הסבר הסוגיה

כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר.

[דברים כד, א-ב]

פרשייה זו עוסקת ברובה בדין מחזיר גרושתו, אך בתחילתה מפורש כיצד מפקיעים את קשר האישות: "כתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו". מנגד, אין בפרשייה זו עיסוק מפורש באופן יצירת קשר האישות. התורה אמנם פותחת "כי יקח איש אשה ובעלה", אך בפשט הכתובים אין בכך תיאור מוגדר כיצד נוצר קשר האישות. לאור זאת, אפשר היה להבין שהאישות נוצרת על ידי חיי האישות עצמם - האיש לוקח לו אישה, מכניסה לביתו וחי עמה חיי אישות, ובכך היא נעשית אשתו.

על פי הבנה זו, האישות ביסודה אינה חלות הלכתית, הנוצרת על ידי מעשה הלכתי-משפטי מסוים, אלא היא נוצרת על ידי המציאות עצמה. אמנם, כתובים מפורשים מלמדים שהבנה זו שגויה. כפי שהובא ברקע לסוגיה זו, מושג האירוסין נזכר בתורה בהקשרים שונים: "ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה" [דברים כ, ז]; "כי יהיה נער בתולה מארשה לאיש, ומצאה איש בעיר ושכב עמה. והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההוא וסקלתם אתם באבנים ומתו, את הנער על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו, ובערת הרע מקרבך" [דברים כב, כג-כד]; "אשה תארש ואיש אחר ישכבנה" [דברים כח, ל]. ואם כן, מפורש שלחיי האישות יש שלב מקדים - קידושין.

נראה שיש ללמוד על קיומו של שלב זה מפרשייה זו עצמה. אם אכן האישות נוצרת על ידי המציאות עצמה, מסתבר היה שגם פירוק קשר האישות לא ייעשה על ידי מעשה הלכתי מסוים אלא בעצם העובדה שחיי האישות הסתיימו - האישה והאישה אינם חיים חיי האישות והאישה כבר אינה דרה בביתו של האיש. דברים אלו נסתרים מהכתובים עצמם, בהם מפורש שהגירושין צריכים להיעשות על ידי "ספר כריתות" - בגט. נראה ללמוד מכך שהתפיסה דלעיל במהותה של האישות היא שגויה: אישות אינה עניין מציאותי גרידא, אלא זו חלות הלכתית שהפקעתה דורשת מעשה מסוים[1]. על פי הגדרה זו, מסתבר שכשם הפקעת האישות דורשת מעשה הלכתי מסוים, כך גם יצירת קשר האישות דורש מעשה הלכתי מסוים.

דברים אלו מפורשים במשנה הפותחת את המסכת: "האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים: נקנית בכסף בשטר ובביאה... וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל". הספרי [פרשת כי תצא פסקה רסח] דורש שלוש דרכים אלו מהפרשייה דלעיל: "'כי יקח איש אשה ובעלה' - מלמד שהאשה נקנית בכסף... 'ובעלה' - מלמד שהאשה נקנית בבעילה... מנין אף בשטר?... תלמוד לומר 'וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו ויצאה והיתה לאיש אחר' - מקיש הוייתה לזה ליציאתה מזה, מה יציאתה מזה בשטר אף הוייתה לזה בשטר"[2]. על פי האמור נראה שאמנם בפשט הכתובים אפשר היה להבין את הכתוב "כי יקח איש אשה ובעלה" כתיאור מציאותי גרידא, אך הואיל ומפרשייה זו עולה שהאישות מהווה חלות הלכתית, חכמים דלו מן הכתוב את דרך יצירת האישות - כסף, שטר וביאה[3].

נראה שהבנות אלו במהות האישות, האם היא חלות הלכתית או עניין מציאותי, עומדות ביסוד האמור במדרש תנאים [דברים כד, א]: "'כי יקח איש אשה ובעלה', למה נאמר? לפי שהוא אומר 'ואיש אשר ינאף את אשת איש', לא שמענו אלא בזמן שיש שלום ביניהן כל הבא עליה יהא במיתה, אבל אם אין שלום ביניהן לא שמענו, תלמוד לומר 'כי יקח איש אשה ובעלה' - בא הכתוב ללמד על אשת איש, לעולם כל הבא עליה יהא במיתה עד שתצא ממנו בגט". המדרש מביא הווה אמינא שניאוף קיים רק "בזמן שיש שלום ביניהן". נראה שהצעה זו מבוססת על תפיסה הרואה באישות עניין מציאותי - מצב בו האישה נמצאת בביתו של האיש והם חיים יחד חיי אישות. בהתאם לכך, "אם אין שלום ביניהן", קשר האישות פוקע והאישה אינה 'אשת איש' אלא פנויה. המדרש לומד שהכתוב שולל הבנה זו: "תלמוד לומר 'כי יקח איש אשה ובעלה' - בא הכתוב ללמד על אשת איש, לעולם כל הבא עליה יהא במיתה עד שתצא ממנו בגט". על פי האמור, מסקנת המדרש היא שאישות אינה עניין מציאותי גרידא, אלא זו חלות הלכתית: לאחר שהאישה התקדשה בכסף, שטר או ביאה היא 'אשת איש', בין "בזמן שיש שלום ביניהן" ובין "אם אין שלום ביניהן", עד להפקעת קשר האישות בגט או במיתת הבעל.

נראה להעמיק את הדברים על פי עיון באישות של בני נח. הגמ' בסנהדרין [נו.] מביאה ברייתא המלמדת שבני נח מצווים על העריות: "תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי". הגמ' [שם נח.] מביאה ברייתא המלמדת מהכתוב [בראשית ב, כג] "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שאשת איש היא בכלל העריות האסורות לבני נח: "'באשתו' – ולא באשת חבירו". עולה מגמ' זו, שגם לבני נח יש אישות. עם זאת, הגמ' [שם נז:] מלמדת על הבדל יסודי הקיים בעניין זה בין ישראל לבני נח: "דתני רבי חנינא, 'בעולת בעל' יש להן, נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן" - בבני נח אישות נוצרת רק על ידי בעילה, ואילו מושגי החופה והקידושין קיימים רק אצל ישראל[4]. נראה שההסבר לכך נעוץ בהגדרה דלעיל: אישות של בני נח שונה במהותה מאישות של ישראל. בבני נח האישות היא מציאותית, ולכן היא תלויה בבעילה. בישראל, לעומת זאת, האישות היא מושג הלכתי, ולכן היא חלה על ידי מעשים הלכתיים-משפטיים.

דברי הגמ' בסנהדרין נפסקו להלכה על ידי הרמב"ם [הל' מלכים ומלחמות פ"ט ה"ז]: "אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה, אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה, שנאמר 'והיא בעולת בעל'". והרמב"ם מוסיף וכותב [שם, ה"ח]: "ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין". מבואר מדבריו שהחילוק בין ישראל לבני נח קיים גם ביחס לאופן הגירושין: בישראל הגירושין נעשים על ידי גט, ואילו בבני נח הגירושין נעשים בעצם העובדה שאחד מבני הזוג החליט לסיים את חיי האישות[5]. בפשטות[6], גם חילוק זה נובע מהעיקרון הקיים בין אישות של ישראל לאישות של בני נח: בישראל האישות היא חלות הלכתית-משפטית, ולכן יש צורך במעשה הלכתי מסוים שיפקיע אותה. בבני נח, לעומת זאת, האישות היא מציאותית, ולכן היא מסתיימת בעצם העובדה שחיי האישות נגמרו[7].

ההגדרה העולה מדברי הרמב"ם ביחס לאישות של בני נח, עולה גם מדבריו בתחילת הלכות אישות [פ"א ה"א]: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שניתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה, שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'". מדברי הרמב"ם עולה השוואה בין אישות שלפני מתן תורה לאישות של בני נח: זו אישות מציאותית, שאינה צריכה להיות מלווה במעשה הלכתי-משפטי מסוים; הצביון ההלכתי-משפטי של הקידושין הוא חידושה של התורה.

סיכום

מהדינים הייחודיים שהתורה מחילה על ארוסה ומפרשיית גירושין עולה שאישות אינה עניין מציאותי גרידא, אלא זו חלות הלכתית הנוצרת ופוקעת על ידי מעשה הלכתי-משפטי. בכך שונה אישות של ישראל מאישות של בני נח, שהיא בעלת אופי מציאותי.