הסבר הסוגיה

אי תנא קונה הוה אמינא אפילו בעל כרחה, תנא האשה נקנית דמדעתה אין שלא מדעתה לא. [גמ' ב:]

הגמ' [ב:] אומרת שהמשנה נוקטת לשון "האשה נקנית" ולא "האיש קונה" כדי להשמיע לנו שאשה נקנית רק מדעתה ולא בעל כורחה.

הרשב"א [ד"ה תנא האשה נקנית] כותב: "ויש מי שהקשה, אפילו תניא 'האיש קונה', היכי הוה סלקא דעתין דנקנית בעל כורחה, דהיכן מצינו מקנה בעל כורחו". קושיה זו מבוססת על השוואה בין קידושין למעשה קניין: כשם שאין תוקף לקניין הנעשה בעל כורחו של המקנה, כך אין תוקף לקידושין הנעשים בעל כורחה של האישה. ואם כן, מדוע היתה הווה אמינא שהאישה מתקדשת בעל כורחה?

הרשב"א כותב ביחס לקושיה זו: "ואישתמיטתיה 'תלוה וזבין זביניה זביני', ו'תלוה וקדיש קידושיה קדושין', דאגב אונסא דזוזי גמרה ומקניא נפשה, כאמימר דאית ליה הכין בפרק חזקת. והכא לאו בעל כרחה לגמרי קאמר, אלא כהאי גוונא. וקיימא לן כרב אשי, דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עשה שלא כהוגן עשו לו שלא כהוגן". הרשב"א מקבל את ההנחה העומדת ביסוד הקושיה, שאין מקום להווה אמינא שהאישה מתקדשת בעל כורחה, ולכן הוא מבאר שדברי הגמ' אמורים ביחס לאישה שכופים אותה עד שהיא מתרצה להתקדש.

דברי הרשב"א מבוססים על סוגיית הגמ' בבבא בתרא [מז:-מח:]: "אמר רב הונא: תליוהו וזבין זביניה זביני. מאי טעמא, כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני... ואמר אמימר: תליוה וקדיש קדושיו קדושין. מר בר רב אשי אמר: באישה ודאי קדושין לא הוו, הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה". הגמ' אומרת שמצד הדין יש תוקף למכר ולקידושין הנעשים מחמת כפייה, הואיל ומחמת הכפייה האדם התרצה לכך. עם זאת, מר בר אשי קובע שחכמים הפקיעו את הקידושין כאשר הקידושין נעשו בכפיית האישה לכך, שכן "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עמו של כהוגן". לאור סוגיה זו כותב הרשב"א, שסוגייתנו מבוססת על דברי מר בר רב אשי: הייתה הווה אמינא שיהיה תוקף לקידושין שנעשו בכפיית האישה, ולכן נוקטת המשנה לשון "האישה מתקדשת" כדי ללמד שבמציאות זו חכמים הפקיעו את הקידושין[1].

הסבר זה מובא גם בחידושי תלמיד הרשב"א [שם, ד"ה תנא]. אמנם, תלמיד הרשב"א מביא הסבר נוסף לסוגיית הגמ': "עוד יש לומר, דהיינו טעמא דסלקא דעתין למימר דאפילו בעל כרחה תהוי מקודשת, דכיון דמקשינן הויה ליציאה, אי תנא במתניתא 'האיש קונה' הווה אמינא דלגמרי מקשינן הויה ליציאה, מה יציאה בעל כרחה אף הויה נמי בעל כרחה. אבל השתא דקתני 'האישה נקנית' גלי לן דאף על גב דבעלמא אקשי הויה ליציאה, הני מילי לגבי קדושין בשטר, אבל לענין דנימא דבעל כרחה תהוי מקודשת לא איתקש". הסבר זה חולק על הנחתו של הרשב"א, על פיה כשם שאין תוקף לקניין הנעשה בעל כורחו של המקנה, כך אין תוקף לקידושין הנעשים בעל כורחה של האישה. לפי הסבר זה, קיימת סברה שכשם שגט ניתן גם בעל כורחה של האישה, כך קידושין חלים גם בעל כורחה של האישה, ולכן נזקקת המשנה להוציא מידי הבנה זו וללמד שההשוואה בין קידושין לגירושין אינה קיימת בעניין זה, ואישה אינה מתקדשת אלא לדעתה.

נראה שבין הרשב"א לתלמידו קיימת מחלוקת עקרונית במהותם של הקידושין. הרשב"א משווה את מעשה הקידושין למעשה קניין, ולכן לדעתו אין סברה שאישה מתקדשת בעל כורחה. לעומתו, תלמידו סבור שמעשה הקידושין אינו מעשה קניין, ולכן ניתן לחשוב שקידושין, בדומה לגירושין, יכולים להיעשות בעל כורחה של האישה[2].

על פי דרכו של תלמיד הרשב"א, ניתן להבין שהצורך בדעת האישה אינו מדין 'דעת מקנה' הקיים בקניינים, אלא זהו דין ייחודי לקידושין: חלות הקידושין תלויה בדעתה של האישה.

הבנה עקרונית זו עולה מדברי רש"י [יבמות יט: ד"ה קדושין דעלמא]: "'והלכה והיתה לאיש אחר', מדעתה משמע". מבואר בדבריו שהצורך בדעת האישה נלמד מדרשה מיוחדת, ומכאן שזהו דין ייחודי לקידושין[3]. עם זאת, ניתן להסתפק בכוונתו המדויקת: ניתן להבין שרש"י מאמץ את שיטתו של תלמיד הרשב"א, על פיה לולי כתוב זה קידושין היו יכולים להיעשות גם ללא דעתה של האישה. מאידך, ניתן להבין שגם לפי רש"י אין צורך במקור לכך שקידושין אינם יכולים לחול ללא דעת האישה, אלא שרש"י מחדש שבקידושין קיים דין נוסף: לעומת קניינים, בהם די בדעתובהסכמה, בקידושין יש צורך ברצון. בשל כך, הסכמה מחמת כפייה מועילה רק בקניינים, אך לא בקידושין - שכן הסכמה יש כאן, אך רצון אין כאן.

שיטה זו מפורשת בדברי הסמ"ג [עשין סי' מח]: "אין האישה מתקדשת אלא לרצונה, שנאמר 'והלכה והיתה', משמעות המקרא הוא שמתקדשת מדעתה, והמקדש אישה בעל כרחה אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו שיקחנה בעל כרחו הרי זו מקודשת לאמימר, ולמר בר רב אשי אינה מקודשת, כדאיתא בפרק חזקת הבתים". לשיטתו, סוגיית הגמ' בבבא בתרא עוסקת באיש המקדש, ולגביו אומר מר בר רב אשי שהפקעת הקידושין היא מדרבנן, אך לגבי אישה - הקידושין אינם חלים מדאורייתא, שכן הכתוב "והלכה והיתה" מלמד שאין האישה מתקדשת אלא לרצונה[4].

משיטת הסמ"ג עולה, שביחס לאיש המקדש קיים הדין הכללי בקניינים שיש צורך בדעת ובהסכמה, ואילו ביחס לאישה המתקדשת קיים דין נוסף - רצון.

הבנה זו שקיים הבדל בין האיש לאישה בעניין זה, מפורשת בדברי הרמב"ם [הל' אישות פ"ד ה"א]: "אין האשה מתקדשת אלא לרצונה, והמקדש אישה בעל כרחה אינה מקודשת. אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו, הרי זו מקודשת". הרמב"ם קובע שביחס לאישה יש צורך ברצון, ולכן אין תוקף לקידושין הנעשים בעל כורחה. לעומת זאת, ביחס לאיש אין צורך ברצון, ולכן יש תוקף לקידושין שנעשו בעל כורחו[5].

לתוספת ביאור בשיטת הרמב"ם, נעיין בדבריו בהל' גירושין [פ"א הל' א-ב]: "עשרה דברים הן עיקר הגירושין מן התורה ואלו הן: שלא יגרש האיש אלא ברצונו... ומנין שעשרה דברים אלו מן התורה? שנאמר 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו', אם לא תמצא חן בעיניו - מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו, ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת, אבל האישה מתגרשת ברצונה ושלא ברצונה". מדברי הרמב"ם עולה שקיימת דרשה מיוחדת המלמדת שהגירושין צריכים להיעשות לרצונו של הבעל. ואם כן, לשיטתו, בקניין יש דין של דעת, אך בקידושין וגירושין יש דין של רצון - בקידושין ביחס לאישה המתקדשת, ובגירושין ביחס לאיש המגרש[6].

החילוק העקרוני בין דעת בקידושין לבין דעת בקניינים עולה גם משיטת הראב"ד. כאמור, הרמב"ם [פ"ד ה"א] פוסק שאם אנסו איש לקדש קידושיו קידושין. הראב"ד [שם] משיג, שקידושיו קידושין רק אם אמר רוצה אני. המגיד משנה [שם] שואל מדוע הראב"ד השיג על הרמב"ם כאן ולא השיג עליו בהלכות מכירה. נראה להסביר שגם לשיטת הראב"ד לא די בדעת בקידושין וזקוקים גם לרצון, אך לדעתו הצורך ברצון קיים גם ביחס לאישה המקדש, ואמירת 'רוצה אני' לאחר כפייה נחשבת לרצון. בהתאם לכך משיג הראב"ד, שקידושין בעל כורחו של הבעל חלים רק כאשר הוא אומר 'רוצה אני', שכן רק באופן זה הקידושין נעשים לרצונו של הבעל[7].

לבעל העיטור [אות מ, מודעא] שיטה נוספת, על פיה מחלוקת האמוראים בגמ' בבבא בתרא אמורה רק ביחס לאישה המתקדשת, אך לגבי האיש המקדש - לכולי עלמא אין תוקף להסכמתו מחמת כפייה. בעל העיטור מנמק את שיטתו בעיקרון כללי: כפייה מועילה רק במכירה, משום "דאגב דקביל זוזי אגב אונסיה גמר ומקני", אך לא בקניין, שאינו מקבל מעות אלא משלם על קנייתו. בדומה לכך, כפייה מועילה רק ביחס לאישה המתקדשת, הואיל והיא מתרצה מחמת קבלת דמי הקידושין, ולא ביחס לאיש המקדש[8].

שיטה זו מבוססת על השוואה בין קידושין לקניין: דין הבעל כדין קונה, ודין האישה כדין המוכר. האבני מילואים [סי' מב ס"ק א] טוען שניתן לחלוק על השוואה זו ולחלק בין האיש המקדש לבין קונה: מעשה קניין דורש רצון גמור, ולכן אין תוקף לרצון הנעשה מחמת כפייה. קידושין, לעומת זאת, אינם מעשה קניין אלא החלת איסור על כל העולם באישה זו, ולכן הם אינם טעונים רצון גמור, ולכן מעיקר הדין יש תוקף גם לקידושין הנעשים מחמת כפייה.

דברי האבני מילואים מבוססים על התפיסה שחלות הקידושין אינה חלות קניינית[9]. אמנם, בסוגיות הקודמות ראינו כי הרמב"ן והרשב"א חולקים וסוברים שלקידושין חלות קניינית - האיש קונה את האישה והיא נעשית קניינו, אלא שהקניין אינו קנין ממוני, שהרי אין גופה קנוי, אלא 'קניין איסור' - קניין שאינו מקנה זכויות ממוניות אלא יוצר חלויות איסוריות.

סיכום

הגמ' אומרת שהמשנה נוקטת לשון "האישה נקנית" כדי ללמד שהאישה אינה מתקדשת בעל כורחה. מדברי הראשונים עולות שלוש דרכים בביאור דברי הגמ':

א.לפי הרשב"א, אין מקום לחשוב שהקידושין יחולו ללא דעת האישה. בהתאם לכך מפרש הרשב"א, שחידוש המשנה הוא שמדרבנן אין תוקף להסכמת האישה הנעשית על ידי כפייה, שכן חכמים הפקיעו את חלות הקידושין.

ב.לפי תלמיד הרשב"א (בהסברו השני), המשנה באה לשלול את ההבנה שקידושין, בדומה לגירושין, אינם תלויים בדעת האישה.

ג.לפי העולה מדברי הרמב"ם והסמ"ג, המשנה באה לחדש שבקידושין לא די בדעת האישה ובהסכמתה, אלא יש צורך ברצונה, ולכן מדאורייתא אין תוקף להסכמת האישה הבאה על ידי כפייה.

שיטת הרשב"א מבוססת על השוואה מוחלטת בין קידושין לקניינים (וכשיטתו העקרונית שהובאה בסוגיות הקודמות). לעומת זאת, השיטות האחרונות מבוססות על הבחנה בין קידושין לקניינים: ייתכן שבקידושין כלל אין צורך בדעת, וייתכן שבקידושין לא די בדעת ויש צורך ברצון[10].

הלכה