עסקנו בשמונת סוגיות המבוא במהות מצוות הקידושין, ובסוגיה זו נסכם את שלוש התפיסות היסוד של הראשונים ואת ההשלכות שלהן.

הראשונים נחלקו במהות הקידושין:

א.שיטת תוס' והרא"ש: קידושין שייכים לעולם ההפלאה - האיש מייחד את האישה לו ואוסרה על כל העולם.

ב.שיטת הרמב"ן והרשב"א: קידושין שייכים לעולם הקניינים - האיש קונה את האישה והיא נעשית קניינו. עם זאת, הקניין אינו קנין ממוני, שהרי אין גופה קנוי, ולכן מחדשים הרמב"ן והרשב"א מושג חדש: 'קניין איסור' - קניין שאינו מקנה זכויות ממוניות אלא מחיל חלות איסורית ומשנה את מעמדה של האישה.

ג.שיטת הרמב"ם: מעשה הקידושין הוא מעשה קנייני המייחד את האשה לבעלה והוא מהווה הקדמה לאישות שהיא מציאות טבעית ולא חלות משפטית.

תפיסותיהם השונות של הראשונים עומדות ביסוד מחלוקות רבות ביניהם בדיני הקידושין:

א.אישות בבן נח: לשיטת תוס', האישות ביסודה היא מציאות טבעית הקיימת גם בבני נח, אלא שהתורה חידשה בישראל רובד נוסף של האישות - החלת איסור על כל העולם על האישה, וכך היא מתייחדת לבעלה בלבד. לשיטת הרמב"ן והרשב"א, אישות בבן נח שונה במהותה מאישות בישראל: אישות בבן נח היא בהסכמתם לחיות כבעל ואישה, והאישות בישראל היא בקניין בו קונה הבעל את האישה. שיטת הרמב"ם היא שיטת ביניים בין התוס' לבין הרמב"ן: מחד, הרמב"ם מסכים עם תוס' שאישות ביסודה אינה חלות הלכתית אלא מעשה טבעי, אך לדעתו התורה חידשה שבישראל צריכים להבדיל בין מעשה הטבעי של אישות לבין מעשה זנות על ידי מעשה קניין. לפיכך, לשיטת תוס' יש איסור ערוה בישראל הבא על אשת נח, אך יש פטור ממיתה, ואילו לשיטת הרמב"ן והרמב"ם אין איסור ערווה. לדעת הרמב"ן אין איסור ערוה, כיוון שהקניין הוא יוצר את איסור הערווה, ולדעת הרמב"ם אין איסור ערוה כיוון שאיסור ערוה נובע מההבחנה הברורה בין אישות לבין זנות.

ב.מצוה בקידושין: לשיטת תוס' קידושין הם מעשה טבעי, ומעשה הקידושין הוא רק פרוצדורה המגדירה בצורה ברורה מעשה זה. בשל כך, הרא"ש ההולך בדרכם של התוס' סובר שאין מצוה במעשה הקידושין. הרמב"ם חולק על תוס' וסובר שמעשה הקידושין הוא מעשה המקדים את האישות כדי להבחין בצורה ברורה בין מעשה אישות לבין מעשה זנות, ולכן לדעתו יש מצוה מהתורה לקדש אישה. הרמב"ן הסובר שהקידושין הוא קניין, יכול לסבור כשיטת תוס', אך למעשה הוא סובר שיש מצוה בקידושין - מצוה ליצור קניין אישות עם האישה עמה חיים חיי אישות.

ג.חיי אישות ללא קידושין: שיטת הרמב"ם, שמעשה הקידושין הוא מעשה מקדים המבדיל בין אישות לבין זנות, נובעת משיטתו שכל חיי אישות ללא קידושין אסורים מהתורה, אלא אם כן האישה מיועדת לאדם אחד בלבד (פילגש למלך או אמה עבריה בייעוד). לעומת זאת, לשיטת תוס' והרמב"ן, אין קשר בין מושג האישות לאיסור זנות, ולכן הרמב"ן סובר שפילגש מותרת מהתורה.

ד.מדוע אישה אינה יכול להדיר בעלה מתשמיש? רבי אברהם מן ההר מפרש שאישה אינה מדירה את בעלה מפני שהיא קנויה לו לתשמיש, ואילו הרשב"א מפרש שאישה אינה מדירה את בעלה מפני שהם השתעבדו זה לזה. רבי אברהם מן ההר סובר שהקניין שיש לבעל הוא קניין על חיי האישות. שיטה זו שונה גם משיטת תוס' שאין לבעל קניין ממוני באשתו, וגם משיטת הרמב"ן שקניינו של הבעל הוא קניין איסור שאינו מזכה בזכויות ממוניות. מהרמב"ם [הל' נדרים פי"ב ה"ט] האומר שאשה אינה יכולה להדיר בעלה מפני שהרי זה דומה "לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות" משמע ששיטתו דומה לשיטת רבי אברהם מן ההר[1].

ה.אכילת ארוסה בתרומה: הגמ' אומרת שמהתורה ארוסה אוכלת בתרומה מפני שהיא "קנין כספו". לשיטת הרמב"ם, כוונת הגמ' לקניין המקדים את האישות. לשיטת הרמב"ן, הכוונה לקניין איסור שיש לבעל באשתו. לשיטת רבי אברהם מן ההר, ייתכן והכוונה לקניין שיש לבעל על חיי האישות. לעומת זאת, לשיטת התוס' דין זה קשה להבנה, ויש להסבירו באחת הדרכים הבאות: א. משמעות האירוסין היא שהוא "מושל עליה ומשועבדת לו" ולכן היא נקראת קנין כספו; ב. משמעות קנין כספו אינה שהיא רכושו אלא שהיא נקנתה בקניין כסף, ושאר קניינים הוקשו להדדי; ג. הדרשה מקנין כספו היא אסמכתא בעלמא, ועיקר הלימוד הוא מ"כל טהור בביתך יאכלנו" (כן סובר רבנו תם).

ו.תפיסת קידושין באשת איש: לשיטת תוס', קידושין אינם תופסים באשת איש מפני שהיא ערווה וקידושין אינם תופסים בערווה. לשיטת חכמי ספרד קידושין אינם תופסים באשת איש גם מפני שהיא ערוה וגם מפני שהיא קנויה לבעלה, ואדם אינו יכול לקנות דבר קנוי. נפקא מינה בין שני ההסברים הללו הוא בחציה שפחה וחציה בת חורין שאינה ערוה אך ניתן לקדשה לאשה. לשיטת התוס' נראה שקידושין תופסים בה [כך סובר אבני מלואים], ולשיטת חכמי ספרד נראה שאין קידושין תופסים בה [כך סובר הפני יהושע].

אלו הן הנפקותות העולות מן הסוגיות שלמדנו עד כה. נפקותות נוספות שזורות מדברי הראשונים לאורך המסכת, ובעזרת ה' נלמד אותן במהלך לימוד המסכת.