משה רבנו פותח את נאומו הראשון, בתחילת ספר דברים, בתיאור היציאה למסע מהר סיני לכיוון ארץ ישראל:

ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר, רב לכם שבת בהר הזה. פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ, באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם. [דברים א, ו-ח]

לאחר מכן משה מספר שלא היה ביכולתו להנהיג את העם לבדו ולכן הוא קרא להעמיד "אנשים חכמים ונבונים" שיעמדו בראש העם:

ואמר אלכם בעת ההוא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם. ה' אלהיכם הרבה אתכם, והנכם היום ככוכבי השמים לרב. ה' אלהי אבותכם יסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם: [שם, ט-יג]

דברי משה 'מתכתבים', בתוכנם ובסגנונם[1], עם המסופר בפרשת בהעלותך לאחר חטא המתאווים:

ויאמר משה אל ה', למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו... לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני. ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך, ואל אראה ברעתי. [במדבר יא, יא-טו][2]

אמנם, לפי זה מצופה היה שמשה ימשיך ויספר על העמדת שבעים הזקנים, כנאמר בפרשת בהעלותך, אך משה מסר דווקא על העמדת מערכת המשפט – מינוי שרי אלפים, שרי חמישים ושרי עשרות:

ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם. ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר, שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא, והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו. [דברים שם, טו-יז]

פרשייה זו 'מתכתבת' בבירור עם עצתו של יתרו להעמדת שופטים:

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע, ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם, והקל מעליך ונשאו אתך... ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אתם ראשים על העם, שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת. ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם.

[שמות יח, כא-כו]

האיחוד של שני סיפורים אלו, שבפרשת יתרו ושבפרשת בהעלותך, בנאומו של משה רבנו, כמובן אומר דרשני. עם זאת, נראה שיש לשפוך אור מסוים על העניין מתוך עיון במהותם של השופטים שבכל פרשייה. בפרשת יתרו תפקידם של השופטים הוא פסיקת הדין והשכנת שלום בין שני בעלי הדין, כנאמר בסוף הפרשייה [שם, כג]: "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". לעומת זאת, בפרשת בהעלותך המשפט כלל לא נזכר; בפרשייה זו נאמר שמשה אומר שאינו יכול להנהיג את עם ישראל לבדו, ולכן הוא הצטווה למנות שבעים זקנים שינהיגו את עם ישראל עמו. מכאן שתפקידם של הזקנים הוא הנהגת העם.

לכאורה פסיקת הדין והנהגת העם הם שני תפקידים אלו, אך פרשת דברים כורכת ביניהם: משה רבנו מתחיל במינוי מנהיגים ועובר לענייני המשפט, ומכאן שתפקידם של הדיינים הוא חלק מתפקיד נרחב יותר של הנהגת העם.

נראה שביסוד הדברים עומד הבדל בין ספר שמות (ושאר החומשים) לבין ספר דברים בתפקידו של המשפט. בספר שמות תפקידו של המשפט הוא ליישב את הסכסוך בין בעלי הדין. בספר דברים, לעומת זאת תפקידו של בית הדין הוא קיום החברה – בניית חברה המושתתת על האמת והצדק.

הגדרה זו בתפקידה של מערכת המשפט, עולה מהכתובים בתחילת פרשת שופטים:

שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק. לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם. צדק צדק תרדף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך.

[דברים טז, יח-כ]

ונראה שהגדרה זו מתאימה לאופיו ומגמתו של ספר דברים. ספר דברים כולל את נאומי משה רבנו לקראת הכניסה לארץ, וחלק ניכר ממנו קובע מהו אורח החיים הרצוי בארץ ישראל. בשל כך, נושאו של ספר דברים אינו היחיד אלא החברה. בספר דברים התורה מפרטת בהרחבה את מערכות השלטון ואת מצוותיהן, ולכן גם ענייני המשפט מופיעים בה כחלק ממגמה זו.

יש בדברים אלו כדי לשפוך אור על ההבדל בין ארץ ישראל לחוצה בארץ ביחס למצות העמדת בתי דינים[3].

מפשטות לשון התורה, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' א-להיך נתן לך", נראה שהמצוה אינה נוהגת אלא בארץ, אולם המשנה במכות [ז.] קובעת ש"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ". הגמרא מבארת שהכתוב בפרשת שופטים אינו שולל את קיומם של בתי דינים בחוצה לארץ, אלא הוא מלמד על הבדל בין ארץ ישראל לחוצה בארץ ביחס למצוה זו:

מנא הני מילי? דתנו רבנן, 'והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם' – למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. אם כן מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוצה לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. [מכות ז.]

על פי האמור מסתבר להבין שההבדל בין ארץ ישראל לחוצה לארץ נובע מהבדל עקרוני: בארץ ישראל לבתי הדינים יש תפקיד חברתי-לאומי: העמדת בית דין בכל עיר מגדירה שצורת החיים בארץ ישראל מוסדרת על ידי בית דין העושה צדקה ומשפט. בחוץ לארץ, לעומת זאת, לבית הדין יש צורך פונקציונאלי בלבד – כתובת למקרה של סכסוכים ותביעות בין שני בעלי הדין; לשם כך די שיהיה בית דין בכל פלך ופלך, ואין חובה שיהיה בית דין בכל עיר ועיר.