בשיעור הקודם עמדנו על מחלוקת הראשונים ביחס בין משפט התורה למשפט המלך: לפי הר"ן אלו שתי מערכות משפט הקיימות זו לצד זו – בתי הדין מופקדים על הופעת הצדק הא-לוהי המוחלט בעולם, והמלך מופקד על ניהול החברה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם קיימת מערכת משפט אחת המסורה לבית הדין, והמלך מתערב רק במקרים קיצוניים בהם יש צורך בענישה לקיום החברה. בסוף השיעור טענו שיסוד המחלוקת בהבנת תפקידו של בית הדין ומהותו של משפט התורה: לפי הר"ן משפט התורה הוא גילוי של הצדק הא-לוהי, ותפקידו של בית הדין להופיע אותו בעולם. מנגד, לדעת הרמב"ם משפט התורה הוא הנחיות שנקבעו להשכין שלום בעולם, ותפקיד בית הדין להנהיג את החברה על פי הנחיותיה של התורה שזו מגמתה. בשיעור זה נבחן, לאור שתי תפיסות אלו, את הדין שבסמכותו של בית הדין להעניש שלא מן הדין:

תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. [סנהדרין מו.]

שיטת הרמב"ם

לפי דרכו של הרמב"ם, דין זה פשוט וברור: תפקידו של בית הדין אינו מסתכם בפסיקת דין התורה, אלא בית הדין מופקד על הנהגת החברה בדרך התורה. בשל כך, כאשר בית הדין רואה שיש צורך לעשות סייג לתורה, בסמכותו להכות ולהעניש שלא מן הדין.

ואכן, מדברי הרמב"ם בספר המצוות נראה שדין זה עומד ביסוד תפקידו של בית הדין:

והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש.

[ספר המצוות לרמב"ם מ"ע קעו]

נעמיק בתפיסתו של הרמב"ם. אמנם התורה עצמה קובעים כללים, דינים ועונשים הבאים לשמירת סדרי החברה ולהנחלת התורה בעם ישראל, אך לעתים לא די בכך. ישנם מצבים בהם לשמירה על קיום המצוות בעם נדרשת ענישה מיוחדת. זהו תפקידו של בית הדין – לא רק לפעול לפי משפטי התורה והענישה שנקבעה על ידה, אלא להעניש ולפעול על פי הנצרך באותו הזמן, גם כאשר עונשים אלו הם "שלא מן התורה"[1].

נראה שהגדרה זו מאירה את דברי הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין. בפרק זה פותח הרמב"ם בקביעה שיש לו לדיין לפסוק על פי שיקול דעתו גם ללא ראיה ברורה (כעדים וכדו'):

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע. [הל' סנהדרין פכ"ד ה"א]

הרמב"ם ממשיך ומביא את חובת הדיין שלא לפסוק 'דין מרומה' גם כאשר פסיקתו מגובה בדברי העדים:

ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'. כיצד יעשה? ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות, אם נראה לו לפי דעתו שאין בו רמאות – חותך את הדין על פי העדות, אבל אם היה לבו נוקפו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים... אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר 'כי המשפט לאלהים הוא'. [שם, ה"ג]

לאחר מכן מביא הרמב"ם את דברי הברייתא דלעיל:

יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר, יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם, הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות. מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה. [שם, ה"ד]

מדברי הרמב"ם עולה שיש קשר בין שני הדינים, פסיקת הדין על פי שיקול דעתו וענישה שלא על פי דין תורה, ושניהם נובעים מעיקרון אחד: סמכותו וחובתו של הדיין להפעיל את שיקול דעתו גם כנגד דיני התורה ועונשיה. עיקרון זה מבוסס על הנאמר לעיל: אין לו לדיין להיצמד לדיני התורה הפורמאליים בלבד, אלא עליו להפעיל על שיקול דעתו – הן בפסיקת הדין[2], הן בענישה – כדי לקיים את מגמתו של המשפט ואת תפקידו של בית הדין[3].

נעמיק בביאור שיטת הרמב"ם בעניין זה לאור דבריו ביחס לענישת רוצחים שלא מן הדין.

בשיעור הקודם הבאנו את דברי הרמב"ם מלכים ומלחמות:

כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה – יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה. והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבור יד רשעי העולם.

[הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"י]

דברים אלו מלמדים שענישת רוצחים שאינם חייבים מיתה על פי דין מסורה בידי המלך, הואיל ורציחה מערערת את יסודות קיומה של החברה.

כעין זה כותב הרמב"ם גם בהלכות רוצח ושמירת הנפש:

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין, אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם – הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך – הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

[הל' רוצח ושמירת הנפש פ"ב ה"ד]

בדברי הרמב"ם הללו מבואר שגם מלך וגם בית הדין יכולים להעניש רוצחים שלא מן הדין, אמנם דיוק בלשון הרמב"ם מלמד על הבדל ביניהם: מלך יכול להרוג רוצחים "בדין המלכות ותקנת העולם", ואילו בית דין יכולים להורגם "בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך". מכאן שענישת כל אחד מהם היא ממגמה שונה: תפקידו של המלך הוא לדאוג לסדרי החברה ולהתנהלותה בצורה תקינה, ולכן הוא מעניש רוצחים כאשר הוא רואה צורך לכך לשם שמירת סדרי החברה. לעומת זאת, תפקידו של בית הדין הוא לדאוג שמצוות התורה יישמרו והעם ילך בדרך התורה, ולכן הוא מעניש רוצחים "בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך" – "לעשות סייג לתורה" [סנהדרין מו.; הל' סנהדרין פכ"ד ה"ד].

כדברים אלו כותב האור שמח:

ולמדנו חדשות, דכמו דלסנהדרין בזמן הבית היה רשות להרוג ולענוש מפני הוראת שעה, כמו שכתב רבינו בפרק כ"ד מסנהדרין הלכה ד', רק ששם כתב לעשות סיג לתורה, וכאן יש למלכי בית דוד רשות לתקן העולם, והיינו דוקא לרוצח, אבל בענינים שבין אדם למקום, כמו בהטיח את אשתו תחת תאנה (יבמות צ' ע"ב) או רכב על סוס בשבת, שזה אינו נוגע לתקון המדינה כלל, אין זה שייך למלכי בית דוד, רק לסנהדרין, וברור.

[אור שמח הל' מלכים ומלחמות, שם]

המלך מופקד על תיקון החברה, ולכן הוא מעניש רק על רציחה הפוגעת בסדרי החברה. בית הדין, לעומת זאת, מופקד על הנחלת התורה לעם ישראל, ולכן בסמכותו להעניש "למיגדר מילתא" – כדי שלא יבואו לפרוץ גדר ולעבור על דיני התורה.

שיטת הר"ן

דברים אלו אמורים ביחס לשיטת הרמב"ם שאחריותו של בית הדין היא שהציבור ילך בדרך ה', אך לתפיסתו של הר"ן יש לתמוה על עיקר הדין ש"בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין": המלך הוא שמופקד על הסדר החברתי ועל צרכי השעה, ואילו תפקידו של בית הדין הוא גילוי הצדק הא-לוהי האבסולוטי בעולם; כיצד, אם כן, "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין"? לכאורה זהו תפקידו של המלך ולא תפקידם של בתי הדין!

הר"ן בדרשתו עוסק בכך במפורש:

ואל תקשה עלי ממה ששנינו בפרק נגמר הדין... שנראה ממנו שמינוי הבית דין הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן. ואינו כן, אבל בזמן שיהיו בישראל סנהדרין מלך, הסנהדרין – לשפוט את העם במשפט צדק לבד, לא לתיקון עניינם ביותר מזה, אם לא שייתן המלך להם כוחו. אבל כאשר לא יהיה מלך בישראל, השופט יכלול שני הכוחות: כוח השופט וכוח המלך.

[דרשות הר"ן דרוש יא]

לפי הסבר זה, תפקיד זה באופן עקרוני אכן מסור למלך, אך כאשר אין מלך – בית הדין ממלא את שני התפקידים: הוא גם מגלה את הצדק הא-לוהי בעולם וגם דואג לקיום החברה וצרכיה, ומטעם זה בית הדין "מכין ועונשין שלא מן הדין... כדי לעשות סייג לתורה".

הר"ן מביא הסבר נוסף:

ואפשר עוד לומר שכל מה שנמשך למצוות התורה, בין כשהוא כפי המשפט הצודק, בין שהוא כפי צורך השעה – נמסר לבית דין. אבל מה שבין אדם לחברו – הצודק בלבד נמסר לבית דין, כאמרו 'ושפטו את העם משפט צדק'. אבל תיקונם ביותר מזה נמסר למלך, לא לשופט. [שם]

לפי הסבר זה יש חילוק בין דברים שבין אדם לחברו לדברים שבין אדם למקום: המלך אחראי על הסדר החברתי בלבד, ולכן ענישה כהוראת שעה לקיום דיני התורה היא בסמכותו של בית הדין. בשל כך, המלך מכה ומעניש רק את העניינים החברתיים, ואילו בית הדין גם דן את דיני התורה המגלים את הצדק הא-לוהי בעולם וגם "מכין ועונשין... כדי לעשות סייג לתורה"[4].

ענישה שלא מן הדין בזמן הזה

השיטות השונות בהבנת דין "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין", קשורות לשאלה נוספת בה נחלקו הראשונים – האם סמכות זו מסורה לכל בית דין או דווקא לדיינים סמוכים?

הגמרא בפרק שלישי אומרת:

כי הא דבר חמא קטל נפשא, אמר ליה ריש גלותא לרב אבא בר יעקב: פוק עיין בה, אי ודאי קטל ליכהיוהו לעיניה. [סנהדרין כז.]

רש"י מפרש:

לכהיוהו לעיניה – ינקרו את עיניו, דבטלו מיתות בית דין, והאי קנסא קא עבדינן ביה, דבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה. [רש"י שם, ד"ה לכהיוהו]

לדבריו, ריש גלותא רצה לנקר את עיני הרוצח מדין "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין".

'חידושי הר"ן' חולק על פירושו:

ותימה הוא, דדין מכין ועונשין שלא מן התורה יותר חמור הוא ממה שהוא דין תורה ויותר צריך דיינין גדולים ומומחין, והאיך אפשר לעשות זה בבבל שאין להם כח בדיני נפשות כלל אפילו במה שהוא דין תורה. [חידושי הר"ן שם, ד"ה אי ודאי]

לטענתו, לא ייתכן שסמכות ריש גלותא היא מדין "בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין", שכן סמכות זו מסורה רק לידי בית דין של דיינים סמוכים ובבבל לא היו מצויים דיינים סמוכים.

'חידושי הר"ן' מביא בשם רבנו דוד פירוש שונה:

לפיכך פירש ה"ר דוד ז"ל, שריש גלותא לא מכח בית דין היה עושה, שהוא לא היה דיין, אלא מכח המלכות, שדין המלכות לבער אנשי הרעות, והיה נותן רשותו לריש גלותא לעשות הדבר כפי דעתו. [שם]

לפי רבנו דוד ריש גלותא רצה להעניש את הרוצח "מכח המלכות" שהסמכות לביעור העבריינים מסורה לה.

עולה מכך שנחלקו רש"י ו'חידושי הר"ן' בהלכה ש"בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין": לדעת רש"י דין זה קיים גם בזמן הזה, על אף שאין דיינים סמוכים. לעומת זאת, לדעת 'חידושי הר"ן' דין זה קיים רק בבית דין של סמוכים.

'חידושי הר"ן' חוזר ומפרט את שיטתו בביאורו לסוגייתנו:

ומעתה נראה שאלו הבית דין העונשים עונש מיתה למי שאינו מחוייב לה בדרך הסייג, ראוי שיהיו הבית דין מומחין וסמוכין כשמעון בן שטח וחביריו, דיותר חמור הוא זה מעונש דין תורה... אבל במקומות שדנין דיני נפשות בחוצה לארץ לא יספיק להם טעם זה של מכין ועונשין, דבית דין אלהים בעינן כדכתיבנא. אלא דאי אית להו הרמנא דמלכא לדון דיני נפשות כפי דיני ישראל, נראה לומר שכל דין נפשות שדיניהם חייב מיתה מצד דין המלכות, ובדינינו גם כן חייב מיתה, בזה יכולין הם לדון מכח דהרמנותא דמלכא.

[חידושי הר"ן סנהדרין מו. ד"ה ב"ד][5]

טענתו של 'חידושי הר"ן' ברורה: כדי להעניש "שלא מן הדין" נדרשת סמכות גדולה יותר מענישה הראויה על פי דין; אם כן, הואיל ואין בסמכות דיינים שאינם סמוכים לדון דין תורה, כיצד יש בסמכותם להעניש "שלא מן הדין"?!

תשובה לכך עולה מדברי הרשב"א:

ורואה אני שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף הכל לפי מה שיראה להם וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה בחבלות וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב... וכל שכן בחוצה לארץ שאין דנין בה דיני קנסות ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם נמצא העולם שמם... ואף על פי שאלו דיני קנסות הן ואין דנין אותן בבבל... מכל מקום בכל מקום ומקום דנין לעתים בכיוצא בהן לגדור את הדור. [שו"ת הרשב"א ח"ג סי' שצג]

לדברי הרשב"א התורה נותנת סמכות לבית דין שבכל דור להעניש ככל הנדרש לתקנת הדור, בלי מחויבות לגדרים וההגבלות שקבעה התורה. הרשב"א מבאר שאם אין בזמן הזה סמכות להעניש את העבריינים ולעשות את הנדרש לתיקון העולם, "נמצא העולם חרב".

נעמיק את הדברים לאור הבחנתו של הר"ן בדרשתו בין 'משפט התורה' ל'משפט המלך'. כאשר בית הדין מעניש על פי דין תורה, הוא עסוק במימוש הצדק הא-לוהי ובגילויו בעולם. סמכות זו נתונה דווקא לבית דין של סמוכים, שהם יונקים מכוחו של משה רבנו ומקבלים ממנו השראה והאצלת רוח[6]. אולם כאשר בית הדין "מכין ועונשין שלא מן הדין", הם אינם עסוקים בגילוי הצדק הא-לוהי אלא בתיקון החברה, וכוחם אינו מ'משפט התורה' אלא מ'משפט המלך' – עשיית הנדרש לצורך השעה והדור. בשל כך, כוחם אינו תלוי בסמיכה, וממילא לבית הדין יש כוח גם בזמן הזה להיות "מכין ועונשין שלא מן הדין".