רקע

בסוגיה הקודמת עסקנו בגדר מצות הקידושין. בסוגיה זו נשלים את העיסוק בנושא זה ונעיין במחלוקת הראשונים אם מותר לחיות חיי אישות ללא קידושין.

הסבר הסוגיה

אל תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. [ויקרא יט, כט]

התורה [ויקרא יט, כט] מזהירה את האב ואוסרת עליו להזנות את בתו.

הספרא [פרשת קדושים פרשה ג פרק ז] כותב על אזהרה זו: "אל תחלל את בתך להזנותה - יכול לא יתננה ללוי, ולא יתננה לישראל? תלמוד לומר 'להזנותה', לא אמרתי אלא חילול שהוא לשם זנות. ואיזה זה, זה המוסר לחבירו בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות".

מדברי הספרא מתחדשים שני חידושים:

א.האיסור מתייחס לכל מסירה שלא לשם אישות; כל ביאה שאינה נעשית במסגרת אישות, היא מוגדרת כזנות.

ב.האיסור אינו אמור לגבי האב בלבד, אלא גם אישה המוסרת את עצמה שלא לשם אישות עוברת על איסור זה.

רש"י בפירושו לתורה [שם] מפרש אזהרה זו על פי הספרא: "אל תחלל את בתך להזנותה - במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושין"[1]. אולם הרמב"ן חולק על פירושו: "ולא הבינותי דעתו, שאין זנות בתורה בפנויה, שהלכה פסוקה היא פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות לא עשאה זונה". לטענת הרמב"ן, להלכה ביאה על פנויה אינה זנות, ולכן לא ייתכן שאיסור "לא תחלל את בתך להזנותה" אוסר כל ביאה שאינה לשם אישות. בשל כך, הרמב"ן כותב ביחס לדברי הספרא: "אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים והנזכרת במסכת סנהדרין, או שהיא כרבי אליעזר ואינה הלכה, או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות". לדבריו, או שברייתא זו אינה תואמת את שיטת ההלכה (שביאה על פנויה אינה זנות)[2], או שדבריה אמורים רק למסירה שיש בו זנות - "למי שאין לו אישות", כדוגמת גוי, עבד וחייבי כריתות שקידושין אינם תופסים בהם.

מן הדברים עולה מחלוקת בין רש"י לרמב"ן האם יש איסור תורה בביאה הנעשית שלא לשם אישות, ואכן רש"י והרמב"ן נחלקים בהתאם לשיטתם בדין פילגש.

רש"י [בראשית כה, ו] כותב: "נשים בכתובה, פילגשים בלא כתובה, כדאמרינן בסנהדרין בנשים ופילגשים דדוד". לשיטתו, פילגש היא אישה שהתקדשה אך אין לה כתובה. הרמב"ן חולק: "ואין הדבר כן, כי לא תקרא פילגש אלא כשהיא בלא קדושין, כי הכתובה מדברי סופרים. והגירסא בסנהדרין: פילגש בלא כתובה וקדושין". לשיטתו, חיי הפילגשות נעשים גם ללא קידושין[3].

ברור שמחלוקת זו מתקשרת למחלוקתם דלעיל. לפי רש"י, יש איסור בביאה הנעשית שלא לשם אישות, ולכן אין מקום להתיר פילגש ללא קידושין. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, אין איסור בביאה הנעשית שלא לשם אישות, ולכן אין כל קושי בהיתר פילגש ללא קידושין[4].

בין רש"י לרמב"ן קיימת מחלוקת נוספת בביאור הכתוב [דברים כג, יח]: "לא תהיה קדשה בבנות ישראל". רש"י [שם] מפרש: "לא תהיה קדשה - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות". נראה מכך שמלבד האיסור דלעיל, האוסר ביאה הנעשית שלא לשם אישות, קיים איסור נוסף באישה המזומנת לזנות. לעומתו, הרמב"ן [שם] סובר שאיסור זה כלל אינו אמור ביחס לאישה, אלא ביחס לבית הדין: "והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזימה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים, יושבות על הפתח בתופים ובכנורות". מדבריו עולה, שהאיסור אינו במעשה הביאה עצמו, אלא בעצם הימצאות זונה בישראל. בשל כך, האיסור אינו מופנה כלפי הזונה, אלא כלפי בית הדין, שעליהם מוטלת האחריות למנוע בישראל מציאות שלילית זו.

לרמב"ם שיטה שונה בביאור איסורים אלו. בספר המצוות [ל"ת שנה] כותב הרמב"ם: "והמצוה השנ"ה היא שהזהירנו שלא לבא על אישה בלא כתובה ובלא קדושין, והוא אמרו יתעלה 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו: 'אל תחלל את בתך להזנותה'. ולשון ספרא: 'אל תחלל את בתך' - זה המוסר בתו פנויה שלא לשום אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות". מבואר בדבריו, ששתי האזהרות מלמדות על איסור אחד - ביאה על אישה ללא כתובה וללא קידושין.

הרמב"ם ממשיך ומבאר כי אזהרת "אל תחלל את בתך להזנותה" נצרכת כדי להוציא ממחשבה שהואיל ואונס ומפתה נענשים בעונש ממוני בלבד, האב יכול למסור את בתו מדעתו שלא לשם אישות - "וכמו שיש רשות לאדם לתת לחברו מממונו מה שירצה או יפטרהו במה שיש לו אצלו, שיהיה כמו כן מותר לו שיקח בתו הנערה ויתנה לאיש שיבעל אותה ויפטרהו מזה, אחר שזה זכות מזכיותיו". כדי להוציא מטעות זו מלמדת התורה שביאה שלא במסגרת נישואין אינה מהווה עניין ממוני בלבד אלא יש בה גם איסור: "אל תחלל את בתך להזנותה" - כל ביאה שלא במסגרת נישואין אסורה. הרמב"ם מוסיף וכותב כי טעם האיסור מפורש בכתוב: "והראה בזה הטעם ואמר 'ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה'. לפי שהפיתוי והאונס לא יקרה אלא מעט, אבל כשיהיה הענין בבחירה והסכמה ירבה זה ויתפשט בארץ". לדברי הרמב"ם, איסור ביאה שלא במסגרת נישואין היא משום שהדבר גורם להתפשטות הזנות בארץ.

הרמב"ם חוזר על דבריו אלו בהלכות נערה בתולה [פ"ב הי"ז]: "אני אומר, שזה שנאמר בתורה 'אל תחלל את בתך להזנותה', שלא יאמר האב, הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב, הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה, או אניח זה לבוא עליה בחינם, שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה. לכך נאמר 'אל תחלל את בתך להזנותה', שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות, בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך, שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי, אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתמלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא".

נמצא, כי לפי הרמב"ם, כל ביאה הנעשית ללא כתובה וקידושין אסורה מדאורייתא. בכך דומה שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י דלעיל, אולם לגבי פילגש נחלקו דרכיהם. כאמור, רש"י סובר שפילגש היא אישה שהתקדשה ללא כתובה. לעומתו, הרמב"ם [הל' מלכים ומלחמות פ"ד ה"ד]: "וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים, נשים בכתובה וקדושין, ופלגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו. אבל ההדיוט אסור בפילגש אלא באמה העבריה בלבד אחר ייעוד". לשיטת הרמב"ם, פילגש מותרת למלך בלבד. בכך מיישב הרמב"ם את דין פילגש לשיטתו: ביאה שלא בכתובה וקידושין אסורה, ולכן פילגש אסורה להדיוט, והיתר פילגש למלך מהווה היתר ייחודי למלך בלבד.

זוהי, אם כן, שיטת הרמב"ם בהיתר פילגש. אמנם, מסברה שיטתו צריכה ביאור רב: אם אכן התורה אוסרת ביאה ללא קידושין, כיצד איסור זה הותר למלך?! לכאורה, ההיתרים המיוחדים למלך הם רק בתחום הממוני, אך הוא מחויב בשמירת המצוות ככל אדם אחר, ואם כן כיצד הותר למלך לקחת אישה ללא קידושין וללא כתובה?!

יישוב לכך נמצא בדברי רבנו יונה [שערי תשובה ג, צד] ההולך בדרכו העקרונית של הרמב"ם: "ולא הותרו פילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא למלך, שאימתו מוטלת על הבריות, ולא יזנו אחרים עמה, על כן ייחוד המלך על הפילגש כעין אישות". לדבריו, למלך הותר לקחת אישה פילגש ללא כתובה וללא קידושין, הואיל ואין חשש שהדבר יביא לידי זנות - אימת המלך על הבריות, ולא יבואו לזנות עם פילגשו.

כעין זה כותב האור שמח [הל' אישות פ"א ה"ד] בתוספת נופך: "דפילגש מלך אסורה להדיוט, כמפורש בירושלמי סנהדרין ריש פרק כהן גדול... וכיון שאסורה להנשא לכל משום שרביטו של מלך, לא שייך בזה שתופקר לזנות, ולכן אין בזה קדשה. אבל להדיוט שבלא קדושין היא מופקרת לכל, דבמאן אגידא, הויא קדשה". לדבריו, היתר מלך בפילגש נובע מכך שפילגשו אסורה לכל גם ללא קידושין, מחמת חובת היראה מהמלך, ולכן אין צורך בקידושין כדי לייחדה למלך. בהדיוט, לעומת זאת, ללא קידושין, האישה אינה נאסרת לאחרים, ולכן קיים איסור בביאה שאינה במסגרת קידושין.

דברים אלו אמנם מבארים את טעמו של הרמב"ם בהיתר מלך בפילגש, אך אין בהם כדי לבאר את המציאות הנוספת הנזכרת בדברי הרמב"ם להיתר פילגש - אמה עבריה לאחר ייעוד[5]. לכן נראה שיש לבאר את טעמו של הרמב"ם באופן מעט שונה: התורה אוסרת ביאה על אישה ללא קניין מקדים (=קידושין) וללא הסדרת מערכת החיובים הנלווית לחיי האישות (=כתובה). עם זאת, כאשר האישה בלאו הכי קנויה לבעל, אין צורך בקידושין, והאישה מותרת ללא כל מעשה נוסף. זהו המצב בפילגש ובייעוד אמה עבריה. כחלק מן הזכויות הממוניות המוקנות למלך, מותר למלך לקחת לו נשים ופילגשים. וכיוון שכך, נשים אלו מוגדרות כנשיו גם ללא קידושין, ולכן הן מותרות לו בכל אופן. גם אמה עבריה קנויה לאדון בקניין העבדות, ולכן אין צורך במעשה נוסף כדי לייחד אותה לו לאישה.

נעמיק את הדברים על ידי השוואת שיטת הרמב"ם לשיטת הרמב"ן בה עסקנו בסוגיה הקודמת. לפי הרמב"ן, על אף שאין איסור בביאה על פנויה ללא קידושין, קיימת מצוה לקדש את האישה, ולכן הבא על פנויה לשם אישות ללא קידושין מבטל עשה. מדבריו נראה שמצות הקידושין מהווה עניין בפני עצמו: ביאה על פנויה אינה זנות, ואף על פי ציוותה התורה, כחלק מקדושת ישראל, לקדש את האישה עמה חיים חיי אישות. לעומת זאת, לפי הרמב"ם, מצות הקידושין היא חלק ממערך איסורי התורה הבאים להרחיק מן הזנות. בהתאם לכך, התורה אוסרת ביאה ללא קידושין, אך כל זאת רק כאשר ביאה זו יכולה להביא לידי זנות; אם האישה קנויה לאותו אדם בלאו הכי, ואין חשש שיבואו לידי זנות, מותר לו לחיות עמה ללא קידושין וללא כתובה.

דברים אלו מבוססים על הנחה שלפי הרמב"ם קיים איסור תורה בכל ביאה על פנויה ללא קידושין וללא כתובה. כאמור, כן מפורש בספר המצוות, וכן כותב הרמב"ם בפתיחה להלכות אישות: "הלכות אישות, יש בכללן ארבע מצות, שתי מצות עשה ושתי מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לישא אשה בכתובה וקידושין. (ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין". אמנם בגוף הלכות אישות [פ"א ה"ד] כותב הרמב"ם: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה, משניתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה, מפני שבעל קדשה". בהלכה זו מדגיש הרמב"ם: "כל הבועל אישה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה". ניתן ללמוד מדבריו אלו שהאיסור קיים דווקא בביאה הנעשית במוצהר לשם זנות, אך הכונס אישה לתוך ביתו וחי עמה חיי אישות ללא קידושין אינו עובר על איסור זה; שכן אמנם קידושין אין כאן, אבל גם זנות אין כאן. עם זאת, ניתן לפרש את דבריו באופן אחר, שכל ביאה שאינה מסודרת על ידי קידושין הרי היא בגדר זנות. על פי הבנה זו, מצות הקידושין הגדירה מחדש את מושגי האישות והזנות: ביאה המוסדרת על ידי קידושין וכתובה היא אישות, ואילו ביאה שאינה מוסדרת באופן זה הרי היא זנות. ואם כן, גם החי חיי אישות עם אישה המיוחדת לו בלבד ללא קידושין, עובר על איסור זה.

הכסף משנה [הל' נערה בתולה פ"ב הי"ז] מסיק מדברי הרמב"ם בהל' נערה בתולה [שם] שיטה שלישית. הרמב"ם כותב: "שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות, בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך... אבל הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתימלא הארץ זימה... והמכין בתו לכך הרי קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום 'לא תהיה קדשה'". מדבריו אלו לומד הכסף משנה[6] שאיסור קדשה הוא רק באישה המוכנה והמייעדת את עצמה לכך[7].

נמצא כי מדברי הרמב"ם בשלושה מקומות ניתן לדייק שלוש הגדרות שונות:

א.בדברי הרמב"ם בספר המצוות ובפתיחה להל' אישות מפורש שהאיסור אמור לגבי כל ביאה ללא קידושין.

ב.מדברי הרמב"ם בהל' אישות ניתן להבין שהאיסור הוא רק בביאה הנעשית "לשם זנות" - ביאה אקראית ללא ייחוד האישה לאיש אחד בלבד.

ג.מדברי הרמב"ם בהל' נערה בתולה משתמע שהאיסור אמור רק לגבי אישה המייעדת את עצמה לזנות.

הגר"א כותב ביחס לסתירה זו: "אף על פי שמדברי הרמב"ם בספר המצוות סימן שנ"ה ובפ"א מהלכות אישות משמע דלוקה על כל פנויה אפילו במקרה, הנה מכל מקום דעתו דוקא במופקרת לזנות". לדברי הגר"א, על אף משמעות הרמב"ם בספר המצוות ובהלכות אישות, יש ללמוד את גדר האיסור לשיטתו מדבריו בהל' נערה בתולה. ולכן, לדבריו, הבא על פנויה ללא קידושין אינו עובר על לאו אלא מבטל את מצות הקידושין.

אמנם, רבנו הגר"א לא הסביר לנו כיצד בכך דברי הרמב"ם מתיישבים זה עם זה. על כן, נראה להציע דרך שונה בביאור שיטת הרמב"ם. אכן לשיטתו קיים איסור בכל ביאה על פנויה ללא קידושין, וכדבריו המפורשים בספר המצוות ובפתיחה להל' אישות. לפי זה, יש לבאר את דבריו בהל' אישות בדרך שהוצעה לעיל, שלשיטתו כל ביאה שאינה מוסדרת על ידי קידושין הרי היא ביאת זנות, גם אם האישה חיה חיי אישות עם אדם אחד בלבד[8].

על פי הבנה זו, יש לבאר את דברי הרמב"ם בהל' נערה בתולה לא כגדר האיסור אלא כביאור טעמו[9]. הרמב"ם מבאר את הכתוב "ולא תחלל את בתך להזנותה, ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה", כמלמד על הבעייתיות הנוצרת על ידי מסירה לזנות - "אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה, גורם שתמלא הארץ זימה, ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו, שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא". וכיון שכך, אסרה התורה כל ביאה הנעשית ללא קידושין[10].

סיכום

הראשונים נחלקו בביאור איסורי "ולא תחלל את בתך להזנותה" ו"לא תהיה קדשה בבנות ישראל", ומדבריהם עולה מחלוקת עקרונית האם קיים איסור תורה בביאה על פנויה ללא קידושין: לפי רש"י, קיים בכך איסור תורה - "ולא תחלל את בתך להזנותה". לעומת זאת, לפי הרמב"ן, אין בכך כל איסור.

על פי שיטתם זו, נחלקו רש"י והרמב"ן בהיתר פילגש: לפי רש"י, מדובר על פילגש בקידושין ללא כתובה. לעומת זאת, לפי הרמב"ן, מדובר על פילגש ללא קידושין.

לרמב"ם שיטה מורכבת ובביאורו התחבטו מפרשיו. להבנתנו, לשיטתו קיים לאו בכל ביאה על פנויה ללא קידושין, ולכן פילגש אסורה להדיוט ומותרת למלך בלבד (וכן פילגש מותרת באמה עבריה לאחר ייעוד). היתר מלך בפילגש נובע מחמת היות הפילגש קנויה לו, וכך היא מיוחדת לו, וביאה עליה אינה עלולה להביא לידי זנות.

הלכה

הרמ"א [אהע"ז סי' כו סעי' א] מביא מחלוקת האם מותר לאדם לחיות חיי אישות ללא קידושין: "אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו, יש אומרים שמותר והוא פילגש האמורה בתורה. ויש אומרים שאסור, ולוקין על זה משום 'לא תהיה קדשה'". הגר"א [ס"ק ח] מאריך לחלוק על הבנתו של הרמ"א בשיטת הרמב"ם, ולטענתו בפילגש יש ביטול עשה בלבד, אך איסור תורה קיים רק במיוחדת לזנות.

החלקת מחוקק [ס"ק א] טוען, שגם לשיטה הסוברת שאין איסור תורה בפילגש, יש בכך איסור דרבנן: "דהא אפילו יחוד פנויה גזרו בבי"ד של דוד, ואפילו ההסתכלות בה אסור מדברי קבלה, הרי הכתוב אומר 'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה'". היעב"ץ [שאילת יעבץ ח"ב סי' טו] חולק וטוען שאיסורים אלו אמורים רק ביחס לאישה שאינה מיוחדת לו, אך אין כל איסור בייחוד באישה המיוחדת לו, גם אם לא התקדשה כדת משה וישראל[11].