רקע

בסוגיות הקודמות עמדנו על מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בגדר הקידושין, האם הם מעשה או חלות. בסוגיה זו נעמיק בהבנת מהות הקידושין דרך עיון בסוגיה הפותחת את המסכת, הדנה בלשונות המשנה "האישה נקנית" ו"האישה מקדש".

הסבר הסוגיה

האישה נקנית בשלוש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר ובביאה... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. [משנה ב.]

המשנה הפותחת את המסכת עוסקת בדרכי יצירת קשר האישות והפקעתו, והיא מכנה את קשר האישות בלשון 'קניין' - "האישה נקנית בשלושה דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים". לכאורה, יש ללמוד מכך שקשר האישות ביסודו הוא בעל אופי קנייני: אישות שייכת, במידה מסוימת, לעולם הקניינים; כשם ששייך קניין בקרקעות, במטלטלין או בעבדים, כך שייך קניין באישה. אמנם, אשר להבין שלשון המשנה אינה בדווקא - כוונתה שהקידושין יוצרים ייחוד בין הבעל לאשתו, והמשנה משתמשת במונח 'קניין' באופן מושאל כדי לבטא ייחוד זה.

שאלה זו, מהו אופי ומהות הקידושין, מתחדדת לאור סוגיית הגמרא הדנה בלשון המשנה: "מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומאי שנא התם דתני האיש מקדש?". הגמרא שואלת, מדוע בפרקנו נוקטת המשנה לשון קניין, ואילו בפרק ב' נוקטת המשנה לשון קידושין? הגמרא עונה: "מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן. ומאי לישנא דרבנן? דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". לדברי הגמרא, בפרקנו נוקטת המשנה "לישנא דאורייתא" - "כי יקח איש אשה", ובפרק ב' נוקטת המשנה "לישנא דרבנן" - "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". דיונה של הסוגיה הוא בתחום הלשוני. עם זאת, הוא מעלה שאלה יסודית בהבנת מהות הקידושין: מהו טיבם של הקידושין? האם חלות הקידושין היא חלות בעל אופי קנייני או איסורי? האם הקידושין הם חלק מעולם הקניינים או מעולם ההפלאה?

הבנות אלו משפיעות על הבנת דברי הגמרא: "ומאי לישנא דרבנן, דאסר לה אכולי עלמא כהקדש". לפי ההבנה שהקידושין הם בעלי אופי קנייני, דברי הגמרא מתייחסים לתוצאת מעשה הקידושין - מחמת קניינה לבעל היא נאסרת על כל העולם כהקדש. לעומת זאת, לפי ההבנה שהקידושין הם בעלי אופי איסורי, דברי הגמרא מתייחסים למעשה הקידושין עצמו - מעשה הקידושין הוא החלת איסור על כל העולם באישה זו כהקדש.

ההבנה השנייה עולה מדברי תוספות [ב: ד"ה דאסר]: "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש - ו'הרי את מקודשת לי', כלומר להיות לי, מקודשת לעולם בשבילי"[1]. תוספות מבארים כיצד נוסח הקידושין מהווה לשון החלת איסור על כל העולם, ומכאן שלשיטתם החלת האיסור היא מעשה הקידושין עצמו[2].

בדברי שאר הראשונים ביאור זה ללשון הקידושין אינו מופיע. נראה ללמוד מכך כי הם חולקים על הבנה זו, והם מבארים את הסוגיה על פי ההבנה האחרת: מעשה הקידושין ביסודו הוא מעשה בעל אופי קנייני, ודברי הגמרא "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" מתייחסים לתוצאת מעשה הקידושין - מחמת קניינה לבעל היא נאסרת על כל העולם כהקדש.

הבנה זו משתמעת מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות אישות [פ"א ה"א] המגדיר את מעשה הקידושין כמעשה קניין: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאישה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". מדבריו משתמע שמעשה הקידושין הוא פעולה קניינית, אותה מצוה התורה להקדים לחיי האישות עצמם.

הרמב"ם [שם, ה"ב] מוסיף וכותב: "וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכל מקום, ואישה שנקנית באחד משלשה דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת". מדבריו עולה כי המעשה ביסודו הוא 'מעשה ליקוחין' של קניית האישה בפני עדים, ומעשה זה נקרא 'קידושין'. ואם כן, לשיטתו, לשון התורה, "כי יקח", היא המבטאת את מהות המעשה, ולשון קידושין היא רק המונח שטבעו לו חכמים, משום שעל ידו האישה נאסרת על כל העולם[3].

בדומה לרמב"ם, גם הרמב"ן סובר שמעשה הקניין הוא מעשה קניין, אך מדבריו עולה הבנה שונה בגדר קניין הקידושין. הרמב"ן [קידושין טז. ד"ה זאת אומרת] כותב: "דשני קנינין הן בעבדות, אחד קניין ממון והוא קניין דמעשה ידיו, ואחד קניין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות. וקניין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקניין אישות שהוא צריך גט להתירו". הרמב"ן טובע מושג חדש: 'קניין איסור' - קניין המשנה את הגדרתו האיסורית של הדבר הנקנה. על פי זה מגדיר הרמב"ן, שבעבדים יש שני קניינים: קניין ממון - זכות האדון במעשי ידי העבד, וקניין איסור - הגדרת מעמדו האיסורי כעבד כנעני, "שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות", והרמב"ן מוסיף ומגדיר שהקניין האיסורי דומה לקניין האישות[4].

מן האמור עולה כי בין לפי הרמב"ם ובין לפי הרמב"ן מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, אך הם חלוקים בהבנת גדר קניין הקידושין: לפי הרמב"ם, קניין הקידושין הוא מעשה של ייחוד האישה לבעלה, אותו מצווה התורה להקדים לחיי האישות. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, קניין הקידושין הוא החלת חלות על האישה המשנה את מעמדה האיסורי והמגדיר אותה כ'אשת איש'.

ההבדל זה בין שתי שיטות הראשונים הוא חלק ממחלוקתם העקרונית במהות הקידושין, אותה ראינו בסוגיות הקודמות: לפי הרמב"ם, הקידושין ביסודם הם מעשה אותו יש להקדים לחיי האישות, המבטא את ייחוד האישה לאיש אחד בלבד. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, הקידושין ביסודם הם חלות - שינוי מעמדה של האישה מפנויה לאשת איש.

על פי האמור, גם לפי הרמב"ם וגם לפי הרמב"ן, אין לדמות בין קניין הקידושין לקניינים אחרים, ולעומת קניינים רגילים המחילים חלות ממונית, לקידושין מעמד שונה: לפי הרמב"ם, הקידושין הם מעשה קניין אותו יש להקדים לנישואין כדי לייחד את האישה לבעלה. ולפי הרמב"ן, הקידושין הם אמנם חלות, אך חלות זו אינה ממונית אלא איסורית.

לכאורה, ההגדרה העולה מדברי הרמב"ן דומה להגדרתם של תוס', כי מעשה הקידושין הוא החלת איסור על כל העולם באישה זו. אמנם, עיון בדברי הראשונים מלמד שאלו שתי שיטות הנבדלות זו מזו במהותן: לפי תוס', מעשה הקידושין כלל אינו מעשה קניין, אלא הוא החלת איסור על כל העולם באישה זו. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, מעשה הקידושין הוא מעשה קניין, אלא שהקניין אינו נעשה במרחב הממוני אלא במרחב האיסורי - הגדרת מעמדה של האישה כאשת איש, הגדרה המייחדת אותה לבעלה ואוסרת אותה על כל העולם.

נעמיק את ההבדל בין השיטות על פי ההגדרות שהתבארו לעיל [עמ' 7-10]. לפי תוס' האישות ביסודה היא עניין מציאותי - עצם חיי האישות, ועל גביה חידשה התורה את מושג הקידושין - ייחוד האישה לבעלה ואיסורה על כל העולם. באופן זה, הקידושין הם חלות איסורית גרידא, שיסודותיה בעולם ההפלאה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן האישות היא מושג הלכתי שחידשה התורה, והיא נוצרת על ידי קניין הקידושין. באופן זה, הקידושין יוצרים את 'קניין האישות', על ידי שינוי מעמדה של האישה מפנויה לאשת איש.

סיכום

הגמרא דנה בלשונות המשנה "האישה נקנית" ו"האיש מקדש", וממנה עולה שאלה עקרונית: האם מעשה הקידושין הוא מעשה קניין או מעשה של החלת איסור כהקדש?

בעניין זה קיימות שלוש שיטות בין הראשונים:

א.לפי תוספות קידושין הם החלת איסור על כל העולם באישה זו.

ב.לפי הרמב"ם קידושין הם מעשה קניין, אותו ציוותה התורה להקדים לחיי האישות.

ג.לפי הרמב"ן קידושין הם מעשה קניין המשנה את מעמדה של האישה ומגדיר אותה כ'אשת איש'.