זבל"א – עדיפות או אפשרות?

המשנה אומרת:

דיני ממונות בשלושה. זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד. [משנה כג.]

המשנה פותחת במניין הדיינים הדנים דיני ממונות – "דיני ממונות בשלושה". דין זה נאמר כבר בתחילת המסכת, אמנם בדברי המשנה חידוש גדול: מהמשנה הפותחת את הפרק נראה שבית דין של שלושה הוא מושב קבוע, בדומה לסנהדרי גדולה ולסנהדרי קטנה, הנמצא בכל מקום ומקום. אולם ממשנתנו משתמע ששלושת הדיינים אינם הרכב קבוע אלא הדיינים נבררים על ידי בעלי הדין – "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד" וכו'.

כדברים אלו כותב 'חידושי הר"ן':

כבר כתבנו בריש פרק כהן גדול, דבתר דפריש מילי דכהן גדול ומלך הדר תנא למילתיה קמייתא לפרושי דיני ממונות דריש מכילתן, והכי קאמר: הא דאמרן בפרק קמא דדיני ממונות בשלשה, כיצד? זה בורר לו אחד וכו'. [חידושי הר"ן שם, ד"ה מתניתין זה בורר]

אולם המאירי מפרש את משנתנו בדרך אחרת:

תחילת הדברים צריך שתזכור מה שכבר ביארנו, שזה שאמרה תורה למנות שופטים בכל עיר ועיר אינו אלא בארץ ישראל... וכן שתזכור שכל עיר שהיתה ממאה ועשרים איש ולמטה היו מעמידין בה הסנהדרין שלשה דיינין... ומעתה תדע שכל שיש בה בית דין כזה ואין שם עוד בית דין, אין כח ביד הבעלי דין לברור אלא הולכין לפניהם ודנין אותן.

[מאירי שם, ד"ה והמשנה הראשונה]

לדבריו המשנה אינה מלמדת כיצד נוצר בית דין של שלושה, אלא היא עוסקת במציאות מיוחדת: כאשר בעלי הדין אינם רוצים ללכת לבית הדין הקבוע אלא הם בוררים להם דיינים שידונו בפניהם, כיצד הברירה נעשית – לפי רבי מאיר שני בעלי הדין בוררים את הדיין השלישי, ולפי חכמים שני הדיינים בוררים אותו.

מחלוקת זו, אם זבל"א זה המצב הרצוי או אפשרות בלבד, משליכה על הבנת המשך דברי הגמרא:

אלא הכי קאמר: כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, שניהן בוררין להן עוד אחד. מאי שנא דעבדי הכי? אמרי במערבא משמיה דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד, יצא הדין לאמיתו. [סנהדרין כג.]

התוספות יום טוב לומד מדברי הגמרא שיש עדיפות לדון באופן זה:

אין רוצה לומר שאם לא יתרצה התובע בזבל"א שיכול לכוף לפני שלשה הדיוטות שירצה הוא, דהא מכיון דאמרן דבזבל"א יצא הדין יותר לאמתו למה זה נכוף לנתבע, והרי הוא יכול לטעון דבזבל"א עדיף טפי מהאי טעמא. וגם לישנא דמתניתין הכי דייקא, דדיני ממונות בשלשה הוי בזבל"א וזבל"א. [תוס' יו"ט ג, א ד"ה דיני ממונות]

אמנם הכסף משנה מדייק מדברי הרמב"ם הבנה שונה:

אחד מבעלי דינין שאמר 'איש פלוני ידון לי' ואמר בעל דינו 'פלוני ידון לי', הרי אלו שני הדיינים שבירר זה אחד וזה אחד הם בוררים להן דיין שלישי ושלושתן דנין לשניהן שמתוך כך יצא הדין לאמתו. [הל' סנהדרין פ"ז ה"א]

הרמב"ם מביא את דין זבל"א ביחס לאופן ברירת הדיין השלישי[1], ומדבריו לומד הכסף משנה שאין עדיפות לברירה על פני הליכה לבית דין רגיל:

דמתניתין לא קתני בחיוב שיצטרכו לברירת דיינים, אלא אם האחד בורר דיין אחד והאחד בורר דיין אחד כשבוררין שלישי יצא הדין לאמיתו. וזהו שכתב רבינו 'אחד מבעלי דינין שאמר' וכו', כלומר אם קרה מקרה. [כסף משנה, שם][2]

לסיום העניין נעיר שב'חידושי הר"ן' [שם] מפורש שיש לדון בבית דין של 'זבל"א' בין בהודאות והלוואות ובין בגזלות וחבלות. אמנם מסברה אפשר להציע שיש לקבל את דרכו לחצאין: בגזלות וחבלות יש לדון בפני בית דין קבוע של שלושה דיינים סמוכים, וכפי המשתמע מפשטות דברי המשנה בתחילת המסכת. לעומת זאת, המשנה בפרק שלישי עוסקת בהודאות והלוואות. בהודאות והלוואות החיוב נובע מוויכוח בין שני בעלי הדין, ולכן שם קובעת המשנה שאופן הדיון המועדף הוא בפני שלושה דיינים אותם בוררים בעלי הדין – "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררים להם עוד אחד"[3].

דייני זבל"א – דיינים או בוררים?

מעבר למחלוקת דלעיל יש לדון בגדר בית דין של זבל"א: אפשר להבין שזבל"א זה רק דרך יצירת בית הדין, אך לאחר שהדיינים נבררו – אין הבדל בינו לבין כל בית דין אחר. לעומת זאת, אפשר להבין שבית דין של זבל"א שונה במהותו מבית דין רגיל: כל דיין שנברר על ידי אחד מבעלי הדין אמור להפך בזכותו של בעל דינו, וכך יש שני דיינים שכל אחד הופך בזכותו של בעל דין אחר, והדיין השלישי מכריע ביניהם – בוחן מה מסתבר יותר ועל פי זה פוסק את הדין.

שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים בביאור דברי הגמרא שהובאו לעיל:

אלא הכי קאמר: כשזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, שניהן בוררין להן עוד אחד. מאי שנא דעבדי הכי? אמרי במערבא משמיה דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד, יצא הדין לאמיתו. [סנהדרין כג.]

רש"י מפרש:

יצא דין אמת לאמיתו – דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום. [רש"י שם, ד"ה יצא]

מפשטות דבריו נראה שיש לדיין שלהפך בזכותו של מי שביררו; וכן כותב הטור בשם הרמ"ה:

יראה מלשונו שהדיין יש להפך בזכות מי שבררו, וכן כתב הרמ"ה ז"ל: שיהא זה מהפך בזכותו של בעל דין שביררו וזה מהפך בזכותו של שני. [טור סי' יג][4]

אמנם הרא"ש תוקף הבנה זו בחריפות:

מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו, שכתב 'דסברי הרי אני ביררתי', כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור, אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אף על פי הוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט. אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו, וכן עושה הדיין האחר לשני, נמצא לא נשאר זכות נסתר ונעלם לשניהם, והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו. [רא"ש פ"ג סי' ב]

דברי הרא"ש מבוססים על הבנה שבית דין של זבל"א הוא בית דין גמור, ועל פיה הוא טוען שדיין המהפך בזכותו של אחד "הרי זה מטה משפט". לעומת זאת, מפשטות דברי רש"י (ומדברי הרמ"ה) נראה שאופן ההכרעה בבית דין של זבל"א שונה מבית דין רגיל: בבית דין רגיל כל הדיינים אמורים להיות אובייקטיביים וחפים מכל נגיעה; בבית דין של זבל"א, לעומת זאת, במוצהר דיין אחד מהפך בזכותו של האחד, הדיין שכנגדו מהפך בזכותו של האחר, והדיין השלישי מכריע ביניהם ומוציא את הדין לאמתו.

נראה שהבנות אלו עומדות ביסוד מחלוקות נוספות. הרמ"א מביא את דברי מהר"י ווייל [סי' יא] שתתכן מציאות בה די בהכרעת שני הדיינים הנבררים ללא ברירת דיין שלישי:

ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן, יש אומרים דאין צריכין לברור שלישי.

[רמ"א סי' יג סעי' א]

הסמ"ע מבאר את טעמו:

והיינו טעמא, דדוקא בדיינים שדנין בעל כורחו של נתבע בעינן שיהא שלשה, אבל בבוררים מאחר והם קיבלו כל אחד אחד מהם על עצמו ואמר זה ידין לי כנ"ל, אם ישוו עצמם מה טוב. [סמ"ע שם, ס"ק ח]

לדבריו, הדיין השלישי נדרש רק כדי להכריע בין שני הדיינים שנבררו, אך כאשר הם מגיעים לדעה אחת בלעדיו – אין בו צורך.

התומים [שם, ס"ק א] חולק וטוען שהואיל וגדר בית דין הוא בשלושה, גם בית דין של זבל"א צריך להיות בעל שלושה דיינים. דבריו מבוססים על ההבנה שבית דין של זבל"א הוא בית דין גמור. אולם להבנה שזה אינו בית דין אלא בוררות, דברי הרמ"א ברורים: ההכרעה יכולה להיעשות על שני הדיינים הנבררים לבדם, והדיין השלישי נדרש רק כאשר יש צורך להכריע ביניהם[5].