לי, דאי פשיעה חשיבא לגבי בקרא ישלם הכל דאין רחמים בדין, ואי לא חשיבא פשיעה ליפטר לגמרי. [פסקי רי"ד שם, ד"ה כתב המורה]

לעומתם, הרא"ש בתשובה קובע יסוד בחובת הדיין לפסוק:

דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב 'אמת ומשפט שלום' וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה כדי לתת שלום בעולם... ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדויות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה. [שו"ת הרא"ש כלל קז סי' ו]

לדברי הרא"ש, חובתו של הדיין היא להשכין שלום בעולם. בשל כך, חובתו של הדיין היא להכריע ולפסוק, גם כאשר אין ראיות גמורות. במקרה כזה עומדות פניו דרכי הכרעה שונות: אומד הדעת, 'שודא דדייני' ופשרה.

הרא"ש מביא את סוגיית הגמרא בבבא מציעא דלעיל כמקור לאפשרות של הדיין להכריע בדרך פשרה:

וכן מצינו בגמרא שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה, בפרק המפקיד: ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית... ומשלם בקרא דמי בשר בזול, ופרש"י: דין זה מפיק ממתניתין דהשוכר את הפרה מחברו והשאילה לאחר כו'. ומיהו אי הוו מפסדי יתמי לא היה עושה פשרה בממון של יתומים לשלם בזול, דיתמי לאו בני מחילה נינהו, אבל השתא דמריה דתורא משלם לבעלים אין כאן פשיעה כל כך, דאמר בהדי תוראי אוקימתיה וכו', הטיל פשרה ביניהם ולא משלם כל דמי השור שמת, אלא העור לבעלים יחזיר והבשר ישלם לו שני שלישים. [שם]

דברי הרא"ש בתשובה מבוססים על פירושו של רש"י לסוגיית הגמרא, על אף שהרא"ש בפסקיו ב"מ פ"ג סי' כד] מפרש את הסוגיה בדרכים אחרות. מכאן שלשיטתו העיקרון העולה מדברי רש"י, שבסמכות הדיין "לעשות דין כעין פשרה", מוסכם גם על החולקים על פירושו.

השולחן ערוך מביא את דברי הרא"ש להלכה כדין מוסכם:

יש כוח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר. [שו"ע סי' יב סעי' ה]

לכאורה, על פי האמור ראשונים רבים חולקים על שיטת הרא"ש, ולדעתם אין בכוחו של הדיין לעשות דין כעין פשרה[1]. אמנם, יש לחלק בין הנידון בו נחלקו הראשונים לבין פסק השולחן ערוך. הראשונים נחלקו על רש"י במקרה בו הדין ברור, וביחס אליו טענו שאין בכוחו של הדיין לכפות על פשרה שלא מדעת שני בעלי הדין. אמנם, דברי השולחן ערוך אמורים "במקום שאין הדבר יכול להתברר". במציאות זו הפשרה אינה נובעת מוויתור ומחמלה אלא מחובת הדיין להשכין שלום ולא להוציא מתחת ידו דין שאינו מוכרע, ולכן ייתכן ששאר הראשונים מודים שמסמכותו ומחובתו של הדיין לעשות אותה[2].

עם זאת, נראה שיש החולקים על תפיסתו של הרא"ש מיסודה בהבנת תפקידו של בית הדין. דברי הרא"ש מבוססים על הבנה שתפקיד בית הדין הוא "להטיל שלום בעולם" [שו"ת הרא"ש, שם], ולכן אמנם בדרך כלל עליו לפסוק על פי הדין, שכן "על ידי המשפט יש שלום בעולם", אך אם אין אפשרות כזו – עליו להכריע בדרכים אחרות, כך שמגמה זו תושג[3]. אכן, לפי דרכו של הר"ן בדרשותיו [דרוש יא], לבית הדין תפקיד שונה בתכלית. בית הדין אינו עסוק ב'תיקון המדיני' – זהו תפקידו של המלך ולא של בית הדין – אלא בגילוי הצדק הא-לוהי המוחלט לשם השראת השכינה בישראל[4]. לתפיסתו של הר"ן תפקידם של בית הדין הוא "לשפוט משפטי התורה בלבד, שהם צודקים בעצמם", ונראה שהוא סבור שאין זה בסמכות הדיינים להכריע שלא על פי הכללים שקבעה התורה.

ואכן, הר"ן מבאר על פי עיקרון זה את ההבדל בין ציוויי התורה למלך לציווי התורה לדיינים:

שזה ההבדל בין השופט והמלך, שהשופט משועבד יותר למשפטי התורה מהמלך. ומפני זה הזהיר המלך וצוהו שיהא לו ספר תורה שני ויביא עמו, וזהו אמרו 'והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת וגו' והיתה עמו וגו' לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה'. כלומר, שמתוך שהמלך רואה שאינו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, צריך אזהרה מרובה לבלתי יסור מן המצוה ימין ושמאל, ולבלתי רום לבבו מאחיו, כפי היכולת הגדול שנתן לו השם יתברך. אבל בשופט לא הוצרך לכל אלו האזהרות, מפני שיכולתו מוגבל כפי משפט התורה, באמרו 'ושפטו את העם משפט צדק'. והזהירו, שהמשפט ההוא לא יטהו בשום פנים, באמרו 'לא תטה משפט'. [דרשות הר"ן, שם]

לדבריו, למלך יש חופש פעולה ומרחב פסיקה, שכן בסמכותו לפסוק דין מדעתו בלי להיות משועבד למשפטי התורה. הכוח הרב שניתן למלך מהווה סכנה גדולה, ולכן "מתוך שהמלך רואה שאינו משועבד למשפטי התורה כמו השופט, צריך אזהרה מרובה, לבלתי יסור מן המצוה ימין ושמאל ולבלתי רום לבבו מאחיו". לעומתו, לבית דין יש כוח מוגבל בהרבה. בית הדין מחויב לפסוק על פי דיני התורה, והוא לא יכול לפסוק דין מדעתו. לכן "בשופט לא הוצרך לכל אלו האזהרות", והתורה הסתפקה באזהרה כללית: "לא תטה משפט" – אל תסטה ממשפט הצדק שקבעה התורה.

לסיום נציין שהרא"ש מבאר על פי דרכו מדוע דיין יכול על פי אומדן דעתו ללא עדים וראיות:

כל זה סברתי והארכתי להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות פעמים באומד הדעת ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת ופעמים על דרך פשרה.

[שו"ת הרא"ש, שם]

אמנם מן הדין על הדיין להכריע על פי עדות או על פי ראיה, אך כדי שהדיין יוכל להשכין שלום בעולם, ניתנה לו הסמכות לפסוק גם שלא על פי דרכי ההכרעה המקובלים – על פי אומדן דעתו, על פי הנראה בעיניו ('שודא דדייני') או בדרך פשרה.

בשיטה זו, שדיין יכול לדון דיני ממונות על פי אומדן דעתו, נוקט גם הרמב"ם, אולם מדבריו משתמע שדין זה מבוסס על עיקרון שונה:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן, אף על פי שאין שם ראיה ברורה. ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא, שהוא דן כפי מה שיודע... שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת. אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. [הל' סנהדרין פכ"ד ה"א]