במהלך השיעורים סקרנו את מערכת המשפט שקבעה התורה: בית הדין הגדול, סנהדרי קטנה, בית דין של שלושה ויחיד מומחה, ועיינו בתוקפם של ערכאות נוספות, כ'משפט המלך' וזבל"א. כעת נבחן את האפשרות לדון בפני דיינים פסולים בקבלת שני בעלי הדין.

מקור הדין במשנה בפרק שלישי:

אמר לו: 'נאמן עלי אבא', 'נאמן עלי אביך', 'נאמנים עלי שלשה רועי בקר', רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. [משנה כד.]

מדברי המשנה עולה שלפי חכמים לקבלת עדים ודיינים פסולים לדון יש תוקף מחייב, ולכן בעל הדין שקיבל על עצמו עדים ודיינים אלו אינו יכול לחזור בו.

דין זה טעון ביאור: מה טיבה של קבלה זו? כיצד קבלת בעל הדין בכוחה להכשיר עדים ודיינים פסולים?

הסבר לכך עולה מדברי תוספות בבבא מציעא:

ואף על גב דיש מקומות דקנו בלא קנין בדברים בעלמא, כגון בסנהדרין 'נאמן עלי אבא' כו', דבאתן לך מחלוקת, וכן 'דור לי בחיי ראשך' דאין יכול לחזור בו. [תוס' ב"מ עד. ד"ה הכא]

תוספות לומדים מדין זה שיש מקומות בהם יש תוקף להתחייבות הנעשית ללא קניין. מכאן שלשיטתם הקבלה אינה מכשירה את העדים ואת הדיינים אלא מהווה התחייבות חדשה[1] – האדם מחייב את עצמו לקיים את דברי העדים והדיינים הפסולים, על אף שלדבריהם אין תוקף של עדות ושל פסק דין[2].

כעין זה עולה מדברי הרשב"ם:

וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו – והוא הדין לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונוטל, דבתרוייהו אף על גב דלא הוי דינא הכי כיון דקיבל עליו אינו יכול לחזור בו.

[רשב"ם ב"ב קכח. ד"ה וחכ"א]

לדבריו החיוב הוא משום 'הודאת בעל דין'[3].

נראה שתפיסה עקרונית זו עומדת ביסוד דברי הרמב"ם שאם לא נעשה קניין קבלת הדיינים והעדים מחייבת רק לאחר שהוציאו ממון על פיהם:

מי שקיבל עליו קרוב או פסול בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו, אפילו קיבל אחד מן הפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו או כשלשה בית דין מומחין לדון לו, בין שקיבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהן, בין שקבל שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זו הפסול או בדינו – אם קנו מידו על זה אינו יכול לחזור בו, ואם לא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין, נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור. [הל' סנהדרין פ"ז ה"ב]

הרדב"ז תמה על דבריו מדברי הגמרא ש"לאחר גמר דין אין יכול לחזור בו":

אלא דקשיא לי מה שכתב ז"ל 'והוציא הממון בדין זה הפסול' וכו', משמע שאם עדיין לא הוציא הממון אף על גב דנגמר הדין, כגון שאמרו 'צא תן לו', יכול לחזור בו, ובגמרא לא אמרו אלא אם נגמר הדין שוב אין יכול לחזור בו. [רדב"ז, שם]

הרדב"ז מתרץ:

והיה אפשר לתרץ דגמר דין של בית דין הכשר הוי 'צא תן לו', וגמר דין של בית דין הפסול לא הוי עד שיוציא הממון. [שם]

נראה שכוונת הדברים להבחנה עקרונית בין בית דין כשר לבית דין פסול שבעלי הדין קיבלו על עצמם: רק בית דין כשר יכול ליצור פסק בית דין בעל תוקף משפטי מחייב; אך גם קבלת דיינים פסולים אינה מגדירה אותם כבית דין, ולפיכך אין בכוחם ליצור פסק בית דין בעל תוקף. בשל כך, בעוד "גמר דין של בית דין הכשר" – המחיל חלות משפטית מחייבת – הוא בעצם פסיקת בית הדין, לפסיקת דיינים פסולים שבעלי הדין קיבלו על עצמם אין תוקף מחייב, ולכן יש לדבריהם תוקף רק כאשר הוציאו ממון על פיהם[4].

מנגד, תוספות בנידה כותבים:

ואם תאמר, בפרק מצות חליצה דאמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: תנינן, בבית דין של ישראל ולא בבית דין של גרים, ורגיל רבנו תם לומר דאותו רב שמואל היינו בנו של רב יהודה הינדואה דאמר בפרק קמא דקידושין דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ובנו... וכיון דלא היתה אמו מישראל לשאר דינין נמי מיפסיל, ואמאי הוצרך להביא קרא דחליצה, וגם רב יהודה היאך בררו לדיין. ויש לומר דקיבלו עליהם החולץ והחולצת, דבדיני ממונות הוי כשר ולחליצה מיפסיל, כדאמר התם אי נמי התם לחליצת גרים מיירי.

[תוס' נידה מט: ד"ה חדא]

תוספות תמהים מדוע נצרכת דרשה שתלמד שחליצה אינה יכולה להיעשות בבית דין בו יושב גר, והרי בלאו הכי גר אינו יכול לדון והוא פוסל גם לדון דיני ממונות. תוספות מתרצים שהדרשה מלמדת שהוא פסול לחליצה גם כאשר קיבלו אותו לדיין: במציאות זו הוא כשר לדיני ממונות, והוא פסול לחליצה בלבד.

הקובץ הערות תמה על דבריהם:

ותימה, דהא דמהניא קבלה בדיני ממונות הוא מטעם שמוחל לו ממונו, או מטעם הודאה, אבל בחליצה לא שייך כלל הטעם הזה, להכשיר פסולין על ידי קבלה.

[קובץ הערות סי' עב אות ז]

הקובץ הערות מתרץ שלשיטתם קבלת פסול לדון מגדירה אותו כדיין:

ולכאורה מוכח מזה דקבלה מהניא להכשיר את הפסולין, ולא מטעם מחילה הוא. [שם]

כן עולה גם מתמיהתו של הראבי"ה מדוע קבלת קרובים או פסולים אינה 'מתנה על מה שכתוב בתורה':

וגם לא ידעתי אם מקבל לקרובים או לפסולים אמאי לא הוה כמתנה על מה שכתוב בתורה, דמאי שנא משאר כסות ועונה, דאף על גב דמדעת שניהם היא.

[ראבי"ה שאלות ותשובות סי' קנא]

אם הקבלה אינה מכשירה את הפסולים אלא תוקפה הוא משום הודאה או התחייבות, תמיהתו בטלה מעיקרה[5]. מכך שהוא מעלה תמיהה זו, מוכח שלשיטתו קבלת קרובים או פסולים מכשירה אותם ונותנם להם תוקף של דיינים ועדים כשרים.

המנחת אשר מציע הסבר לשיטה זו:

ויסודו דביד האדם להכשיר את הפסולים לגבי עצמו, וברצותו כשרים הם לדונו ולהעיד עליו בין בדיני ממונות ובין בחליצה וכדומה. וביאור הדבר נראה, דלא פסלה תורה את הפסולים לדין ולעדות אלא לזכותו ולטובתו של הבעל דין שיצא נפסד על ידם, וכיון שהלכות אלו לזכות בעל הדין הם, בידו לוותר על זכותו ולהכשירם.

[מנחת אשר דברים סי' ל (מהדורת תשסט)]

לסיום נציין לספקותיהם של האחרונים בדין זה.

המנחת חינוך מסתפק אם הדין שעל הדיינים לשבת ועל בעלי הדין לעמוד קיים גם בדיינים ובעדים פסולים שבעלי הדין קיבלו על עצמם:

אני מסתפק דאפשר אם קבלו עליהם דיינים קרובים ופסולים יכול להיות דמותרים הבית דין לעמוד בשעת גמר דין והבעלי דין לישב, דאין זה בגדר דין התורה כלל. וכן אפשר אם קבלו הבעלי דין עדות קרובים ופסולים, אפשר גם כן דאין צריך לעמוד בשעת העדות, וגם הבעלי דין אין צריכים לעמוד. כן נראה לי בסברא, וצריך עיון. [מנחת חינוך מצוה רלד אות ג]

השער משפט דן אם דיינים פסולים שבעלי הדין קיבלו על עצמם יכולים לחייב קנס:

יש להסתפק בדברים שאין דנים בזמן הזה וקיבלו הבעלי דין עליהם דיינים לדון להם, אי מהני הקבלה, כמו דמהני בדיני ממונות השכיחים כשקבלו עליהם ג' רועי בקר אף דפסולים לכל דין שבעולם, וכן קרוב או פסול ואינו יכול לחזור בו כמבואר בסי' כ"ב, ואם כן הכי נמי כשקיבל עליו דייני חוץ לארץ במקום סמוכים מהני הקבלה או לא. [שער משפט סי' א ס"ק א]