רקע
בסוגיות הקודמות התחלנו לעסוק במהות הקידושין, האם מעשה הקידושין הוא קניין או החלת איסור. בסוגיה זו נברר אם קיים היבט ממוני לקידושין, באמצעות עיון בדין אכילת ארוסה בתרומה.
התורה [ויקרא כב, י-יא] אומרת, שעל אף שזר אינו אוכל בתרומה, עבדו של כהן אוכל בתרומה: "וכל זר לא יאכל קדש, תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו". בנוסף, אשת כהן אוכלת בתרומה, ודין זה מעורר דיון ביחס בין אישה לבין עבד - האם הם אוכלים מאותו הטעם? האם אכילת אשת כהן בתרומה מלמדת על היבט ממוני הנוצר על ידי הקידושין?
הסבר הסוגיה
והאמר עולא: דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא. ומה טעם אמרו אינה אוכלת? גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקנו לאחיה ולאחותיה. [גמ' ה.]
הגמרא מביאה את דברי עולא, שכשם שעבדו של כהן אוכל בתרומה, כך אישה שהתקדשה לכהן אוכלת בתרומה: "שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא". על פי זה מבאר עולא, שדין המשנה [יבמות פה:]: "בת ישראל מאורסת לכהן... לא תאכל בתרומה", יסודו בגזירת חכמים - "גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקנו לאחיה ולאחותיה".
לכאורה, דברי עולא מלמדים על השוואה בין עבד כנעני לבין אישה: כשם שעבד כנעני אוכל בתרומה מחמת קניינו של הכהן בו[1], כך אשת כהן אוכלת בתרומה מחמת קניינו בו[2]. אמנם, השוואה זו צריכה עיון, שכן הגמרא [ו:] מבחינה באופן ברור בין אישה שהתקדשה לבין עבד כנעני: "ומה עבד כנעני דקני ליה גופיה, כי אמר ליה הרי אתה לעצמך, לגמרי קאמר ליה; אישה דלא קני ליה גופה, לא כל שכן?!". מבואר בדברי הגמרא, שלעומת עבד, שגופו קנוי לאדוניו, גופה של האישה אינו קנוי לבעלה. ואם כן, אין זה ברור כיצד ארוסה אוכלת בתרומה מדין "קנין כספו".
תמיהה זו מתעצמת לאור דברי הגמרא ביבמות [ע:] האומרת שעבד עברי אינו אוכל בתרומה משום ש"לא קני ליה רבו" - עבד עברי אינו קנוי לרבו קניין גמור. מבואר כי רק קניין הגוף מאכיל בתרומה, ואם כן כיצד אישה אוכלת בתרומה על אף שאין גופה קנוי?!
בסוגיה הקודמת ראינו את דברי רבי אברהם מן ההר [נדרים טו:], שהכתוב "כי יקח" מלמד שלבעל יש קניין על ענייני האישות. הנצי"ב [שו"ת משיב דבר ח"ד סי' לה] הולך בדרך זו, ולטענתו קניינו של הבעל בענייני האישות הוא הגורם לאכילת ארוסה בתרומה: "דמן התורה הן אין לאיש על אשתו שום קנין כי אם לאישות בלבד, אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין... ומה שכתוב בתורה כי הוא 'קנין כספו', וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת". לדברי הנצי"ב, אמנם גופה של האישה אינו קנוי לבעל, אך במעשה הקידושין הבעל קונה את הזכות על ענייני האישות, ומטעם זה האישה נקראת "קנין כספו", ובדומה לעבד כנעני היא אוכלת בתרומה.
בסוגיה הקודמת ראינו ששיטת רבי אברהם מן ההר בגדר הקידושין אינה מוסכמת. אמנם, גם על פי דרכו, קיים קושי בהבנה שדי בקניין על ענייני האישות כדי להאכיל את האישה בתרומה. ואכן, מדברי הראשונים עולים ביאורים אחרים לדין זה.
הרשב"א [יבמות ע: ד"ה אלמא]: "אלמא לא קני ליה לרביה קנין גמור - ואף על גב דאמרינן בפרק קמא דקידושין עבד עברי גופו קנוי, קניין גמור מיהא לא קני ליה, דהא יוצא בגרעון כסף אי נמי בשש וביובל. מה שאין כן בעבד כנעני שאין לו יציאה לעולם אלא מדעת האדון, והוא הדין והוא הטעם באשתו, דקרינן לה קניין גמור משום דאין לה יציאה מתחת הבעל אלא מדעתו". לדבריו, הואיל אישה אינה יכולה לצאת מתחת הבעל מרצונה, מעמדה שווה לעבד כנעני הקנוי לאדוניו קניין גמור: כשם שעבד כנעני אוכל בתרומה משום שאינו יכול לצאת לחופשי ללא שחרורו על ידי הבעל, כך אישה אוכלת בתרומה משום שאינה יכולה להוציא את עצמה מתחת הבעל.
מדברי הרשב"א עולה שאשת כהן אוכלת בתרומה משום שהיא קנויה לגמרי לבעלה[3]. דברים אלו צריכים עיון: כאמור, מפורש בגמרא [ו:] שגוף האישה אינו קנוי לבעלה, ואם כן כיצד משווה הרשב"א את קניין הבעל באשתו לקניין האדון בעבדו?!
נראה שהגדרתו של הרשב"א מבוססת על דברי הרמב"ן [קידושין טז. ד"ה זאת אומרת] שהובאו בסוגיות הקודמות: "דשני קניינין הן בעבדות, אחד קניין ממון והוא קניין דמעשה ידיו, ואחד קניין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקניין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו". הרמב"ן משווה בין קניין אישות לקניין איסור: קניין שאינו יוצר קניין ממוני, אלא הוא מחיל חלות איסורית. מכך יש ללמוד כי לשיטתו אין לבעל קניין ממוני באשתו, ואף על פי כן היא נחשבת כקנויה לו - מחמת קניין האישות. ואם כן, זו גם שיטת הרשב"א: מבחינה ממונית "לא קני לה גופה", אך מבחינה איסורית האישה קנויה לבעלה, ומטעם זה היא אוכלת בתרומה מדין "קנין כספו"[4].
הבנה זו מבוססת על תפיסתו העקרונית של הרמב"ן, על פיה מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, ובשל כך אין קושי בהגדרת האישה כ"קנין כספו". בדומה לכך עולה מדברי הרמב"ם [הל' תרומות פ"ו ה"ג]: "ודין תורה שתאכל משנתארסה שהרי היא קניינו". גם הרמב"ם מבסס את אכילת האישה בתרומה על הנימוק "שהרי היא קניינו", והדברים מתאימים לתפיסתו העקרונית [הל' אישות פ"א ה"א], שמעשה הקידושין הוא מעשה קניין.
לעומת זאת, לשיטת תוס', כי מעשה הקידושין אינו מעשה קנייני אלא מעשה איסורי - החלת איסור על כל העולם באישה זו, גדר "קנין כספו" בארוסה אומר דרשני: כיצד הקידושין מגדירים את האישה כ"קנין כספו"?
אכן, ממקומות שונים בדברי תוס' הרא"ש עולות דרכים אחרות בביאור דין זה. בסוגייתנו כותב תוס' הרא"ש [ה. ד"ה והאי]: "כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי 'קנין כספו' אפילו קנאה בשטר ובביאה". מדבריו עולה שאמנם גופה של האישה אינו קנוי לבעלה, אך הקידושין מעמידים את האישה ברשות בעלה - "שמושל עליה ומשועבדת לו" - ומטעם זה היא אוכלת בתרומה[5].
קיים דמיון בין דברי תוספות הרא"ש לדברי הנצי"ב דלעיל, אמנם ישנו הבדל יסודי בין השיטות: לדברי הנצי"ב, למעשה הקידושין עצמו יש אופי קנייני, ובו קונה הבעל את ענייני האישות של אשתו. על פי דרכו, הנצי"ב מדגיש שאמנם גופו של האישה אינו קנוי לבעלה, אך מחויבותה לבעלה לתשמיש אינה בגדר שעבוד בעלמא אלא זהו קניין ממשי של הבעל על ענייני האישות. לעומת זאת, דיוק בדברי תוספות הרא"ש מלמד שלבעל אכן אין קניין ממשי באשתו, אלא "כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו", כלומר, די בשעבודה לבעלה - שעבוד שאינו מוגבל דווקא לענייני האישות - כדי להגדירה כ"קנין כספו". נראה לבאר את שיטת תוספות הרא"ש על פי ההגדרה שהתבארה לעיל [עמ' 26]בשיטת בעלי התוספות: מעשה הקידושין הוא מעשה של החלת איסור לצורך ייחודה לבעלה - "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" [גמ' ב:], "והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי, מקודשת לעולם בשבילי" [לשון תוס' שם, ד"ה דאסר; וכעין זה בתוס' הרא"ש שם, ד"ה דאסר]. ואם כן, השעבוד לבעל אינו כלול במעשה הקידושין, אלא הוא תוצאה שלו: כחלק מהיותה מיוחדת לבעלה הוא "מושל עליה ומשועבדת לו"[6], ומטעם זה היא נחשבת ל"קנין כספו".
שיטה נוספת בעניין זה עולה מדברי רבנו תם המובאים בתוס' הרא"ש [י: ד"ה ארוסה][7], על פיהם דרשת עולא דלעיל, "דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא", היא אסמכתא בעלמא. לשיטת רבנו תם, אכילת אשת כהן בתרומה נלמדת מהכתוב [במדבר יח, יא] "כל טהור בביתך יאכל אותו", וארוסה נלמדת בקל וחומר משפחה כנענית, כברייתא המובאת בגמ' [קידושין י:]: "ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה, כספה מאכילתה בתרומה. זו שביאתה מאכילתה בתרומה, אינו דין שכספה מאכילתה בתרומה?!". לפי שיטת רבנו תם, אין מקום לדון על הגדרת האישה כ"קנין כספו" של הבעל, שכן דרשה זו היא אסמכתא בעלמא. ואם כן, אכילת אשת כהן בתרומה אינה מלמדת על היבט קנייני הקיים במעשה הקידושין[8].
מקור דברי רבנו תם, שמקור אכילת אשת כהן בתרומה נלמד מהכתוב "כל טהור בביתך יאכל אותו", הוא מדרשת הספרי [פרשת קרח פסקה קיז][9]. אמנם, דרשה זו אינה מובאת בבבלי, ולכאורה הבבלי חולק על דרשה זו ולומד את אכילת ארוסה בתרומה מ"קנין כספו". תוס' הרא"ש עצמו [שם] טוען שדרשת הספרי היא אסמכתא בעלמא, והדרשה העיקרית היא דרשת הבבלי מ"קנין כספו". תוס' הרא"ש מוסיף וכותב: "ואף על גב דמ'קנין כספו' לא משמע אלא קידושי כסף, איתקוש הויות להדדי". מדברי תוס' הרא"ש עולה, כי מן הכתוב "קנין כספו" ניתן ללמוד שרק אישה המתקדשת בכסף אוכלת בתרומה, וכדי ללמוד שגם אישה המתקדשת בשטר ובביאה אוכלת בתרומה נזקקים ללימוד נוסף: "איתקוש הוויות להדדי" - דין קידושי שטר וביאה, כדין קידושי כסף.
בשיטה זו נוקט גם רש"י [כתובות נח. ד"ה והאי] הכותב: "דקידושי ביאה מאכילין בארוסה דאיתקיש הוויות להדדי". מבואר מדבריו שהדרשה אינה מבוססת על כך שהאישה היא קניין כספו של הבעל, אלא על שנעשה בה מעשה קניין כסף[10], ולכן יש צורך ללמוד שגם אישה שנקנתה בביאה אוכלת בתרומה. בביאור שיטה זו כותב הקובץ הערות [סי' מז אות ז]: "דב'קנין כספו' נכללו שני דינים. א) עבדו, שהוא קנוי לו כשורו וחמורו, וזהו נקרא 'קנין כספו', שיש לו בו קנין כסף. ב) אשת כהן, שאין לו בה קניני ממון כלל מדאורייתא, התם על כרחך צריך לפרש 'קנין כספו', שקנאה בכסף". לדבריו, הכתוב "קנין כספו" מלמד שני דינים שונים: גם שעבד הנמצא בבעלותו של כהן אוכל בתרומה, וגם שאשת כהן אוכלת בתרומה. נראה ששיטה זו מבוססת על ההבנה שאישה אינה "קנין כספו" של הבעל, ולכן אין מקום ללמוד שהיא אוכלת בתרומה מחמת שהיא קנויה לבעלה. ואם כן, בהכרח דרשה זו מתפרשת כמלמדת דין עצמאי: עצם הקידושין לכהן הם סיבה להאכילה בתרומה, על אף שאין לכהן כל קניין בה[11].
סיכום
הגמרא אומרת שמדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה מדין "קנין כספו". דברי הגמרא טעונים ביאור: גופה של האישה אינו קנוי לבעלה, ואם כן מדוע היא נקראת "קנין כספו"?
מדברי הראשונים עולות שיטות שונות בביאור דין זה:
א.לפי הרשב"א, אישה אוכלת בתרומה משום שהיא קנויה לבעלה ב'קניין אישות'.
ב.לפי תוספות הרא"ש, אישה אוכלת בתרומה מחמת שעבודה לבעלה, או מדין בפני עצמו - הכתוב "קנין כספו" מלמד שקידושי כסף מאכילים בתרומה, ושאר דרכי הקידושין נלמדים מכך ש"איתקוש הוויות להדדי".
ג.לפי רבנו תם, אישה אוכלת בתרומה מדין "כל טהור בביתך יאכל אותו", ודרשת "קנין כספו" היא אסמכתא בעלמא.
נראה שמחלוקת זו נובעת ממחלוקתם העקרונית של הרמב"ן והרשב"א כנגד בעלי התוספות במהותם של הקידושין: לפי הרמב"ן והרשב"א הקידושין ביסודם הם מעשה קניין, ולכן דרשת "קנין כספו" מתבארת כפשוטה. לעומת זאת, לפי בעלי התוספות הקידושין במהותם הם החלת איסור על כל העולם באישה זו, ולכן הם נזקקים לבאר את אכילת ארוסה בתרומה בדרכים שונות: או לבאר את הדרשה מ"קנין כספו" באופן שונה, או לבאר שהיא אסמכתא בעלמא ודין זה נלמד ממקור אחר.
[1] ככתוב בתורה [ויקרא כב, יא]: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו, ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו".
[2] השוואה זו מפורשת בירושלמי [כתובות פ"ה ה"ד]: "בראשונה היו אומרים ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, דהוון דרשין 'וכהן כי יקנה נפש קניין כספו', דלא כן מה בין קונה אישה ובין קונה שפחה". [וכן נראה מפשטות דברי הרמב"ם [הל' תרומות פ"ו ה"ג]: "ישראלית שנישאת לכהן, אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק. ודין תורה שתאכל משנתארסה, שהרי היא קניינו"].
[3] וכן כותב הרשב"א בחידושיו למסכת נדרים [כט: ד"ה ונראה]: "ואישה המתקדשת לאיש קנויה לו לגמרי וקנין כספו קרינן לה, ומהאי קרא הוא דאכלה תרומה, כדתניא בריש פרק אלמנה ביבמות: 'מנין לאשה שאוכלת בתרומה שנאמר, וכהן כי יקנה נפש' וגו'. ואם מתקדשת לו לזמן, הוי כקנין פירות בלבד".
[4] בהבנה מעין זו האבני מילואים [שו"ת סי' יז], ומכך הוא מסיק שאכילה בתרומה אינה תלויה ב'קניין ממון' אלא ב'קניין איסור': "וראיה ברורה נלענ"ד דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו... מהא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי 'דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה דכתיב 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו'... ומלתא דפשיטא שאין האשה קנויה לבעל קנין ממון, דהא דמעשה ידיה לבעלה אינו אלא מדרבנן תחת מזונותיה... וארוסה אפילו מדרבנן מעשי ידיה לעצמה, ואם כן אין לו על הארוסה שום קנין ממון, ואפילו הכי דבר תורה אוכלת בתרומה ומקריא 'קנין כספו', ולא אשכחן שום תנא דפליג אהא. אם כן, מבואר להדיא דאף על גב דכל קנין ממון שבה גוף ופירות לעצמה, מכל מקום כיון שקנין איסור שבה לבעל במה שמיוחדת לו ואסורה על כל העולם משום אשת איש, משום הכי מאכילה בתרומה דבר תורה". לדבריו, גם אכילת עבד כנעני בתרומה תלויה ב'קניין האיסור' ולא ב'קניין הממון'. הקובץ הערות [מז, ז] חולק וטוען שקיים בעניין זה חילוק בין עבד לאישה: עבד אוכל בתרומה מחמת בעלותו הממונית של רבו עליו, ואילו אישה אוכלת בתרומה מחמת 'קניין האיסור' המגדיר אותה כאשת כהן.
[5] נראה שזו גם כוונת תוספות הרא"ש בדבריו בתחילת מסכת כתובות [ב. ד"ה נסתחפה]: "ועוד תימה, כי היכי דאישה שנולדו בה מומין אמרינן נסתחפה שדהו, הכי נמי האיש שנולדו בו מומין נימא נסתחפה שדה שלה, ואמאי כופין אותו להוציא. ויש לומר, משום דהאישה 'קנין כספו' של האיש כמו עבדו שורו וחמורו ותלויה במזלו".
[6] כפי שהתקללה האישה לאחר חטא עץ הדעת [בראשית ג, טז]: "אל האשה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרנך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".
[7] מקורה של שיטה זו הוא בספר הישר [חלק החידושים סי' ז].
[8] כן נראה מדברי תוס' הר"ש משאנץ [כתובות נח. ד"ה היבם]: "ולי נראה דלעולם הוי אסמכתא, ונהי דלא חשיבא אשתו קניין, כספו מיהא מקריא".
[9] הספרי נוקט גם הוא כדברי עולא, שמדין תורה ארוסה אוכלת בתרומה, ועם זאת קיים הבדל בין עולא לבין הספרי בעניין זה. לפי עולא, דינה של הארוסה מפורש בכתוב עצמו: "שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא". הספרי, לעומתו, נזקק ללמוד דין זה מהכפילות: "כל טהור בביתך יאכלנו", "כל טהור בביתך יאכל אותו". הטעם לכך ברור: פשטות הכתוב "כל טהור בביתך" היא שרק נשואה אוכלת בתרומה, שכן רק היא נמצאת בבית בעלה הכהן, ולכן יש צורך לדרשה מיוחדת שתלמד שגם ארוסה אוכלת בתרומה. ואכן, בספרי זוטא [במדבר יח, יג] מובאת דרשה על פיה ארוסה אינה אוכלת מדאורייתא: "בביתך – פרט לבת ישראל עד שלא זכו במעשה ידיה. מניין את מרבה משזכו במעשה ידיה? תלמוד לומר: כל טהור בביתך יאכלנו". וכעין זה מובא בירושלמי [יבמות פ"ט ה"ה] בטעם הדין שארוסה אינה אוכלת בתרומה: "כל טהור בביתך יאכלנו - ולית היא גו בייתה". לפי זה, מסתבר שאכילת אשת כהן בתרומה שונה במהותו מאכילת עבד כהן בתרומה: עבד אוכל בתרומה משום שהוא קניינו של רבו הכהן, ואילו אישה אוכלת בתרומה מחמת היותה חלק מ'בית הכהן' - היא הצטרפה למשפחת הכהונה. [אמנם, בהמשך דברי הספרי [שם] מובאים דברי רבי יהודה בן בתירה, מהם עולה השוואה בין אכילת אשת כהן בתרומה לאכילת עבד כהן בתרומה. וכן עולה מדברי הירושלמי בכתובות [פ"ה ה"ד]].
[10] וכן מפורש בדברי רש"י במהדורה קמא [בשטמ"ק כתובות נז: ד"ה והאי]: "והאי נמי קנין כספו הוא – שקנאה בכסף קדושין".
[11] האבני מילואים [שם] מבאר, על פי דרכו, באופן שונה את הצורך בנימוק "איתקוש הוויות להדדי" כדי ללמוד את האכילה בתרומה מחמת קידושי ביאה. [על האמור בשיטת רש"י יש להוסיף שבפירושו לתורה [ויקרא כב, יא] כותב רש"י: "ואשת כהן אוכלת בתרומה מן המקרא הזה, שאף היא 'קנין כספו'. ועוד למד ממקרא אחר: 'כל טהור בביתך' וגו', בספרי". רש"י מביא את שני המקורות כאחת (וכן נראה מדבריו במסכת קידושין [י: ד"ה זו]), ויש לעיין מדוע יש צורך בשניהם. רבי שמואל רוזובסקי [בשיעוריו אות קמב] מציע ששתי הדרשות מלמדות שני דינים שונים: הכתוב "קנין כספו" מלמד שארוסה אוכלת בתרומה מחמת קניינו של הבעל, ואכילה זו דומה במהותה לאכילת עבד בתרומה. לעומת זאת, הכתוב "כל טהור בביתך" מלמד שנשואה אוכלת בתרומה מצד עצמה, מחמת מעמדה כאשת כהן (עי' בדבריו לנפקותות שבין דינים אלו, וע"ע קובץ הערות [סי' מז]). ועי' גור אריה [שם] ואבני נזר [אהע"ז סי' שכב] המבארים בדרכים שונות את הצורך בשתי הדרשות].
