כל שאין לה עליו קידושין - מנא הני מילי... בשלמא כולהו אתיין, אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך, מה לאחות אשה שכן אין לה היתר במקום מצוה, תאמר באשת אח שיש לה היתר במקום מצוה. אשת איש נמי איכא למיפרך, מה להנך שכן אין לה היתר בחיי אוסרן, תאמר באשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרן. [גמ' סז:]

הגמרא דנה במקור הדין שקידושין אינם תופסים בחייבי כריתות, והיא מסיקה שהדרשה המלמדת דין זה נאמרת ביחס לאחות אישה, ושאר העריות נלמדות ממנה. הגמרא מקשה, שלא ניתן ללמוד אשת אח ואשת איש מאחות אישה, שכן יש בהן קולא: לאשת אח יש היתר "במקום מצוה" - ביבום, ולאשת איש יש היתר "בחיי אוסרן" - בגט. הגמרא מתרצת: "אלא אמר רבי יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע: אמר קרא 'כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו' - הוקשו כל העריות כולם לאחות אישה, מה אחות אישה לא תפסי בה קידושין, אף כל עריות כולם לא תפסי בה קידושין". למסקנת הגמרא, כל העריות - ובכללן אשת אח ואשת איש - הוקשו לאחות אישה, ולכן גם בהן קידושין אינם תופסים.

מסברה, היה ניתן להציע דרך אחרת ביישוב קושיית הגמרא: אמנם באשת איש יש קולא שאינה קיימת בשאר העריות, ולכן לא ניתן ללמוד שהדין שקידושין אינם תופסים בערווה אמור גם לגביה, אך בה קידושין אינם תופסים מטעם אחר - מחמת קניינה לבעלה. על פי הבנה זו, בשאר העריות יש צורך במקור שילמד שקידושין אינם תופסים בהן, אך באשת איש אין צורך לכך - הואיל והאישה מקודשת לבעלה, אדם אחר אינו יכול לבוא ולקדשה לו.

הגמרא אינה הולכת בדרך זו, והאחרונים נחלקו בביאור טעם הדבר. האבני מילואים [סי' מד ס"ק ד] טוען שמסוגיה זו עולה שלא כסברה זו, וקידושין אינם תופסים באשת איש רק משום שהיא ערווה, ואילו העובדה שהיא מקודשת לאדם מסוים אינה מונעת תפיסת קידושין של אדם אחר. לאור מסקנתו זו, חולק האבני מילואים על הבית שמואל [שם, ס"ק טו] והפני יהושע [גיטין מג. ד"ה אמר רב חסדא] הסוברים שבשפחה חרופה, שחציה שפחה וחציה בת חורין וקידשה אדם אחד, על אף שהקידושין חלים רק על חצייה, חיובם שלה ושל בועלה הוא אשם ומלקות ולא כרת, ולכן היא אינה ערווה - קידושי אדם אחר אינם יכולים לתפוס בה לפני שחרורה, מחמת קידושיה לראשון. לדברי האבני מילואים, דבריהם נסתרים מסוגיה זו, ממנה עולה שרק 'שם הערווה' הוא המונע את תפיסת הקידושין באשת איש, ולא עצם היותה מקודשת.

הקובץ הערות [סי' ג אות ט] והחזון איש [סי' קמח לדף סז:]חולקים על האבני מילואים. לדבריהם, אכן די בעובדה שהאישה מקודשת לאדם מסוים כדי למנוע את מאדם אחר לקדשה. עם זאת, הגמרא רוצה להוכיח שקידושין אינם תופסים באשת איש גם מחמת הדין שקידושין אינם תופסים בערווה, כדי ללמוד מניין שהנולד מביאה על אשת איש יהיה ממזר¹.

נעמיק בביאור דברי הקובץ הערות והחזון איש. לדבריהם, קידושין אינם תופסים באשת איש משני טעמים: מחמת קניין הבעל ומחמת הגדרתה כערווה על כל העולם. הטעם הראשון מבוסס על עיקרון בסיסי בעולם הקניינים: בעלות האחד מונעת את קניינו של האחר. עיקרון זה אמנם מונע את חלות קידושי האחר, אך הוא אינה מהווה סיבה להגדיר את הוולד כממזר. לעומתו, הטעם השני מבוסס על עיקרון ייחודי בעולם האישות: 'אין תפיסת קידושין בערווה'. עיקרון זה מלמד שפרשת העריות אינה מלמדת רק על איסורים, אלא היא מגדירה שמושג הערווה עומד בסתירה למושג האישות: קשר אישות אינו יכול להתקיים כאשר האישה היא ערווה על האיש; זו אינה 'אישות' אלא 'גילוי עריות', ולכן בערווה אין תפיסת קידושין, ביאה זו מחייבת כרת², ווולד הנולד מביאה זו הוא ממזר - "מאום זר"³, תוצר של מציאות בלתי אפשרית⁴. אם כן, הגמרא רצתה ללמוד שקידושין אינם תופסים באשת איש, לא רק מבעיה בחלות הקניין - מחמת קניינו של הבעל שאינו מאפשר חלות קניין אחר, אלא מעיקרון שורשי יותר - אשת איש היא ערווה על כל העולם, ולכן קידושין אינם תופסים בה והנולד ממנה הוא ממזר.

מחלוקת זו, האם מעשה הקידושין מצד עצמו מונע חלות קידושין נוספים, תלויה בהבנות השונות במהותם של הקידושין. שיטת האבני מילואים מבוססת על תפיסת הקידושין כהחלת איסור. בשל כך, אין בקידושיו של אדם אחד כדי למנוע ממנה שוב ולהתקדש על ידי אדם אחר⁵. לעומת זאת, השיטה החולקת מבוססת על תפיסת הקידושין כמעשה קניין, ולכן עצם מעשה הקידושין מפקיע את יכולתה של האישה להתקדש לאחר.

בסוגיות הקודמות התבאר שהבנות אלו שנויות במחלוקת הראשונים: לפי תוס' מעשה הקידושין ביסודו הוא החלת איסור על כל העולם באישה זו, ואילו לפי הרמב"ן וסיעתו מעשה הקידושין ביסודו הוא 'קניין איסור' - קניין שהאישה קנויה לבעלה. נראה מכך שבעלי התוספות מבארים סוגיה זו בדרכו של האבני מילואים⁶, ואילו הרמב"ן וסיעתו מבארים סוגיה זו בדרכם של הקובץ הערות והחזון איש⁷.

לאבן האזל [הל' אישות פ"ג ה"ב] דרך נוספת בביאור הסוגיה. אבן האזל מאמץ את השיטה עליה חולק האבני מילואים, ולהבנתו קידושי האחד מונעים חלות קידושין לאחר, הואיל והקידושין ביסודם הם חלות קניין. עם זאת, לטענתו, מלבד הרובד הקנייני שבאישות, קיים באישות רובד נוסף - חלות איסור על כל העולם באישה זו, והרובד האיסורי אינו פוקע לאחר שהרובד הקנייני התבטל. בהתאם לכך, אבן האזל מבאר שיש צורך ללמד שגם במציאות זו, כאשר הקניין פקע אך האיסור נשאר, קידושין אינם תופסים באשת איש. אמנם האישה אינה קנויה לאדם מסוים, אך היא אסורה על כל העולם כערווה מדין אשת איש, ומטעם זה קידושין אינם תופסים בה⁸.

דבריו מלמדים על תפיסה שונה בגדר האישות והקידושין. מדברי הראשונים שהובאו לעיל עולה שהקידושין הם בעלי רובד אחד: לפי תוספות קידושין הם החלת איסור, לפי הרמב"ן קידושין הם יצירת 'קניין אישות' - שינוי מעמדה האיסורי של האישה והפיכתה ל'אשת איש', ולפי הרמב"ם קידושין הם מעשה קניין שיש להקדים לאישות. לעומת זאת, לפי אבן האזל יש רבדים שונים בקידושין: יש בהם גם רובד קנייני וגם רובד נוסף של החלת איסור, ובשל כך תתכן מציאות של פקיעת הקניין ללא פקיעת האיסור ו'שם הערווה'⁹.

סיכום

הגמ' דנה במקור הדין שקידושין אינם תופסים באשת איש. האבני מילואים לומד מכך שעצם הקידושין לאחד אינם מונעים את קידושי האחר. אחרונים אחרים חולקים וסוברים שאין להוכיח זאת מסוגייתנו, ובהכרח קידושי האחד מונעים את חלות קידושי האחר. מחלוקת זו נעוצה בגדר הקידושין: קניין לבעל או החלת איסור על כל העולם.

מדברי אבן האזל עולה תפיסה מורכבת בגדר האישות והקידושין: לשיטתו יש בהם גם רובד קנייני וגם רובד איסורי, והסוגיה מלמדת שהאיסור מונע את חלות הקידושין גם כאשר הרובד הקנייני אינו קיים.